כדי להציל את הדמוקרטיה – צריך להכניס מיד לשולחן המו"מ את חיזוק הכנסת

 "צריך להביא ליקר ובונבוניירות ולחגוג את העובדה שאנחנו מחזירים היום את הריבונות לכנסת", אמר הבוקר (שני) בוועדת החוקה ח"כ עמית הלוי מהליכוד. לפני שעוברים למתוקים ולאלכוהול, כדאי רגע לעצור ולשאול את הלוי, ואת כל הפרזנטורים הגדולים של החקיקה המשפטית, משמחה רוטמן ויריב לוין ועד בנימין נתניהו: האמנם הכנסת היא המנצחת הגדולה בתכנית שלכם?

כנראה שקל יותר למוח האנושי לתפוס מאבק ככזה המתנהל בין שני גורמים. החקיקה עצמה עוסקת בשתי חזיתות שנכנסו לזירת קרב – בית המשפט ונבחרי הציבור. השופטים מול השרים. אבל בדמוקרטיה יחסי הכוחות בנויים, או אמורים להיות בנויים, בצורה מורכבת יותר: לא דו אלא תלת. משולש. אבל הרשות השלישית הוזנחה לחלוטין ושמה עולה רק כטיעון סרק בוויכוחים בין שתי הרשויות האחרות. עכשיו יותר מתמיד הגיע הזמן לדרוש לשקם את מעמדה: כנסת ישראל.  

בשיח הציבורי נוצרה זהות מבלבלת בין כנסת ישראל לבין הקואליציה או אפילו הממשלה. השתיים אמנם תלויות זו בזו: חברי הכנסת הם אלה שמשביעים את הממשלה וגם יכולים להפיל אותה. מן הצד השני הממשלה זקוקה לכנסת כדי להעביר את תקציב המדינה וכל חקיקה ממשלתית. אך בעוד שהכנסת בכללותה, על גווניה השונים, מיטיבה לייצג את רצון העם – הממשלה הנבחרת מתוכה אינה יכולה להתיימר לעשות זאת. וככל שהיא נעשית צרה יותר ויותר, כפי שקורה עם השנים, היא אף פחות מייצגת את העם בכללותו.

לכן חשובה ההפרדה ביניהן, הידועה בשמה "הפרדת רשויות". לכן למשל, הכנסת היא לא רק מחוקקת, אלא גם רשות מפקחת. היא שומר הסף של עבודת הממשלה, יכולה לאלץ שרים ומנכ"לים להגיע לוועדות ולתת תשובות לציבור, לענות על שאילתות במליאה, להתחייב על דד ליינים של פרויקטים, לספק נתונים חסויים.

אבל בישראל חל תהליך מצער של החלשת כוחם של חברי הכנסת – מהקואליציה והאופוזיציה גם יחד. המשמעת הקואליציונית (ובהתאמה גם אופוזיציונית) כה קשוחה, שהיא כמעט ולא מאפשרת לחברי הכנסת עצמאות להצביע כפי שיבחרו. ראשי המפלגות שלהם, החברים בממשלה, הופכים אותם לבובות על חוט שמצביעות בהתאם למה שנקבע מעל ראשם. עצמאותם של חברי כנסת מהקואליציה נפגעה אנושות גם במסגרת החוק הנורבגי, שמציב חבל תליה מעל לראשם. 

ומעל כל אלה: לממשלה יש כוח שערורייתי בהליך החקיקה. לא רבים יודעים, אך הממשלה היא זו שחורצת את דינן של הצעות חוק פרטיות בוועדת השרים לחקיקה. ועדה שפועלת ללא שקיפות ותוך התעלמות מוחלטת מהמחוקקים. אגב, רוטמן עצמו הגיש הצעת חוק לשקיפות בוועדת השרים כשהיה חבר אופוזיציה. סביר להניח שהממשלה הזו, כמו הקודמת, לא תיתן לו לקדם אותה כעת.

מצבה של הכנסת החמיר ככל שהתגבר כוחן של המפלגות הלא דמוקרטיות – אלו שלא מתקיימות בהן בחירות להרכבת הרשימה (פריימריז) ומי שחורץ את גורל חבריה הוא יו"ר המפלגה. כך נחלשת עוד יותר עצמאותם של חברי הכנסת. למעשה, מדובר ברוב המפלגות הנמצאות היום בכנסת: מיש-עתיד והמחנה הממלכתי ועד למפלגות החרדיות. גם בליכוד, המפלגה הגדולה ביותר שדווקא כן בוחרת את חברי הכנסת שלה באופן דמוקרטי, ליו"ר המפלגה נתניהו יכולת השפעה אדירה על הרכב הרשימה.

עכשיו זה הזמן לדרוש שינוי

הוויכוח הנוכחי הקורע את ישראל, לגבי בליץ החקיקה המשפטית, מדגים היטב את הבלבול בין הרשות המחוקקת למבצעת. נכון, מה שמשותף לשתיהן הוא שהן מורכבות מנבחרי ציבור שנבחרו באופן דמוקרטי – בניגוד לנציגי הרשות השופטת. אך כפי שהראיתי, לכל אחת מהן תפקיד שונה בתכלית. לכן כשרוטמן, לוין ונתניהו מצהירים כי הרפורמות שלהם מיועדות לחיזוק רצון העם, על ידי מתן כוח יתר לנבחרי הציבור – הם לא מספרים את האמת לציבור. 

את הכוח רוטמן ולוין נותנים לרשות שיש בידיה ממילא כוח רב מדי – לממשלה. לא לכנסת. הדוגמה המוחשית ביותר היא חקיקה של פסקת התגברות ברוב של 61. זה אומר שכל קואליציה תוכל להתגבר על פסיקת בית משפט עליון, מבלי להתחשב בכנסת. זו עלולה להיות פסקת התגברות ברוב של חמישה או שישה ראשי מפלגות שיכתיבו לח"כים מה להצביע. חקיקה שתחייב רוב גדול יותר, תאלץ את בית הנבחרים שלנו להגיע להסכמה ותחזק באמת את הכנסת. כך גם בוועדה לבחירת שופטים, שעל פי החקיקה הנוכחית תישלט על ידי הקואליציה, שנשלטת על ידי הממשלה. חברי הכנסת יהפכו שם לקישוט עצוב. 

זה הזמן לדרוש שינוי. הכנסת הוחלשה בעשורים האחרונים עד כדי כך שמזמן היה צריך לצאת לרחובות ולהכריז על מצב חירום דמוקרטי. ב"שקוף" כתבנו על כך שוב ושוב, ואף יצאנו בקמפיין "לבטל את הכנסת", כדי להמחיש את המצב. חשוב להפנים: לאף מפלגה אין מונופול על הפגיעה בכנסת. מפלגות מכל קצוות הקשת הפוליטית החלישו אותה, וכל קואליציה שנבחרה המשיכה את המצב העגום. לכן המלחמה על חיזוקה יכולה וצריכה להיות משותפת לאנשי ונשות ימין ושמאל. 

הנשיא יצחק (בוז'י) הרצוג פספס את ההזדמנות הזו במתווה הפשרה שלו. הוא לא הסתכל ממעוף הציפור על האיזונים בין הרשויות וקרא לכנסת לתקן אותם כחלק ממכלול. הוא לא התמודד עם הצורך הבהול באיזונים ובלמים, ולא פסע בדרך הכי חשובה לעצור את עקירת הבלם מהמכונית הדוהרת, מה"משילות" של השלטון – לחזק את הכנסת.

גם בהפגנות ובראיונות בתקשורת הקול הזה חסר. אבל עדיין לא מאוחר. אם אכן מתקיים משא ומתן – יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד צריך לדרוש את חיזוק הכנסת כתנאי הכרחי לכל שינוי בדמוקרטיה. המפגינים צריכים לזעוק זאת כתרופה ראשונה למחלה הממארת שמחלישה את נציגי העם. צריך לבטל את ועדת השרים לחקיקה, או להחליש משמעותית את כוחה, לוודא שהמשמעת הקואליציונית לא מסרסת את הח"כים ולתת כוח רב יותר לראשי ועדות בפיקוח על הממשלה. 

אפשר להתווכח על האיזון הדרוש בין שלוש הרשויות, על שאלת כוחו של בג"ץ והשיטה לבחירת שופטים. יש מקום להוביל לשינוי שיחזק את האיזון, אך לא כזה שיפר אותו עוד יותר. כדי שהשינוי לא יהפוך להרסני, אסור שכל הכוח יגיע לידי השלטון בלבד. הנה משהו שאנחנו יכולים להסכים עליו – לדרוש לחייב עכשיו את נבחרי הציבור המייצגים חלקים כה נבדלים בעם, לשבת יחד ולעצב את דמותה של ישראל מתוך הכרח להגיע להסכמות על חוקי היסוד הללו. לדרוש שהכוח יעבור לכנסת הרחבה והמגוונת. זהו מימוש אמיתי של רצון העם.