בשיחה מקרית עם מפגינים מהמחנה הנגדי, הופתעתי לגלות שאנחנו מצליחים גם להסכים

ביום ראשון ה-26 למרץ נפל דבר. ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז על פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, ובבחינת הקש ששבר את גב הגמל עורר גל הפגנות ומחאות ספונטניות לרוחב ולאורך כל הארץ. גם אני כאזרח נקראתי לדגל, ומצאתי עצמי מפגין עד שעות הבוקר המוקדמות, חוזר להפוגה קלה ויוצא באוטובוס הראשון לירושלים, כדי להילחם למען עם ישראל כנגד ממשלת ישראל ומה שלתפיסתי הוא ניסיון ההשתלטות אלים על המדינה ושיטת המשטר.

לאחר שעות של הפגנות, הלכתי בשעות הצהריים לנוח לרגע ולאכול ומשחזרתי גיליתי שההפגנה זזה ומצאתי את עצמי בלב ההפגנה בעד הרפורמה. לצד הרגשה של איום – אחרי הכל מבליטים כל מקרה אלימות בתקשורת המיינסטרימית – נתקלתי בשולי ההפגנה בקבוצה מעורבת של מפגינים בעד ונגד במהלך ויכוח סוער. תחילה נדהמתי, לאחר מכן הצטרפתי לוויכוח, ולבסוף מצאתי עצמי משוחח עם מגוון תומכי הרפורמה – ימנים חילונים, מתנחלים, חרדים – אנשים ערכיים ושקולים, ומנסה להסביר ולפרק עבורם את הרפורמה, את שיטת המשטר ואת הנזקים שיעלו ממנה.

מצאתי שאנחנו מסכימים על מגוון מאוד גדול של נושאים, ועל אלה שלא – אפשר לדבר. הסכמנו על כך שאנחנו חלק מאותו העם, על כך שאופייה היהודי ואופייה הדמוקרטי של המדינה חשוב לשנינו גם אם הדגשים שלנו אחרים, על כך שיש הרבה מן המשותף בין ערכי היהדות לערכי הדמוקרטיה ושכדאי להתמקד במשותף במקום במפריד. הסכמנו גם על כך ששופטי בית המשפט העליון פעלו לפי מה שהיה בעיניהם טובת המדינה, גם אם הם טעו בדרך.

הדבר יוצא הדופן הוא שגם בנושאים הרבים בהם לא הסכמנו (בחלק מהמקרים גם על העובדות עצמן) – הגענו להבנות בנוגע לצעדים שלדעתנו צריך לבצע כדי שכולנו נרגיש בבית, בטוחים וגאים להיות חלק ממדינת ישראל: יצירת איזון בין בית המשפט, הממשלה – וגם הכנסת.

תורת הקשב

הפער התקשורתי בין שני המחנות הוא שמים וארץ. כל צד צורך באופן כמעט אקסקלוסיבי את תיבות התהודה שהוא שרוי בהן, ולכן הנחתי שהמציאות עליה הצד השני מתבסס לא תואמת כלל למציאות עליה אני – חילוני, שמאלני ובן למשפחה אמידה במרכז הארץ – מתבסס.

מה שאני הולך לכתוב בהמשך, מטבע הדברים, עלול לגרום לתחושות לא קלות. בקשתי היא – קראו בתשומת לב, שקלו במוח ולא בלב את הדברים לפני שאתם מבטלים אותם, שכן עם התחושות שעולות מהשטח אין דרך אחרת להתמודד, ולא משנה אם הן מבוססות מציאות או מציאות אלטרנטיבית. מה שאני כותב מייצג כשישה בני שיח איתם שוחחתי עד שעות הלילה המאוחרות.

אז איך זה עבד? קודם כל, עשיתי את שייעצתי לכם לפני רגע, והקשבתי קשב רדיקלי. שמעתי את מה שיש להם לומר ואת הרגשות שלהם, הכלתי וקיבלתי אותם. הכאב בציבור תומכי הרפורמה הוא עצום, הרגשתם היא שיש התעלמות גורפת מקולם, מדרכם ומהשקפת עולמם, שזוכות ללגלוג ולפסילה בתקשורת ובפוליטיקה המיינסטרימית מאז קום המדינה. כעת, משלראשונה זכו לרוב פוליטי ונמצאים בשלטון מלא, הם מנסים לבצע שינויים כפי שהם רואים לנכון, ובעיניהם פועלים לטובת המדינה כולה ולא רק עצמם, אך הצד השני שעד כה זכה לרוב בקונסטלציות כאלה ואחרות, או לכל הפחות לתיקו, מבטל את תוצאות הבחירות בפעם הראשונה בה הם מנצחים ויוצא נגד נציגיהם וכל שינוי וחוק שהם מציעים.

ההרגשה שאני מקשיב, מכיל ומתחשב ברגש הזה, פתחה דלת לדיונים פורים לגבי הרפורמה המוצעת, כשלאורך כל השיחה ניסיתי להתמקד ולהיאחז בכל פסיק שעלה איתו אני מסכים או מבין. לאחר מכן הצגתי להם את הרגשות שאני חש, הבהרתי להם שאני מרגיש חרדה, הבהרתי להם שמטרתי היא לא לפסול אותם ולהשאיר אותם בשוליים, אלא להגן על המדינה מסכנה מידית ומוחשית.

למרות מה שנאמר בכלי התקשורת ובכנסת ישראל, יש עם מי לדבר. בלא שהתכוונו לכך, הפוליטיקאים יצרו מצב בו נשבר הקיר, גם אם באופן זמני, בין תומכי ומתנגדי הרפורמה – לא יכולתי לקוות לפעילות אזרחית טובה מזו

דיברתי על הרקע, על כך שכנסת ישראל, הגוף שאמור לייצג את כלל העם, הוא גוף חלש שסמכויותיו סופחו לממשלה (כ-65% מהחוקים במדינת ישראל הם הצעות חוק ממשלתיות) ולבית המשפט (שלקח לעצמו את תפקיד הביקורת על הממשלה), ושלאחר הרפורמה שתעביר את הסמכויות מבית המשפט לממשלה נשאר עם רשות אחת ללא בלמים. הסכמתי איתם שבית המשפט מתערב בפוליטיקה מעבר למה שדרוש, אם כי אנחנו לא מסכימים על העוצמה שזה נעשה בה, ושאלתי האם הפיכתו לגוף עוד יותר פוליטי יפתור את הבעיה. דיברתי על חוק איסור חמץ, על אמונה, על אהבה שאינה תלויה בדבר ועל ערכי היהדות וצביון המדינה כפי שאני תופס אותם.

מצאתי שלאחר שהקשבתי להם, הם הקשיבו לי – ענו לעניין, התייחסו לטענות שהעליתי וכיבדו אותי כאדם. מצאתי שלמרות מה שנאמר בכלי התקשורת ובכנסת ישראל, יש עם מי לדבר. בלא שהתכוונו לכך, הפוליטיקאים יצרו מצב בו נשבר הקיר, גם אם באופן זמני, בין תומכי ומתנגדי הרפורמה – לא יכולתי לקוות לפעילות אזרחית טובה מזו. הלוואי שבאותו המרץ בו אנחנו מנאצים זה את זה ברשתות, היינו מתמקדים ביצירת מוקדי שיח ערים וענייניים בהם שני הצדדים יכולים להיפגש, לשוחח, ולהבין שכולנו חלק מאותה ישות וגם אם אנחנו חולקים על הדרך, מטרותינו דומות יותר מאשר הן שונות.

משהפניות לפוליטיקאים העלו חרס, כשצד אחד מרגיש שאין מי שמייצג אותו והצד השני מערים קשיים על ניהול שיח ענייני וער, אני סבור שחובתנו האזרחית, משני צדי המתרס, היא לדבר מחוץ לפוליטיקה המסורתית, פנים אל פנים, להקשיב ברצינות ולשטוח את טענותינו באופן ענייני ומכבד. אחרי הכל – כולנו כאן, ואין לנו ארץ אחרת.

*

נועם יעקבי הוא סטודנט למדעי המחשב ומתמטיקה