ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
מזה שנה וחצי שאזרחי המדינה חיים תחת שלטונו של ראש הממשלה הראשון בתולדות ישראל שנגדו הוציא בית הדין הבינלאומי בהאג צו מעצר בחשד לפשעי מלחמה. על אף עובדה מטרידה זו, התקשורת בישראל נמנעת מלעסוק לעומק בטיב האשמות שהועלו בהאג, וכשהיא עוסקת בנושא זה בדרך כלל מזווית של עד כמה הסנקציות שהטיל טראמפ על משפטנים בהאג פוגעות בהן או בפרשות הנחשפות חדשות לבקרים לגבי התובע כרים קאן, במה שנראה לעיתים כחלק ממאמץ ישראלי לערער את אמינות ההליך.
מעבר לדיון העומק הבוגר והחשוב שאמור היה להתפתח בישראל לגבי האם באמת בוצעו פשעי מלחמה בעזה, ישנו גם צורך לפתח דיון ציבורי לגבי מידת הנזק שהצווים נגד ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר גורמים למדינת ישראל, בעיקר בשני מובנים – הפגיעה בתדמיתה ובמעמדה של ישראל בעולם, והפגיעה ביכולת ראש הממשלה לטפח קשרים אישיים עם מנהיגים חשובים בעולם.
מאז שובו של בנימין נתניהו לשלטון ב־2009 הפכה הדיפלומטיה האישית לכלי מרכזי בעבודתו כראש ממשלה. נתניהו מתגאה בביקוריו התכופים בבירות אירופה, פסגות אזוריות, והידוק קשרים עם מנהיגים – כל אלה היו חלק בלתי נפרד משגרת התפקיד. בשלב כלשהו הפך נתניהו את הנושא לסלוגן בחירות לפיו "נתניהו. ליגה אחרת".
לפי נתונים המבוססים על רשימות הביקורים הרשמיים של נתניהו עם ראשי מדינה במדינות זרות, נתניהו קיים מאז 2015 עשרות נסיעות למדינות החברות בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC). לפחות 35 נסיעות שונות כאלה התקיימו במעל 20 מדינות, ביניהן מדינות מפתח כגון גרמניה, צרפת, אנגליה, איטליה, בלגיה, יוון ועוד.
אולם הפריחה הדיפלומטית הזו האטה ב-2023 עם ניסיון ההפיכה המשטרית של ממשלת נתניהו הנוכחית והמחאות האדירות בישראל, והוצאת צו המעצר של בית הדין בהאג ב־21 בנובמבר 2024 הנחיתה מכה אנושה ליכולתו של נתניהו לטפח קשרים אישיים עם מנהיגים בעשרות מדינות החשובות למדיניות החוץ של ישראל.
צו המעצר יצר מציאות חדשה. מרחב התנועה של ראש ממשלת ישראל הצטמצם באופן משמעותי. המדינות שאליהן טס שוב ושוב בעשורים האחרונים הן בדיוק המדינות המחויבות, על פי אמנת רומא, לשתף פעולה עם בית הדין בהאג.
המשמעות אינה בהכרח שראש ממשלת ישראל ייעצר מייד בכל ביקור במדינה כזו. בפועל, יש פער בין חובה משפטית להסגיר את נתניהו להאג לבין רצון פוליטי, והדבר תלוי בכל מדינה ומדינה. אולם בפועל, עצם קיומו של סיכון ההסגרה – גם אם אינו מתממש – משנה את כללי המשחק מבחינת נתניהו. כל ביקור רשמי שלו הופך לשאלה משפטית; פגישה מדינית הופכת לסיכון לסיים אותה בתא מעצר בדרך להסגרה.
בדיקה מעלה שמאז הוצאת צו המעצר נגדו טס נתניהו בשנה וחצי 7 פעמים לארה"ב ופעם אחת להונגריה בתקופת שלטון ויקטור אורבן. לאור ההפסד של אורבן בבחירות וההצהרת ראש הממשלה הנבחר פטר מדיאר כי הוא מחויב לצו ההסגרה של נתניהו להאג, גם הונגריה ירדה מהפרק.
כך, כלי מרכזי של דיפלומטיה – היכולת להגיע פיזית למדינות יעד ולהיפגש בארבע עיניים עם מנהיגים, לטפח קשר אישי ולבנות אמון אישי – נפגעה. במקום זאת, חלק מהקשרים המדיניים נשענים יותר על פגישות בשטח ישראל, על מפגשים בשולי כנסים בינלאומיים במדינות “בטוחות” יותר, או על תקשורת מרחוק. מדובר בשינוי תפקודי, לא רק תדמיתי.
במובן זה, הפגיעה היא דרמטית במצטבר. כל ביקור שלא מתקיים, כל פגישה שמועברת למקום אחר, כל הימנעות מסיכון – מצטרפים יחד לשינוי באופן שבו ראש ממשלת ישראל מסוגל לפעול בזירה הבינלאומית.
לא ניתן לייחס את קריסת תדמיתה של ישראל בעולם לצו המעצר בלבד; היא קשורה למכלול ניהול המלחמה בעזה על ידי הממשלה הימנית-משיחית הקיצונית בהיסטוריה של המדינה ולתהליכים בינלאומיים נוספים. אבל צו המעצר נגד ראש ממשלת ישראל הוא נקודת שבר תדמיתית כיוון שהוא מתרגם ביקורת בינלאומית כללית לקביעה שיפוטית שלפיה יש בסיס סביר לחשדות לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
בכך, הצו הופך את הפגיעה בתדמית ישראל ממחלוקת פוליטית לעובדה מדינית-משפטית שמדינות וארגונים נדרשים להתייחס אליה. המדדים כולם, באירופה ובארה"ב, מסמנים קריסה במעמד ישראל בקרב מדינות חשובות לישראל מבחינה מדינית וכלכלית, כולל בארה"ב בקרב המפלגה הדמוקרטית במיוחד, אולם גם בקרב דור העתיד של המפלגה הרפובליקנית וקבוצת MAGA שתמכה בטראמפ לנשיאות.
לדוגמה, נתוני דעת קהל של מכון Pew מאביב 2026 מצאו כי 60% מהנשאלים ב-24 מדינות בעולם מחזיקים בדעה שלילית על ישראל, עלייה של עוד 7% מהשנה הקודמת. סקר של אחד ממכוני המחקר המובילים בעולם בתחום דעת הקהל, מראה כי תדמיתה של ישראל בעולם הידרדרה משמעותית כבר במהלך המלחמה בעזה, עוד לפני צווי המעצר בהאג. הצווים לא יצרו את הפגיעה אולם הם מעניקים לה תוקף משפטי וממסדי, ומעמיקים את השלכותיה המדיניות.
סקרים של אותו מכון מוביל שנערכו בארה"ב מצביעים על נתון דומה בארה"ב לפיו ב-2026, לכמעט 60% מהציבור יש דעה שלילית על ישראל, עלייה של 18% לעומת הנתון שהתקבל בשנת 2022 (42%). הנתון לגבי אלה המזדהים עם ישראל צנח באותו פרק זמן מרוב של 55% ל-37%, כלומר לראשונה, הנתון של אלה שדעתם על ישראל שלילית גדול ב-23% על פני אלה שיחסם חיובי וזה עוד לפני סיום המלחמה מול איראן שרבים סבורים שארה"ב נגררה אליה בגלל רה"מ נתניהו.
לתמונה זו מצטרף גם מדד התפיסה הדמוקרטית (Democracy Perception Index) לשנת 2026 של Alliance of Democracies Foundation, שלפיו ישראל נתפסת באופן שלילי יותר מכל מדינה אחרת בעולם — אפילו יותר מצפון קוריאה. יש לזכור כי מדובר במדד שמופק על ידי ארגון בעל אוריינטציה ליברלית־מערבית, ולכן ייתכן שהוא אינו חף מהטיות מסוימות. עם זאת, ממצאיו משתלבים היטב במגמה הרחבה הניכרת בשנים האחרונות בתקשורת הבינלאומית, ברשתות החברתיות ובסקרי דעת קהל ברחבי העולם, ולכן קשה לפטור אותם כחריגים או לא מייצגים.
התקשורת הישראלית מדווחת על ההתדרדרות במעמד ישראל באופן נקודתי כשמתפרסם סקר חשוב, אולם אינה קושרת את ההתדרדרות גם לצווי המעצר חסרי התקדים נגד ראש הממשלה ושר הביטחון של ישראל.
דווקא משום שמדובר בנושא רגיש, טעון ואף כואב מבחינה לאומית, האחריות המוטלת על התקשורת הישראלית גדולה במיוחד. קל להירתע מהעיסוק בצווי המעצר בטענה ל"הטיה אנטי-ישראלית", וקל עוד יותר לאמץ את המסגור הפוליטי שמציג כל ביקורת בינלאומית כהתקפה על עצם הלגיטימיות של המדינה. אך תפקידה של תקשורת חופשית אינו להגן על הציבור מפני מידע לא נוח, אלא להנגיש אותו, לנתח אותו ולהציב אותו בהקשר רחב ומבוסס.
הדיון בצווי המעצר אינו חייב – וגם אינו אמור – להתנהל מתוך קבלה אוטומטית של טענות בית הדין בהאג. אך הוא כן מחייב בחינה רצינית של השלכותיהם: על חופש הפעולה של ראש הממשלה, על מדיניות החוץ של ישראל, ועל מעמדה בזירה הבינלאומית. הימנעות מדיון כזה אינה נייטרליות – היא ויתור על אחד מתפקידיה המרכזיים של העיתונות בדמוקרטיה.
ככל שמערכת הבחירות מתקרבת, הצורך בדיון כזה רק מתחדד. הציבור הישראלי זכאי לדעת לא רק מה חושבת ממשלתו על העולם, אלא גם כיצד העולם רואה את ישראל – ומה המחיר המדיני, המשפטי, הכלכלי והתדמיתי של המציאות הנוכחית. תפקידה של התקשורת הוא להניח את התמונה המלאה בפני הציבור, גם כאשר היא מורכבת, לא נוחה ומנוגדת לאינסטינקט הלאומי בזמן מלחמה.
