כשעץ נופל בעיר: הארגון המהפכני עוזב את תל אביב בטריקת דלת

בדירה אחת ברחוב ביאליק 23 שבתל אביב נערכה בתחילת חודש מאי בשנת 2009 מסיבה יוצאת דופן. "יחולק כיבוד מתחשב, תהיה מוסיקה עירונית חיה", נכתב על ההזמנה. "האירוע יחבר בין אנשים שיש להם זבל לכאלה שיש להם גינה". הניסוח המוזר, התושבים שמאחורי המיזם והרעיון כולו, עשויים היו לשנות את האופן שבו מנהלים את הפסולת העירונית בתל אביב ויתכן שבערים נוספות.

כדי להבין את גודל הפספוס נחזור עוד אחורה, לשנת 2006. מדובר על עשור שבו כמעט ולא היה בישראל מי שדיבר במונחים של משבר אקלים ופליטות גזי חממה ועולם הקיימות עסק בעיקר במיחזור בקבוקים בורגני. באותה השנה תושבת תל אביב בתחילת שנות ה-40 לחייה, תמי צרי, הגישה לעירייה תכנית מהפכנית: העירייה תממן בכל שכונה בעיר מערך קומפוסט שיקלוט את הפסולת הרטובה מבתי הרחוב, במטרה להפוך את החצרות האחוריים של הבניינים לשטח מנוצל ולייצר באופן הזה רשת קומפוסטאים מקומית. בעירייה גילו אז עניין מסוים, אבל לא מעבר. התכנית נכנסה למגירה וצרי הוזמנה לדבר על מיחזור בבתי הספר המקומיים. 

אלא שהיא לא ויתרה. היה לה חזון והיא הייתה נחושה לממש אותו. שלוש שנים מאוחר יותר העירייה הוציאה קול קורא לתושבים להציע פרויקטים לכבוד שנת המאה של תל אביב. צרי הסירה את האבק מעל התכנית הישנה ומיתגה אותה מחדש: "מאה קומפוסטאים ראשונים בתל אביב". לעירייה כבר לא היתה את הפריבילגיה להתעלם. רק שנה קודם תל אביב חתמה על אמנה להפחתת גזי חממה וזיהום אוויר. 

אלא שגם זה לא עזר, הרעיון לא התקבל וצרי, חמושה בידע אותו צברה מניסיונה, החליטה ליישם אותו לבד: היא שלחה מייל בתפוצה רחבה והזמינה קומפוסטאים למסיבה אצלה בבית. "הרעיון המקורי שלי היה שאנשים יתפרנסו מזה שהם יודעים לעשות קומפוסט", נזכרה בריאיון ל"שקוף". "במקום לשלם ליועצים חיצוניים ולחברות מתפעלות, הצעתי לשלם לתושבים שיעסקו בזה לטובת הציבור. זה בעצם לספק פרנסה לתושבים מחקלאות עירונית". מימון לא היה אמנם כדי להגשים את החזון המקורי, אבל התגייסות אדירה כן. 

מעל מאה משתתפים הגיעו למסיבה ועשרות נרשמו למאגר הקומפוסטאים שהקימה וזכו במדליה. הפרויקט יצא לדרך. למעשה, התכנית עבדה כל כך טוב, שבגבעתיים ובראשון לציון פנו לצרי שתעזור להם ליישם את התכנית גם אצלם בגרסה מעט שונה, תוך שימוש בתקציבים שקיבלו אז מהמשרד להגנת הסביבה. 

שנה מאוחר יותר צרי מקבלת טלפון מפתיע, בעירייה ביקשו להקים מערך דומה. הם אמנם לא הציעו לתמוך כלכלית במי שמחליט לחסוך את עלויות הזבל העירוניות, ואפילו לא סיפקו קומפוסטר חינמי, אבל בכל זאת גילו נכונות. "אלא שאז, כל מה שהם רצו זה את מאגר השמות שלנו", היא אמרה בזעם. "אמרתי להם שבשום אופן אני לא חולקת מידע כזה ובטח שלא עם העירייה שלא עובדת איתי, ספציפית בנושא הקומפוסט הקהילתי". כמו תמיד, גם הפעם היא הציעה להם שיתוף פעולה כלכלי בגיוס קהילה "וכרגיל נעניתי שהם מעדיפים לעשות הכול בעצמם'". 

זהו לא הפספוס היחיד שהיא משחזרת לאורך הראיון. השנים האחרונות אמורות היו להיות חלק מתור הזהב של המרכז שהקימה, "עץבעיר". רעיונות רבים שחבריו טיפחו, יישמו והפיצו לאורך השנים ונתפסו בשעתו כחריגים, הפכו לחלק מרכזי בשיח הסביבתי בפרט והחברתי בכלל, כמו טבעונות, שימוש חוזר, גננות אורבנית, הצלת מזון ויער מאכל עירוני. אלא שבמקום תרועת ניצחון, חברי המרכז עסוקים באקורד סיום, ואפילו אחד שצורם. 

השנים האחרונות אמורות היו להיות חלק מתור הזהב של "עץבעיר". רעיונות רבים שחבריו טיפחו, יישמו והפיצו לאורך השנים ונתפסו בשעתו כחריגים, הפכו לחלק מרכזי בשיח הסביבתי

אם לא יתרחש שינוי משמעותי, בקרוב "עץבעיר" יחדל מלהתקיים במתכונתו הנוכחית וחבריו יארזו יותר מ-16 שנים של אידיאולוגיה סביבתית וחיים אורבנים ובכעס רב יעתיקו את עצמם לאזור הגליל. לטענתם, העיריה לא מאפשרת להם לצמוח כאן, לא השכילה לאמץ את הפרויקטים שהציעו ולא רואה במרכז הייחודי מנוף לקיימות עירונית קהילתית. "עיירית תל אביב התעלמה מאיתנו שוב ושוב ככוח מניע לשינוי בעיר", אומרת צרי.

בזכות 45 אלף שקל על דומיין

צרי, ילידת תל אביב, היא בכלל מעצבת גרפית בהכשרתה, בוגרת בצלאל. שנים ספורות לאחר תום לימודיה היא עקרה לניו-יורק, שם נחתה בדיוק בזמן כדי לראות את בועת הדוט.קום מתפתחת ומתרווחת, בזמן כדי להשתלב בה בקלות. היא היתה שותפה בסוכנות לייצוג אנשי תוכן דיגיטלי, סגרה עסקאות שמנות ונהנתה מרווחה כלכלית. 

אחרי שמונה שנים שבהן הסתובבה בין בירות העולם ויבשות שונות, טעמה מחיי יוקרה ונהנתנות, נסיבות החיים הובילו אותה בחזרה לעיר הולדתה, היישר לדירה שכורה טיפוסית ברחוב נורדאו. "הכל התחיל כשחברה אז הזמינה אותי לסוף שבוע בגליל", היא נזכרת, ומה שאמור היה להיות חוויה אורגנית-בורגנית נינוחה, הסתבר להיות מבוא לעולמות הפרמקלצ'ר (חקלאות בת-קיימא). כשחזרה הביתה, נרעשת מהתוכן החדש, היא נרשמה לקורס השלם. 

"גיליתי אז את עולם הסביבתנות והקיימות שעד אז לא ידעתי שקיימים", שיחזרה. את הידע הרב שצברה, היא החלה ליישם בדירה שלה: את הפסולת האורגנית היא מיחזרה בערימת קומפוסט בחצר הבניין, מסביבו היא שתלה גינת ירק וצמחי מאכל ואת המזון שלה היא החלה לרכוש ישירות מחקלאים שמחזיקים בתפיסת עולם דומה לשלה. 

במקביל, היא הקימה זירת בלוגים בנושא אקולוגיה עירונית, במטרה לשתף מהידע המצטבר אצלה. "הייתי בין הראשונים שכתבו באינטרנט בעברית את הצירוף אקולוגיה עירונית", היא מספרת בגאווה. לזירה הזו היא העניקה את השם שילווה אותה אל תוך העשורים הבאים של חייה: "עץבעיר". בינתיים, החלו להיאסף סביבה כותבים נוספים "והתחלתי להתרשת והתחילו להכיר אותי וככה בעצם התחיל לצמוח המרכז", סיפרה. "הייתי בטוחה שאני מתחילה עסק שמרוויח כסף". 

הייתי בין הראשונים שכתבו באינטרנט בעברית את הצירוף אקולוגיה עירונית. הייתי בטוחה שאני מתחילה עסק שמרוויח כסף"

תמי צרי, מקימות "עץבעיר"

אלא שהמציאות הסתדרה אחרת לגמרי. העסק לא הצליח להניב רווחים משמעותיים, וההכנסה הגיע לבסוף ממקור מפתיע לגמרי: בשנות ה-90, בימי ראשית האינטרנט, צרי רכשה את הדומיין myview.com בסכום צנוע של מאה דולר בשביל לעלות את תיק העבודות שלה לרשת. כשחזרה ארצה, הונחה לפניה הצעה כלכלית מפתיעה בעד הדומיין. 

"בכלל לא היו לי כוונות למכור", היא נזכרת, "אבל הם התעקשו". ויתרה מזו, הם הסכימו לשלם לה 45 אלף דולר. "עשיתי את זה והייתי בהלם כשהכסף הגיע, זה כבר היה כבר בשנת 2005 ולא האמנתי שיש מי שישלם סכום כסף כלשהו עבור דומיינים", היא עדיין נשמעת מופתעת.

חיים יחד ורוקחים את השמפו

סיור קצר בחצר האחורית של בנייני הציבור בכיכר ביאליק שבתל אביב חושף עולם מרהיב שחברי המרכז טיפחו: עצי גויאבה, רימון ותאנה, שיחי רוזמרין, מלוח ובזיליקום קדוש, סרפדים וחובזות, צל רחב וצמחייה מטופלת היטב. מרחב של גינון אורבני שמשתרע במקום שבו יש בדרך כלל מחילות מסתור לחולדות, שלדים חלודים של ריהוט נשכח ופסולת בניין אופיינית. 

"את 'עץבעיר' מימנתי מהכסף ההוא ומכל החסכונות שצברתי", היא משתפת, לראשונה בחייה. "בעיר נורמלית, 'עץבעיר' מקיים את עצמו בלי בעיה. סיורים, סדנאות, ייעוץ. אני לא חוגגת ומצפה שיתרמו לי, אלא מדובר בתוכן איכותי ובעל ערך". מצוידת בסכום ההוא היא עברה להתגורר ברחוב ביאליק ליד הכיכר, שם לימים חברי המרכז נטעו את מגוריהם – ושם גרים יחד עד היום הגרעין הקשה של הארגון שהתגבש: צרי (55), ד"ר אלון אלירן (55), אבי סאידיאן (51) ועינת לסט (24).  

הבחירה לגור יחד כאנשים בוגרים אינה מובנת מאליה וצרי מעדיפה שלא להיכנס לפן המציצני שבאורח החיים שבחרו. "אנשים אומרים לעצמם 'מה אני אגור עם שותפים? זו לוזריות'. אין לנו גיבוי אידיאולוגי וחברתי, מישהו שיגיד 'האנשים האלה עושים דבר מדליק וחשוב'. האחריות על שיווק החזון ולספר לכולם שאלה החיים הטובים – היא עלינו", אומרת צרי. 

היום, הם מתקיימים מקופה משותפת שסך כל הוצאותיה 20 אלף שקל לחודש, שמפרנסת את הצרכים הבסיסיים של כולם: מזון, שכר דירה, חשבונות, תחבורה וביטוח לאומי. את חומרי הניקוי הם מייצרים בעצמם וכמעט לכל מוצר צריכה, הם מצאו תחליף אקולוגי. יש להם מערך סדנאות שמלמד על אורחות החיים שלהם, החל מרקיחת שמפו ללא חומרים תעשייתיים ובקבוק פלסטיק מזהם, ועד לגלידה מצמחים שגדלו בגינה והם מספקים ידע ואפילו מגורים לכל החפץ ללמוד מהם ולהיות שותף.

"אנשים אומרים לעצמם 'מה אני אגור עם שותפים? זו לוזריות'. אין לנו גיבוי אידיאולוגי וחברתי, מישהו שיגיד 'האנשים האלה עושים דבר מדליק וחשוב'"

תמי צרי, מקימת "עץבעיר"

את רוב האוכל הם רוכשים מחקלאים אקולוגים וספקים בקנייה מרוכזת ויעילה, תוך שהם נמנעים מגוזרי קופונים למיניהם. לצד זה, הם נהנים מפירות העבודה שלהם – העצים הרבים, עשבי התבלין וצמחי המאכל. ובעיקר, הם נמנעים מבזבוז מזון כעיקרון מנחה: קליפת פרי הדר הופכת לתה מתוק ושיירי הקישוא למרק. הם מלמדים, בעצם המגורים שלהם יחד ובאופן הזה, שלא צריך יותר מדי בשביל שהאוכל יהיה טעים, והחיים יהיו נוחים.

הנוכחות שלהם בלב תל אביב מסמנת שגם במרחב העירוני הצפוף והמחניק לעיתים ניתן להגשים את הרעיונות שמאמינים בהם ומאפשרת, לפחות עד שיעזבו, נגישות רבה לידע שצברו. ארגוני הסביבה עומדים איתם בקשר, חברות הייטק מגיעות לסיורים, התקשורת גילתה עיניין רב ואפילו עיריית תל אביב רכשה סדנאות ספורות.

והיתה להם גם תקווה קטנה: לגרום לעיריית תל אביב לשלם על פיילוט חכם שעתיד לפעול ברחבי תל אביב – תושבים שלוקחים אחריות על חצרות של בניינים ומבני ציבור, במטרה לנצל שטחי אדמה נטושים, לגדל מזון נגיש, לתת מענה לפסולת האורגנית ולהגדיל את כמות השטחים הירוקים שכל כך חסרים בין מתחמי התמ"א לעבודות הרכבת הקלה.

"אנו מחויבים לקידום מדיניות ירוקה בכל ההיבטים העירוניים", מיהרו להגיב בעיריית תל אביב לטענות שמוצגות בכתבה. "נושאים אלו מקודמים על ידי ממוני תחומים מקצועיים כחלק מתוכנית העבודה העירונית וברוב המקרים ללא צורך בסיוע חיצוני". אלא שדי בשיטוט אקראי בין בניינים שונים כדי לגלות שאין פיתוח של חצרות אחוריות או ניצול קרקע נטושה, גינון קהילתי מסתכם בערוגות בגני שעשועים וחקלאות אורבנית נתקלת בתל אביב בקשיים אדירים, כפי שחשפנו בעבר. ואפילו מערך הקומפוסטרים אותו החלה העירייה לפני 12 שנים, לא הצליח להוביל להפחתה משמעותית בפסולת העירונית. 

"תל אביב מגרשת את הטבע מהעיר"

בשיחה במטבח הבית, מתכנסים כולם לשיחה לקראת המעבר. נבחנים יישובים לגור בהם, סוג המבנה ושותפים. הכל עדיין פתוח ואת האכזבה מהעיר הנוכחית עוטפת התרגשות חדשה. על השולחן מיני גרעינים, פירות וזיתים שאספו בזמן טיול וייבשו במייבש מזון. הזיתים קטנים ומקומטים, ונראים כמו שאריות מזון, אבל הטעם שלהם חריג ומפתיע. אלון מתעקש שאין שום תבלין שהוסיפו "אפילו לא מלח", ותמי מסבירה איך למצוא את הסוג הזה ולא לפחד להרים מהריצפה. "הם טובים כמו שהם, פשוטים ובלי תוספות", אומר מישהו, ספק על הזיתים ספק על החיים עצמם.

עיריית תל אביב סיפקה לחברי המרכז בעשורים האחרונים סיבות רבות לביקורת. יחד עם זאת חשוב לציין כי דווקא תל אביב מחזיקה בתפיסות אקולוגיות מתקדמות ואף פועלת למשמש אותן. העירייה חתומה על אמנה להפחתת פליטות, היא בין הרשויות הראשונות שהשלימו תכנית להיערכות לשינוי אקלים והיא מובילה בתחומי הבנייה הירוקה. אך אולי זה גם מקור האכזבה – העיר שהצליחה להוביל לסדר יום חלופי, לא מסוגלת להיפתח לרעיונות חדשים שנולדו בקרבה. 

חברי הבית מספרים שיוזמות שהציעו בתחום שינויי האקלים – שצפויים להביא לשיטפונות ועומסי חום, נדחו על ידי העירייה. כך למשל, לאחרונה הציעו להפוך את כיכר ביאליק שתחתם למרכז מחקר והדגמה של חוסן אקלימי עירוני. הם הגישו את הרעיון לתחרות של הוצאת הספרים רדיקל וזכו במקום הראשון. בתכנית, הם גיבשו מדיניות לחקלאות עירונית שתסייע בהשלכות המשבר על התושבים. או במילים פשוטות יותר: בבסיס התכנית ישולבו עצים וצמחיה במרחב שיעניקו צל מפני השמש, יתרמו למגוון הביולוגי של העיר, יספחו זיהום מתחבורה, יפחיתו הצפות ובעיקר – יוסיפו לעיר הלבנה צבעים עזים של ירוק.

"רדיקל" יזמו פגישה בין מנכ"ל עיריית תל אביב מנחם לייבה ו"עץבעיר", במטרה לקדם את הרעיון. "הפרויקט שלנו ענה לכמה וכמה סעיפים בתכנית האסטרטגית של עיריית תל אביב להתמודדות עם משבר האקלים, אותה למדנו היטב והגענו לפגישה מוכנים, עם נתונים ותקציבים", הסבירה. אולם בעירייה, גם הפעם, לא מצאו לנכון לשתף פעולה בשום רובד שהוא ומיסמסו את הפרויקט. "למה בכלל זו אני שצריכה לבוא ולעשות פרזנטציות בכל פעם ולחזר אחריהם? למה אין להם תכנית מסודרת לעבודה עם תושבים שמטפחים עבורם את העיר?"

התהום הזו, שפעורה בין הרצון העז שלהם לשפר את העיר ולהפוך אותה למקיימת לבין חוסר הגמישות, הרגישות והנכונות של העירייה לשמוע אותם, כשברקע נוסף גם שיפוץ המתמשך בכיכר ורעש בכל שעות היום, שברו אותם. "תל אביב מיישרת קו עם כל בירות העולם הטכנולוגיות, ועושה כמוהן את המסלול שמוביל לאסון – היא מגרשת את הטבע מהעיר וככה מגרשת גם אותנו. אני לא מסוגלת להיות עדה לזה יותר", צרי מסכמת. "כל עוד חשבתי שיש סיכוי לייצר כאן כיוון אחר, החזון שלי החזיק אותי במקומי. אבל בקיץ הזה הבנתי סופית שהעיר לא לוקחת כלום ממה שהצענו כל השנים, אז איבדתי את היכולת להישאר בתוך זה". 

השיחה נגמרה בבת אחת. תכף תעלה הביתה קבוצה שזה עתה סיירה בין ערוגות החצר כדי להכין גלידה טבעונית וצריך להכין את החלל. רגע לפני שמתפזרים, צרי ושותפיה שואלים בזהירות, כמעט נבוכים, אם יש דרך לכתוב שיכאב להם לראות את מפעל חייהם נסגר, את הצמחים מתייבשים והעצים הרבים מוזנחים. ובעצם, למרות שהם עוזבים, הם היו שמחים לדעת שיש מישהו שמכיר אותם, או אולי קורא עליהם לראשונה, והיה רוצה לרשת את החלום העירוני שהם משאירים מאחור, להזרים דם חדש ל"עץבעיר" ולגור שם במקומם: "אולי לתושבים חדשים העירייה תקשיב".