איתמר בן-גביר: לבג"ץ יש סמכות ואפילו חובה לפטר שר שנחשד בפלילים

"אין לכם סמכות לדון בהדחתי", מטיח בחודשים האחרונים איתמר בן גביר, השר לביטחון לאומי, בשופטי בג"ץ. בן-גביר (יחד עם ראשי מפלגות הקואליציה) אף הודיע כי לא יכבד את פסיקת בית-המשפט, אם יפסוק כי הפרות החוק שלו מצדיקות את הדחתו. אי-ציות כזה הינו חסר אחריות, אינו חוקי ויגרום נזק כבד למדינת ישראל, אולם מעבר לכך, הוא עומד בסתירה לטיעוניו של בן-גביר עצמו.

בימים אלה קיבל "שקוף" לידיו, באמצעות עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של "הצלחה" ושל "העין השביעית", את נוסח העתירה לבג"ץ שהגיש בן-גביר עצמו לפני 20 שנה בדיוק, בשנת 2006, יחד עם עמיתו מהתנועה הכהניסטית ברוך מרזל. שני פעילי הימין הקיצוני דרשו כי בית המשפט העליון יורה לרה"מ אהוד אולמרט לפטר את שר המשפטים חיים רמון לאור המלצת המשטרה להעמידו לדין.

בן גביר טען בעתירה, באופן חד-משמעי, כי לבג"ץ יש לא רק את הסמכות להורות על הדחת רמון, אלא גם את החובה. לאורך העתירה פירטו בן-גביר ומרזל את תפיסת עולמם בסוגיה ואת העיגונים כבדי המשקל לסמכות (וכאמור, לחובה) של בית-המשפט להתערב בשיקול הדעת של המינויים הבכירים ביותר ברשות המבצעת – הממשלה.

"על כל שימוש בשיקול הדעת המינהלי חלים הכללים המקובלים בדבר סבירות, הגינות, תום לב העדר שרירות והפליה ואמות מידה כיוצא באלה…" בחר בן גביר לצטט בסעיף 17 בעתירה מדברי נשיא העליון שמגר בבג"צ 3094/93, המוכר כהלכת דרעי-פנחסי.

סעיף לאחר מכן מוסיף בן גביר לצטט מדברי שמגר בפסיקה, "יש נסיבות בהן הופכת סמכות שבשיקול הדעת לסמכות שחובה להפעיל […] משמע יש נסיבות בהן עולה המסקנה גם לגבי סמכות שבשיקול הדעת – כי הימנעות מהפעלת אותה סמכות היא בלתי סבירה במידה היורדת לשורשו של עניין".

בסעיף 20 לעתירה מצטט בן-גביר מהחלטה בבג"ץ 4267/93 (עתירה המתייחסת להלכת דרעי-פנחסי): "וגם אם לא נפסלה מכח הדין כשרותו של מועמד אין בכך כדי לשלול את האפשרות או הצורך להתחשב בנתונים כמו עבר פלילי, התנהגות בלתי תקינה או חשד להתנהגות כזו כיוצא באלה במסגרת ההחלטה האם למנות אדם לתפקיד ציבורי והאם להעביר אדם מתפקיד ציבורי".

עוד הכרה חותכת של בן גביר בסמכות בג"ץ להעביר שר מכהונתו מגיעה בסעיף 21 לעתירה, כאשר הוא מביא מדברי השופט ריבלין בבג"ץ 1400/06 של התנועה לאיכות השלטון, שעסק בביטול מינוי ח"כ צחי הנגבי לסגן שר החוץ בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה להגיש נגדו כתב אישום בפרשת המינויים הפוליטיים במשרד לאיכות הסביבה.

ההלכה קובעת כי ראש הממשלה חייב להעביר מתפקידו שר או סגן שר שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות חמורות, אולם בן-גביר מדגיש מדברי ריבלין בפסיקה לפיהם: "הגשת כתב אישום איננה אמת מידה מכרעת לכאן או לכאן", ואת החלק הבא דאג להדגיש כדי להבליטו: "יתכנו מקרים בהם הגשת כתב אישום לא תחייב העברת שר מכהונתו. ייתכנו מקרים בהם חובה תהה לו לראש הממשלה להעביר שר מכהונתו על אף שכתב אישום לא הוגש. הכל תלוי במכלול נסיבות העניין ובכלל זה התפקיד שבו מדובר, חומרת ההתנהגות המיוחסת למועמד ועוצמת הראיות המלמדות אל התנהגות זו…".

מעניין לגלות כי הפניות הראשונות של בן גביר ומרזל לרה"מ אולמרט בדרישה להשעות את השר רמון, היו כבר בשלב הפתיחה בחקירה נגד השר, כלומר אפילו לפני השלב בו המליצה המשטרה על הגשת כתב אישום.

בנספחים ניתן למצוא את התצהיר עליו חתום בן-גביר, הכולל את המשפט: "כל האמור בסעיפים 15-34 הינו אמת למיטב ידיעתי, אמונתי והשקפתי". בכך הצהיר בן-גביר שההנמקות שהביא בסעיפים השונים עולים בקנה אחד עם השקפתיו בסוגיה זו.

מתחילת כהונת הכנסת ה-25 והקמת ממשלת נתניהו השישית פועל השר בן גביר בניגוד מוחלט לטענותיו בעתירה שהגיש. ראשית, בן-גביר מכהן תחת ראש ממשלה נאשם בפלילים שהוגש נגדו כתב אישום חמור באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים. בן-גביר גם הצביע בעד מינויו לשר של העבריין המורשע אריה דרעי וסיעתו התחייבה לתמוך ב"חוק דרעי 2" שנועד לעקוף את החלטת בג"ץ המורה לפטרו.

ב-2006 שלח בן-גביר את הדרישה לפטר את רמון כבר בשלב החקירה נגדו בחשד להטרדה מינית, בעוד שב-2025 השר בן-גביר לא פצה פה כשהקואליציה מינתה ליו"ר ועדת הכספים את ח"כ חנוך מילביצקי החשוד באונס; לא אמר דבר על הצורך להשעות את השרה מאי גולן בשל החקירות המתנהלות נגדה בחשדות חמורים לשחיתות ולגניבה. גם במקרה של יו"ר ועדת הכלכלה דוד ביטן, נגדו תלוי ועומד כתב אישום חמור באשמת שוחד, לא פצה בן-גביר את פיו והכשיר את המינוי.

עתירת בן-גביר ומרזל מעידה על צביעותו של השר לביטחון לאומי, שיחסו לחוק ולסדר במדינת ישראל תלוי באינטרס הפוליטי המתחלף שלו, אבל היא גם תמרור אזהרה: אסור להאמין לפוליטיקאים קיצוניים כמו איתמר בן-גביר, כשהם מנסים להציג חזות מתונה (או לפחות, קיצונית פחות). עבור בן-גביר ודומיו, החוק, האמת והעובדות הם רק כלי שימושי כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים והאישיים שלהם.