ממשלה בלי חמלה

ארבעה ימים ודממה מכיוון הממשלה. מי שאמורים היו גם לספק את תמונת המצב,  להסביר לציבור את המציאות, לייצר ולדאוג לתפקודם של כל השירותים הנחוצים, לדאוג לסיוע לוגיסטי, צבאי, ביטחוני, פסיכולוגי, ושאר שירותים אזרחיים הדרושים לאזרחים תחת תופת – לא היו קיימים. כאילו כולם עזבו את הארץ, קפאו בסוכות שבנו לעצמם, או סתם נכנסו להלם קרב ונדמו.

אף אחד לא דיבר. אף אחד לא הלך לאולפנים כדי להסביר, כדי להביע אמפתיה, כדי לקחת אחריות, כדי לענות על שאלות. כלום. ראש הממשלה הואיל בטובו להוציא סרטון וידיאו קצר, שבו הבטיח שאנחנו ננצח. למחרת עלה להצהרה קצרה בשידור חי, וזה היה בערך הכל.

מעטים מחברי הקואליציה והממשלה שהעזו לצאת מהמקלטים או היכן שלא היו, כדי להגיע לאזורי הקרבות, לפצועים, לניצולים, למפונים, למבוהלים, למשפחות השכולות, למשפחות הנעדרים המבועתות והמודאגות. הדבר האחד, החוט המקשר היחיד של כל הסיפורים של כולם כולל כולם – היה חד עד כאב: אף אחד לא דיבר איתנו. אף אחד.

אף אחד לא דיבר עם הציבור, ואף אחד לא דיבר עם הפצועים, ואף אחד לא דיבר עם הניצולים והמשפחות. כאילו חטפו שיתוק והלם. ואולי זה מה שקרה להם. לא דיברו איתם אישית, ולא דיברו איתם באמצעות התקשורת כדי להסביר וליידע. ואז הם התעוררו. ומה קרה כשהתעוררו? הם יצאו לתקשורת.

הראשונה שיצאה לעולם ולתקשורת היתה שרת ההסברה, גלית דיסטל-אטבריאן. זו שקיבלה משרד מיותר שנתפר למידותיה ומאז כניסתה לתפקיד התלוננה והתקרבנה. זה התחיל מכך שאין לה מדפסת. אחר כך החליפה מנכ"לים ואנשי צוות כמו שמחליפים גרביים ותחתונים. ואז יצאה לתקשורת באירוע הדרמטי בתולדות המדינה ומה היה לה לומר?

היא ידעה לזהות בדיוק את האחראי למחדל. דני קושמרו. קושמרו הוא אחראי למחדל העצום של ממשלת ישראל. למה? כי הוא העז לומר שיש בעיות בחיל האוויר, כשהטייסים שהתנגדו להפיכה המשטרית-משפטית הודיעו שלא יתייצבו עוד להתנדב לאימונים.

ולכן דני קושמרו, עיתונאי ומגיש בכיר בחדשות 12, הוא האשם. לא ראש הממשלה, לא המודיעין, לא שירותי הרווחה, לא המוכנות בעורף – העיתונאי. כמה קל.

והשר הראשון שהגיע לדרום כדי לדבר עם תושבים – חוץ משר הביטחון גלנט שהגיע כדי להיפגש עם יחידות צבאיות – מי היה? השר לביטחון הפנים איתמר בן גביר. בן גביר הגיע ברביעי בצהריים לשדרות. יותר מארבעה ימים אחרי שהתחיל האירוע הגיע השר הבכיר לעיר החבולה, מוכת קסאמים וטילים, שתושביה שהו עשרות שעות בחדרים מוגנים ובמקלטים, כשעשרות אנשי חמאס מתרוצצים ברחובות ויורים לכל עבר.

ארבעה ימים אחרי שנפתחו שערי הגיהינום, שר המשטרה טרח להגיע לעיר שתחנת המשטרה שלה לא שרדה את המתקפה, שהשוטרים שלה נלחמו כמעט בידיים חשופות, בגבורה יוצאת דופן. השר בן גביר בא לשדרות ומה הוא עושה? כמובן, מאשים את התקשורת בהפצת פייק ניוז.

וכשהעזו להעיר לו על כך, במקום להביע חמלה, רגש, להושיט יד לתושבים מודאגים, לאזרחים מתוחים, הוא התחיל לצעוק. לצעוק, ולהסית, ולהתנפל על מי שהעז לבקר אותו.

ממשלת ישראל כשלה בהסברה, ביידוע הציבור ובבניית אמון במהלכים שעוד יבואו. למרות המשרד הייעודי שהוקם עבור נאמנתו של נתניהו בתקציב מיועד של 100 מיליון שקל, הדמות היחידה שעולה יום-יום לאוויר, בשידור חי, וגם עושה תדרוכים שוטפים לעיתונאים, הוא דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי. הגרי, שנכנס לתפקיד לפני פחות משנה, היה לבעל התפקיד הרשמי היחיד שמופיע מול הציבור ועונה לשאלות עיתונאים.

ממשלת ישראל לא רק אחראית בלעדית למחדל העצום הזה, אלא גם לכל מה שהתרחש ומתרחש בעקבותיו. לא רק שהממשלה הגדולה בתולדות המדינה – על כל 33 המשרדים והשרים וסגני השרים – לא הצליחה עד לכתיבת דברים אלו להתחיל לספק את השירותים האזרחיים הדרושים לציבור – השר הראשון שמגיע לשטח כדי להתרשם ולדבר, צועק ומתפרע ותוקף ומסית ומפלג.

אם אלה פניה של ממשלת ישראל, אולי לא צריך לחכות לוועדת החקירה של אחרי המלחמה. בתקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב, אפשר כבר עכשיו להכריז עליה שהיא חדלת פרעון.