שלב אחרי שלב: המלחמה של שלמה קרעי על עצמאות השידור הציבורי

ממשלת נתניהו הביאה את מדינת ישראל לסף מלחמת אזרחים במאבק שלה להחלשת מערכת המשפט, אולם כשמתבוננים באופן בו מטפלת המערכת בהתנהלות עקומה ומבזת חוק של שרי הממשלה, לא תמיד ברור מדוע היה צריך להיאבק. בית המשפט כבר מוחלש מספיק.

שר התקשורת שלמה קרעי, מהדמויות הקיצוניות בממשלה הקיצונית בתולדות ישראל, נוקט במדיניות של פטרונו, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ומעכב ומסכל מינויים מקצועיים על מנת שיוכל למנות את אנשי שלומו ועושי דברו. המקצועיות וההגינות הן החומה הראשונה העומדת בפני מי שמעוניין לחבל בעבודת המערכות הנתונות למרותו, אולם היא מעולם לא הייתה קיימת ככל שמדובר בקרעי.

את החומה השנייה, של כללי המינהל התקין, קרעי רומס ללא ניד עפעף. החומה השלישית, של שומרי סף כמו ועדות איתור או מינויים, חבולה ומותשת או כבושה ומגוייסת. נותרה החומה הרביעית, זו של בית המשפט. המקרה של מינויים לתקנים חסרים במועצת התאגיד, הגוף המנהל את השידור הציבורי בישראל, מעיד כי גם חומה זו רעועה באופן מסוכן.

כבר בשנה שעברה נבחרו על-ידי ועדת האיתור של תאגיד השידור שלוש מועמדות למילוי תקנים חסרים במועצת התאגיד: קטף מוראד סלאמה, ד"ר נורית כהן לוינובסקי ועליזה דיין חממה. שר התקשורת דאז, יועז הנדל, התמהמה בהשלמת המינוי ועמותת "הצלחה", באמצעות עורכי הדין אפי מיכאלי ואלעד מן (היועץ המשפטי של הצלחה וכותב קבוע ב"עין השביעית"), עתרה באוגוסט 2022 לבג"ץ. בעקבות העתירה הושלם המינוי של סלאמה, אולם אז התפזרה הכנסת והעתירה הוקפאה עד להקמת ממשלה חדשה.

זה היה האות לתחילתה של פארסה שנמשכת עד היום, יותר משנה לאחר שהוגשה העתירה. ועדת המינויים ברשות החברות הממשלתיות צריכה לאשר את החלטות ועדת האיתור, והפרקליטות הודיעה פתאום על נוהג חדש ולא מוכר: מינוי שלא אושר על-ידי ועדת המינויים (ועדת גילאור), צריך להיות מוגש שוב בפני השר.

הדיונים נמשכו בעצלתיים, המדינה ביקשה עוד ועוד ארכות, פעם ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית, חמישית ושישית, כשלבסוף יצא המרצע מהשק: לא מדובר בסחבת ביורוקרטית או קפדנות בשמירה על נהלים. בדיוק להיפך, הגורם לעיכוב הוא סירובו של השר החדש, הד"ר שלמה קרעי, להשלים את המינויים. אז מה אם הליך המינוי כולו נבנה בחוק כך שלא יושפע משיקולים פוליטיים, כדי למנוע את תהליך ההשחתה שהביא לסגירתה של רשות השידור. השר רוצה למנות אנשים משלו, וזהו.

התירוץ הרשמי היה "גיוון, אולם קרעי לא ניסה אפילו להסתתר מאחורי אחיזת עיניים של ענייניות, והודיע שוב ושוב, בכתב ובעל-פה, כי הוא מעוניין לפגוע בתאגיד, לסגור אותו כליל או לפחות לבטל את עצמאותו ולפגוע בתקציביו. את רוח חוק השידור הציבורי, שחוקקה אחת מממשלות נתניהו הקודמות, על-ידי שר התקשורת גלעד ארדן, הודיע קרעי באופן בוטה וגלוי כי הוא אינו מתכוון לכבד. עמדתו של השר הייתה כה קיצונית, שהפרקליטות התקשתה להמשיך את העמדת הפנים ולנסות להציג כאילו עמדת השר עומדת, איכשהו, במסגרת החוק.

אחרי עוד ועוד דחיות והארכות, הואיל בית-המשפט להודיע למדינה כי עליה להתייצב לדיון ולנמק מדוע היא מתעכבת. בכל אותו זמן, חשוב להזכיר, מועצת התאגיד פועלת בהרכב חסר ושתי נשים מחכות להכרעת בית המשפט בעיכוב המקומם במינויין: ד"ר נורית כהן-לוינונבסקי, עיתונאית לשעבר (גלי צה"ל, רשת ו"ידיעות אחרונות"), אוצרת וסמנכ"לית התוכן של מוזיאון רבין; ועליזה דיין-חממה, מנכ"לית המרכז למורשת יהדות בבל, לשעבר מנהלת מחלקת תוכניות ילדים ונוער בערוץ הראשון.

בינתיים, כפי שעולה מהתגובות שהגישה המדינה, מאחורי הקלעים התרקמה עסקה לא קדושה בין קרעי לבין הפרקליטות: ד"ר כהן-לוינונבסקי תמונה סוף סוף לתפקיד, ואילו מינוייה של דיין-חממה יחזור לוועדת האיתור שתשקול שוב את עניינה. כמו בגלגולים קודמים של ההליך, גם הפעם מצאה הפרקליטות פגם טכני חסר חשיבות כדי שתוכל להיתלות בו על מנת לקיים את הדיל עם השר.

אלא שבכך לא תם העניין. בכל אותם חודשים בהם עיכב קרעי את מילוי התקנים החסרים במועצת התאגיד, הוא עמל על השתלטות על ועדת האיתור. מדובר בוועדה שהיא המפתח לעצמאות הניהולית והעיתונאית של השידור הציבורי בישראל. כלקח מהפיאסקו של רשות השידור, שפוליטיקאים לאורך השנים התעללו בה והשחיתו אותה, נבנה תאגיד השידור כך שאת המינויים בו לא מבצעים פוליטיקאים אלא ועדת איתור בלתי תלויה בראשות שופט בדימוס – שבוחר בעצמו את שני חברי ועדת האיתור האחרים.

קרעי חיפש וחיפש, עד שמצא שופטת בדימוס שחשב שיוכל לכופף לצרכיו הפוליטיים: נחמה נצר, לשעבר שופטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. לאחר המינוי, נחשפו ברשת 13 וב"עין השביעית" התבטאויות בוטות, גסות וחד-משמעיות של אריק נצר, בן-זוגה של נצר ושותפה למשרד עורכי הדין, על הצורך לפגוע בתאגיד השידור ובעיתונאיו, ולהביא לסגירתו – בהתאם לאג'נדה המוצהרת של השר קרעי ושל התעמולה הביביסטית ברשתות.

החשיפה הראתה כי המינוי של נצר לתפקיד יו"ר ועדת האיתור היה פגום, מאחר שהתפקיד אמור להיות נטול זיקה פוליטית ועניין אישי, אולם הדבר לא הפריע לקרעי להמשיך ולחתור תחת עצמאות השידור הציבורי. בוועדת האיתור בראשות השופטת בדימוס נצר היה תקן חסר, אחד מתוך שלושה חברים, ובאורח פלא, נראה כי הוא מיועד להתמלא בחבר נוסף במחנה הביביסטי: ביוני השנה חשף נתי טוקר ב"דה מרקר" כי ד"ר גדי טאוב הוא המועמד של נצר לתפקיד.

נצר עצמה, יש לציין, סירבה לענות לשאלת טוקר בעניין, זאת למרות שמדובר במינוי פגום על פניו: טאוב הוא איש פוליטי מובהק ומוצהר, מתומכי נתניהו היותר קולניים, והמינוי לוועדת האיתור נועד כל כולו על מנת לנתק את הזיקה הפוליטית מהמינויים בתאגיד. הפוליטיקאים שחוקקו את החוק – כאמור, שר תקשורת מהליכוד בממשלת ליכוד – קבעו כי התערבות פוליטית (של שר התקשורת) בעבודת ועדת האיתור, תוכל להיות רק במקרה של פגם חריף בהליך המינוי, ובשום פנים ואופן לא בשל שיקול פוליטי או רצון למנות מקורב או נאמן לתפקיד.

מתישהו בחודשי הקיץ החמים, הצטלבו הניסיונות השונים של קרעי להשתלט על המינויים הבכירים בתאגיד: רצונו לקבל אישור למינוי החבר הנוסף בוועדת האיתור, ללא קשר להתאמתו לדרישות התפקיד ורק כדי לחזק את שליטתו בהליך המינויים – נכרך בקיום הדיל בנוגע למינויים במועצת התאגיד, שכזכור נקבעו זה מכבר ומתעכבים רק בגלל רצונו לשלוט בהליך המינויים…

במילים פשוטות: קרעי ביקש "פרס" על כך שהוא מעכב ללא סיבה ונימוק ענייניים את המינוי למועצת התאגיד: הכשרת המינוי הלא ענייני שברצונו לקדם לוועדת האיתור.

בשלב זה, נקרע החבל הדק שעוד חיבר בין קרעי לבין קצה קצהה של מראית עין של ענייניות. בייעוץ המשפטי לממשלה לא הסכימו לעסקה המלוכלכת, קרעי ביקש בתגובה ארכה של עוד 45 יום – והפעם, סוף סוף, פקעה גם סבלנותו של בית המשפט. אחרי יותר משנה בה מתגלגלת העתירה, נקט לראשונה בית המשפט בצעד אופרטיבי, והוציא צו על תנאי נגד שר התקשורת קרעי, שינמק מדוע הוא אינו משלים את הליך המינוי המקצועי של חברות מועצת התאגיד.

אם שרדתם את תיאור העניינים המפרך הזה והגעתם עד כאן, כל הכבוד. אולם אל תחשבו שבית המשפט החליט פתאום כי יש דחיפות לסיים את הסאגה הבלתי נגמרת, הנמתחת עוד ועוד רק משום ששר בישראל מסרב לכבד את רוח החוק. בהחלטה הקצרה שנתנו השופטים הדנים בעתירה, השופטת דפנה ברק-ארז, השופט אלכס שטיין והשופטת גילה כנפי-שטייניץ, ב-22 בנובמבר, הוקצב זמן לתשובה: עד ה-4 בפברואר.

73 יום, על מנת שהשר קרעי יוכל להסביר מה שמבקשים ממנו להסביר כבר מרגע שהחלה הקדנציה שלו, בסוף דצמבר בשנה שעברה. הסבר שכולם, כולל כולם, יודעים כי אינו בנמצא. כולם, כולל כולם. רק לא השופטים הנכבדים.