ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
מפגן הניתוק של העיתונות הישראלית התפרש בעיתוני סוף השבוע באופן ראוותני ממש על פני כמה עיתונים. מדלג משער לשער, מתצלום מדושן עונג אחד למשנהו. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" זו קרנית פלוג שמצולמת יושבת על כורסה בפוזה של פריץ פולני. ב"גלובס" זה רם בלינקוב בתנוחת האדם החושב, או המגרד בסנטרו. ב"מעריב" יוסי אבו שזוף מתמיד, בחליפה שמילצ'ן לא היה מתבייש לתת במתנה לנתניהו. המשותף לכולם: הם לא חיים איתנו, כאן, בישראל. כלומר, הם חולקים איתנו גבולות ואוויר (גם זה בספק), אבל לא חיים באותה מדינה.
פלוג, לשעבר נגידת בנק ישראל וכיום סגנית נשיא במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסורית באוניברסיטה העברית, מככבת אצל סבר פלוצקר והקמפיין המתמשך שלו להסביר שאין בישראל יוקר מחיה. כלומר, לפעמים האינטרסים מצטלבים ופלוצקר מסביר שדווקא יש, אבל עקביות היא מצרך יקר ועל כך, לפחות, אין ויכוח.
כיום, כשהאינטרס של נציג האלפיון העליון בעיתונות הוא למנוע את העלאת הריבית, אין יוקר מחיה. כותרת הראיון היא "החיים בארץ נעשו זולים משמעותית". פלוג עשתה מחקר שהוכיח זאת, היא מספרת, וקובעת שבעשור האחרון החיים בישראל נעשו דווקא יותר זולים.
יוקר המחיה, קובעת הפרופסורית, הוא רק "תחושה". פלוצקר משיב לה עם אמירות על "שיח הקיטורים". התחושה, מסבירה פלוג, נוצרת בגלל "ההתחזקות של השקל מול הדולר והיורו". הנה לכם שורת פתיחה מצוינת לדיאלוג עם הקופאית בסופר, המוכר במגרש המכוניות או מתווך הנדל"ן.
ההוכחה של פלוג היא שהמדד בישראל עלה בעשור האחרון רק ב-10% בעוד שבגוש היורו הוא עלה ב-22% ובארה"ב ב-29%. נעזוב את זה שיוקר המחיה החל לטפס לפני יותר מעשור, ואת זה שאם במקום אחר הוא טיפס בתקופה מסוימת באופן תלול יותר, זה לא אומר שזול כאן.
הראיון עמוס במשפטים כמו "התגובה של הבנקים המרכזיים מכוונת לעצור היווצרות ספירלה אינפלציונית שבה הציפיות להמשך ההתייקרויות מובילות להעלאות מחירים מיידיות ולדרישות לתוספות שכר שעלולות לחזור ולהאיץ את המחירים לסבב שני ושלישי". אבל למה להכביר מילים. מספיק לציין שפלוג זורקת כבדרך אגב שמחיר קילו בננות הוא חמישה שקלים. בשופרסל קילו בננות עולה תשעה שקלים. בספירלה אינפלציונית זה כמעט כפול.
לפלוג יש פנסיה תקציבית מבנק ישראל, משכורת מהמכון הישראלי לדמוקרטיה ומהאוניברסיטה העברית. משהו בין 100 ל-150 אלף שקל בחודש. בשבילה זה לא משנה אם הבננות עולות חמישה שקלים או מאה שקלים לקילו. היא לא צריכה בכלל להסתכל על המחיר. חבל. אם פלוג היתה פשוט יורדת לסופר פעם בשבוע בעשור האחרון אפשר היה לחסוך את הכסף שהוציאו על המחקר שלה והמסקנות ההזויות שלו.
תוך כדי שפלוג מסבירה לפלוצקר כמה זול כאן, היא זורקת שאמנם יש מוצרים שהתייקרו מאוד. מה זה "מוצרים". למשל: מזון. אתם יודעים, מוצר המותרות הזה שתכלס אפשר גם בלעדיו. תרזו.
תוך כדי שפלוג מסבירה לפלוצקר כמה זול כאן, היא זורקת שאמנם יש מוצרים שהתייקרו מאוד. מה זה "מוצרים". למשל: מזון. אתם יודעים, מוצר המותרות הזה שתכלס אפשר גם בלעדיו. תרזו. מה יש. מוצר אחר שהתייקר: "משקאות". מפונקים שכמותכם. וגם בתי קפה ומסעדות. שבאמת, לכו לעבוד, מה אתם יושבים בבתי קפה. אה, וגם מכוניות. לכו ברגל, זה יותר בריא. ועוד "מוצר" אחד, שמוזכר בסוף הראיון: דירות. אבל חוץ מזה, חברים, הכל דבש. אתם יודעים, ההוא של הבננה.
ב"גלובס" הכתבה המרכזית היא ראיון של העורכת נעמה סיקולר והכתב אורן דורי עם מנכ"ל משרד האוצר רם בלינקוב. "הדיור הוא לא הסוגיה העיקרית ביוקר המחיה, לרוב הציבור יש דירות", הוא הציטוט שנבחר לכותרת. הראיון נפתח בכך שבלינקוב מזועזע מכך שמפגינים פוצצו הרצאה שלו במסגרת "אוצר על הבר", אירוע בשוק הפשפשים ביפו שבו בכירי האוצר באים להתחכך באוכלוסייה המקומית.
מה אומרים על מנכ"ל משרד ממשלתי, ועוד משרד האוצר, בישראל 2022, שחושב שהדיור הוא לא בעיה של יוקר מחיה ושמזדעזע מכך שהאזרחים לא רוצים לשמוע אותו? אם קישון היה חתום על זה, זה היה אמין. אם כי לסיקולר ולדורי, כך נראה, האירוניה עוברת מעל לראש.
אגב, אם פלוג לא צריכה לעשות חשבון במכולת, בלינקוב יכול פשוט לקנות את המכולת, לשבור קירות ולשכן שם עיזים. הוא שווה כמה וכמה מיליוני דולרים, שעשה אצל הטייקון אליעזר פישמן ושותפו נוני מוזס בחברת הכבלים. זה יכול להיות חלק מההסבר לניתוק.
חלק אחר יכול להיות הצורך לתרץ את הכישלון האישי. פלוג מוגנת במגדל השן של האקדמיה, בלינקוב הוא אחד הפקידים הבכירים במאבק המוצהר והכה כושל להורדת מחירי הדיור (לא שזו בעיה של יוקר מחיה, כן?). לכן אולי הוא מסביר ש"מרבית משקי הבית לא סובלים מיוקר המחיה בגלל שהם כבר נמצאים בדיור. יוקר הדיור מטריד מאוד את השוכרים ואת אלה שרוצים לקנות, אבל הם לא הרוב".
נכון, בערך שני-שלישים מהישראלים מחזיקים לפחות בדירה אחת בבעלותם, אם להאמין לסקרי הלמ"ס. נעזוב את זה ששליש מעם ישראל זה עדיין די הרבה, ועד כמה שאני יודע, הם נחשבים אזרחים מלאים ושווי זכויות, אבל מה עם השני-שלישים שיש בבעלותם דירה? האם הם לא סובלים מעליית מחירי הדיור?
בוודאי שכן. הם לא יכולים לשפר דיור. אם בתור זוג צעיר נכנסו לדירת שלושה חדרים, עכשיו כשיש להם 2.6 ילדים והם רוצים להתרחב, אין להם סיכוי. וכמובן שעליית מחירי הדיור משתקפת גם בגובה החזר המשכנתא שלהם. וכשהילדים יגדלו, אין מצב שהם יוכלו לקנות להם דירה (סקרי הלמ"ס אכן מציגים ירידה במספר בעלי הדירה, מאז תחילת האלף בערך).
ואגב, מי קנה את הדירות לשני-שלישים האלה, וכמה הורים חיסלו לעצמם את הפנסיה והעתיד בגלל זה? בנוסף, התייקרות של הדיור מתגלגלת לשכר דירה של עסקים, ומשם למחיר של דברים שאנחנו קונים. כמו בננות.
טייקון הגז אלי עזור, שגם מחזיק ב"מעריב", ממשיך לשרת את האינטרסים של חברות הגז. הפעם: ראיון השער של מוסף "עסקים" הוא מפגן חנופה של העיתון למנכ"ל דלק קידוחים ("ניו מד אנרג'י") יוסי אבו.
אבו "לא שוכח את מי שהעדיף שהגז יישאר באדמה מאשר שמישהו ירוויח ממנו", מכריזה הציטטה על השער. נעזוב את זה שמי שמרוויח מכך שהגז יישאר באדמה הוא המין האנושי, שאבו נמנה עליו, משום שדלקים פוסיליים כמו הגז פולטים גזי חממה, שגורמים לשינויי אקלים המביאים לבצורות, שטפונות, רעידות אדמה ושאר אסונות, בקנה מידה תנ"כי.
מעבר לעובדה הפעוטה הזו, הרי שמי שבגללם הגז נשאר באדמה ומרבצי הגז לא פותחו במשך שנים היו חברות הגז, שהעדיפו לחכות עד שירתמו לטובתם את התקשורת, את רה"מ נתניהו ושר האנרגיה שלו שטייניץ, שיאשרו להם לפעול באופן מונופוליסטי על חשבון רווחת האזרח הישראלי וחשבון החשמל שלו, ולייצא חלק גדול מהגז על חשבון הביטחון האנרגטי של מדינת ישראל.
ב"מעריב" מציינים בתדהמה כי "החזון של אבו לעתיד כולל גם אנרגיות מתחדשות", בשילוב שאני בטוח שהבורות היא החלק המוביל על סתם שחיתות בתמהיל המצחין שלו. אבו, כמו כל מי שעוסק באנרגיה, יודע שבעתיד אין דלק פוסילי: 1. כי הוא ייגמר (מה לא הבנתם במושג "אנרגיות מתחדשות"). 2. כי אסון האקלים יאלץ את ממשלות העולם לאסור על השימוש בו לפני שייגמר. לכן המטרה שלו ושל עמיתיו היא לשרוף את הגז כמה שיותר מהר (להלן: ייצוא מוגבר).
הראיון של ליאת רון נפתח בתיאור עגמומי של משבר האנרגיה באירופה, ושוב – הו, הבורות. הרי המשבר נגרם דווקא בגלל ההימור על הגז כ"דלק מעבר" לפני השלטון המוחלט של אנרגיות מתחדשות, והתלות הנגזרת ממנו בדיקטטור הרוסי פוטין.
אבו פותח את הראיון באמירה שלפיה תגליות הגז תמר ולווייתן "הצילו את מדינת ישראל מהמשבר הכלכלי החמור בתולדותיה". אבו לא מסביר, ורון כמובן לא מתעניינת, וספר ההיסטוריה האלטרנטיבי שממנו שואב אבו את תובנותיו נותר חתום בספריית ההבל הבינלאומית, בין הפרוטוקולים של זקני ציון ויומני היטלר. האמת היא שתגלית לווייתן הצילה מישהו מהמשבר הכלכלי החמור בתולדותיו, אבל זו לא היתה מדינת ישראל אלא יצחק תשובה. הטייקון הממוזל מכולם.
אבו מתלונן על כך שהחוזה של המדינה עם זכייני חיפושי הגז הוא "אם תצליח – תשלם 50% מההכנסות". בישראל, מי שהכנסתו החודשית עולה על 55 אלף שקל בחודש משלם למדינה 50% מההכנסות. אבו מכניס כמה מיליוני שקלים בשנה, חברות הגז הרוויחו כבר יותר מכמה מיליארדים. כנראה זה ההיגיון של מי שמרוויח סכומי כסף דמיוניים: אם זה דמיוני, לא צריך לשלם על זה מס.
*
מתוך מדור "סקירת העיתונות" השבועי של אתר "העין השביעית"
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
