בחזרה ממרוץ העכברים: איך נגן על עצמנו ונשפר את חיינו

בדרך כלל קשה לנו לחשוב על שינוי עמוק. שינוי שכזה מאיים על אורח החיים ועל השגרה שלנו. ושינוי גדול באמת הוא משהו שבדרך כלל אנחנו מתקשים אפילו לדמיין, בהיותו רחוק כל כך משגרת החיים אליה התרגלנו מהיומיום שלנו. אבל הפעם לא נוכל להימנע מהשינוי. הוא כבר כאן. משבר סביבתי עצום, ששינויי האקלים הם המופע המרכזי שלו, מחייב את השינוי הזה באופן דחוף. אולם השינוי העמוק הזה איננו איום על החיים שלנו אלא דווקא הזדמנות גדולה – הוא אינו חיוני רק כדי להגן על החיים שלנו, אלא גם יכול להפוך אותם להרבה יותר טובים, כבר עכשיו.

זאת תמצית הרעיון שעומד במרכז ספרו של ג'ייסון היקל "פחות זה יותר": אנחנו יכולים להשיג יותר בפחות, להמיר את הגידול הכלכלי – שמטביע את העולם בערימות מוצרים ובפסולת, ובמקביל מעמיק את הפערים ואת אי-השוויון – בסוג אחר של שפע, שיבטיח לא רק צדק ושוויון אלא גם שגשוג משותף והדדי של האדם והטבע. 

ג'ייסון היקל משתייך לזרם המתעצם של סביבתיות חברתית, המחבר בין שני ממדי מציאות שרבים מאתנו עדיין רגילים לחשוב עליהם כעל עולמות נפרדים – זה הסביבתי וזה הפוליטי-חברתי. 

למען האמת, הפרדה כזו אפיינה לאורך שנים את התנועה הסביבתית והתקיימה גם אצלי, בתחילת דרכי הסביבתית והפוליטית. 

פוליטיקה וסביבה? לקח זמן לגלות את הקשר

כנער תל אביבי בשנות השבעים, אהבתי מאוד לטייל בארץ. כתלמיד תיכון הייתי מבלה סופי שבוע וחגים בטיולים עם חברות וחברים. היינו יוצאים למסלולים למיטיבי-לכת, בהתחלה ליום אחד ובהמשך ליומיים ולשלושה. באותם ימים הסלוגן של החברה להגנת הטבע היה – "קח מקל, קח תרמיל ובוא איתנו". אני וחבריי באנו, נטינו את האוהל שלנו בטבע, ובלילות התרגשנו לצפות בשמיים זרועי הכוכבים שמעלינו. הסביבתיות המוקדמת הזו הייתה רומנטית מאוד. החיבור העמוק לטבע שקיבלתי ממנה נותר עמוק ומשמעותי עבורי עד היום. אבל על החיים שלי בעיר, על חברה ועל פוליטיקה, לא היה לאותה סביבתיות דבר משמעותי לומר.

במקביל, ולגמרי במנותק, הייתי נער פוליטי. ביליתי לילות בשיחות עם חברות וחברים בחוג הנוער השמאלי הפתוח, השתתפתי במשמרות מחאה יהודיות-ערביות, הפגנתי למען שלום והצטרפתי לפעילויות הפנתרים השחורים בשכונות. בין שני המעגלים האלה בחיי לא היה אז שום קשר. החיבור הסביבתי-חברתי נוצר אצלי, כמו אצל התנועה הסביבתית בכללותה, רק שנים מאוחר יותר. במרכזו הייתה ההבנה שמקורן של הבעיות הסביבתיות טמון באינטרסים חברתיים וכלכליים, ושאת מחירן משלמים קודם כל המוחלשים והפגיעים בינינו. הבנו שגם הדרמה הסביבתית הגדולה, שהלכה והתפתחה למשבר מסוכן, קשורה לחברה ולתרבות שאינן מתחשבות ביכולות הספיגה של המערכת האקולוגית ויוצרות איומים קשים עליה. 

משבר האקלים והאיומים הסביבתיים האחרים אינם ביטוי של משבר בטבע, אלא של משבר ביחסי החברה עם הטבע. המשבר הזה לא נובע מעצם קיומם של בני האדם, שהרי בני אדם התקיימו בעולם הזה אלפי שנים בלי ליצור משבר סביבתי. הוא גם לא נובע מעצם קיומה של תרבות אנושית, שהרי התחלפו כאן תרבויות שונות בלי ליצור משבר שכזה. 

המשבר הזה הוא תולדה של חברה מסוימת ותרבות מסוימת. ומקור הבעיה נמצא, כפי שספר זה מראה, במנגנון הגידול הכלכלי שסביבו החברה שלנו מאורגנת, ובמרוץ הצרכני שמשרת אותו. החיים העכשוויים הם מרוץ קשה ובלתי-פוסק: אנחנו רצים במהירות, בלי לעצור, כי מי שלא רץ פשוט ייפול ויידרדר לאחור. הריצה הפכה לצורך הישרדותי, והמרוץ קשה כי הוא מתנהל במעלה מדרגות נעות יורדות. כמו ב"אליס בארץ הפלאות", צריך לרוץ במהירות כפולה רק כדי להישאר באותו המקום. 

המרוץ הגדול של החיים שלנו מאורגן מסביב לאתוס שקובע: "מי שרץ גם יגיע". מי שיעבוד קשה, בסוף גם יצליח ויתעשר. החלום הזה, על "אורח החיים האמריקני", הופץ ברחבי העולם בעוצמה מהפנטת ובעקבותיו המוני בני אדם הצטרפו למרוץ – משוכנעים שאם רק יקנו עוד וישיגו עוד, חייהם יהיו משמעותיים יותר וטובים יותר. אבל יום-יום נוכחים רבים מאיתנו שהמציאות היא שונה לגמרי, ושבעולם האמיתי המרוץ מותיר יותר ויותר אנשים מאחור. 

אם זה מתקלקל – פשוט זורקים

רבים מאלה שנותרים מאחור הופכים, מבחינת המערכת, למיותרים: זקנים, נכים, מובטלים, עניים. כאשר מערכות הרווחה מצומצמות – באה במקומן צדקה. אבל כדרכה של צדקה, היא איננה מסייעת באמת לשיפור מצבם של המוחלשים. בחברה המאורגנת מסביב למרוץ, לא רק המוחלשים נפגעים. גם שכבות הביניים נשחקות. גם בקרבן ניכר הקושי לעמוד בעומסים הכלכליים המתעצמים. גם אצלן ההכנסות מדשדשות בעוד ההוצאות רק עולות ועולות.

המרוץ הצרכני העכשווי מבוסס על גירוי מתמיד של צרכים, כך שסף הגירוי עולה בהתמדה ללא כל אפשרות להשיג סיפוק יציב – מעין ניסוי חברתי-כלכלי שיצא מכלל שליטה. אולם, כפי שהיקל מראה, מרגע שמובטח קיומם הבסיסי של בני האדם, הגורמים שתורמים לאושר שלהם יותר מכול הם דווקא קשרים חברתיים ממשיים, תחושת משמעות ופנאי אמיתי – קורבנות המרוץ הצרכני. 

משהו חשוב הולך כך לאיבוד, משהו עמוק חסר בדרך החיים הזאת, שבה החיים מאורגנים סביב מרוץ להשגת עוד ועוד מוצרים משוכללים, חדשים ואופנתיים. כפי שאמרה לילי טומלין, גם מי שמצליח במרוץ העכברים נותר, בסופו של דבר, רק עכבר. המרוץ מוליד תרבות ללא נחת, אותה הוא גוזר על משתתפיו. אך באופן דיאלקטי, עוצמתה הגדולה של "תרבות הצריכה" נובעת מכך שהיא אינה רק מקור לחוסר הנחת, אלא גם סוג מסוים של מענה לו. 

כך אנחנו מוקפים היום בשפע של מוצרים לטווח קצר שמוחלפים במהירות עצומה. מה שהיה בעל ערך אתמול הופך היום לפסולת. מה שמתקלקל נזרק, וזול יותר להחליף מאשר לתקן. בחברת ה"השתמש וזרוק" שיצרנו לא נותר עוד מקום לתיקון: לא תיקון של חפצים וגם לא תיקון של יחסים. אם זה התקלקל – פשוט זורקים. הרעיון הגדול של התיקון, רעיון שיש לו משמעות כה גדולה הן בחשיבה הפסיכולוגית והן במסורת היהודית, הולך ונעלם במציאות החיים שמכתיב המרוץ הגדול. אבל לא רק חפצים מקולקלים מושלכים, אלא גם כאלה שהמערכת לוחצת להחליפם בחדשים. משקיות ניילון ועד צגי מחשב – אנו משליכים ללא הרף דברים שהסביבה אינה מסוגלת לעכל – מתכות כבדות, חומרי המסה כימיים, תרכובות חדשות לגמרי שאנו ממציאים ומייצרים, וחומרים אחרים שדי בכמויות זעירות מהם כדי ליצור זיהום סביבתי חמור.

יותר ויותר מוצרים חדשים מתוכננים מראש לשרוד זמן קצר בלבד. חישבו על כך. המנהג המגונה הזה, של "התיישנות מכוונת", תועד לראשונה בשנות העשרים של המאה שעברה כאשר יצרניות הנורות החליטו לקצר את תוחלת החיים של מוצריהן. זה עבד כמו קסם – המכירות זינקו והרווחים גאו, והרעיון התפשט במהרה לתעשיות אחרות. היום, זה אחד ממאפייניה של הכלכלה שלנו. זה ניכר בכול, החל ממוצרי חשמל המתוכננים בכוונת-תחילה כך שיתקלקלו מוקדם יותר וכלה בגרביונים, המעוצבים כך שייקרעו לאחר שימושים ספורים בלבד. מנקודת המבט הקפיטליסטית, אין כאן כל פרדוקס, שכן כל עניינה של המערכת הוא במקסום הרווח, אולם מפרספקטיבה אנושית ואקולוגית – זהו לא פחות מטירוף מוחלט. 

מלחמה פסיכולוגית מתמשכת: יום-יום אנחנו מופגזים באלפי מודעות, מתקפות בלתי-פוסקות על התודעה שלנו עצמה. אנו מוצפים במוצרים שהמערכת מנסה לשכנע אותנו לרכוש

צריכה כשלעצמה אינה פסולה. היא אפילו הכרחית כדי שנוכל להתקיים. הבעיה היא כשסדר הדברים מתהפך: במקום צריכה כדי להתקיים – מתקיימים כדי לצרוך. זה מה שקורה בחברה שלנו. הצרכים האנושיים הופכים בה ממשתנה בלתי-תלוי, מגורם המוליד ייצור, למשתנה תלוי, לדבר-מה שהייצור הקיים מפתח ומוליד אותו. הצרכים האנושיים הופכים ממקור לתוצר. 

המערכת הכלכלית שלנו מייצרת צרכים חדשים באופן שיטתי, וכסף רב מושקע בקידום הרעיון שחיינו יהיו טובים יותר בעזרת המוצרים שימלאו אותם. ואכן, רק במהלך העשור הקודם ענף הפרסום צמח בשיעור מסחרר, מתעשייה של כ-400 מיליארד דולר בשנת 2010 ל-560 מיליארד דולר ב-2019. כפי שהיקל כותב, התוצאה היא מעין מלחמה פסיכולוגית מתמשכת: יום-יום אנחנו מופגזים באלפי מודעות, מתקפות בלתי-פוסקות על התודעה שלנו עצמה. אנו מוצפים במוצרים שהמערכת מנסה לשכנע אותנו לרכוש. המסר הוא שחיינו ישתפרו, במובן עמוק, אם נעשה זאת: אם רק נצליח לרכוש את הטלפון הסלולרי האחרון, המכונית החדשה, הבגד האופנתי או הבושם המיוחד, נהפוך לבני אדם מוצלחים יותר. 

וזאת לא רק התודעה שלנו שסובלת מכך. מחקרים מראים מתאם ישיר וגבוה בין הוצאות על עולם הפרסום לבין צריכה חומרית. בשעה שהגידול בייצור המזון, הביגוד וחומרי הבניין מקביל לגידול באוכלוסייה, הרי שייצורם של מוצרים חדשים גדל בשיעור פנטסטי. לאורך המאה ה-20 נוצרו והתרבו במהירות סוגים חדשים לחלוטין של מוצרים: סיבים סינתטיים, מוצרי אלקטרוניקה, כלי רכב. צריכת החומרים לנפש בארצות הברית עלתה ביותר מפי חמישה מאז 1950. מספר המכוניות ביחס לאנשים בעולם גדל בתקופה זו פי יותר מארבעה. ובישראל? הוא זינק פי יותר משלושים. 

שיפור החיים? הגדלת רווחים היא העניין

מקורו של המרוץ הצרכני טמון באופייה המיוחד של המערכת הכלכלית העכשווית. סוד כוחה הוא במנגנון גידול כלכלי בלתי-מרוסן הנמצא בליבה. הוא שאפשר לה להתרחב, להתייעל ולהתקדם מבחינה טכנולוגית. הוא שאפשר לה להתפשט על פני כדור הארץ כולו ולהדביר לא רק את המערכות שקדמו לה, אלא גם את אלה שצמחו מתוכה והתיימרו להחליף אותה. באחרית הדבר של הספר אני מציג ניתוח קצר, המתאר כיצד לדעתי נוצר המנגנון המיוחד וחסר-התקדים הזה ואיך התארגנה סביבו המערכת הכלכלית העולמית כולה. 

מנגנון הגידול הוא סוד כוחה של המערכת, אבל גם מקור האיום על החיים שלנו. הבעיה כאן פשוטה להבנה: יש כאן גידול בלתי-מרוסן שמתקיים בתחומיו של כוכב שיש לו יכולות עצומות, אבל חסרון גדול אחד – הוא איננו גדל. כפי שעולם הטבע מראה לנו, כל גידול שממשיך לצמוח ללא כל התחשבות בגבולותיה של הרקמה שבתוכה הוא מתקיים, מסכן את עצם קיומה, ואף את עצם קיומו שלו: הוא יגדל ויגדל עד שיכלה את משאביה של המערכת ויוביל לקריסתה, ולמותו שלו. ואכן, כפי שספרו של היקל מראה היטב, הגידול הכלכלי הבלתי-מרוסן הוא מקורה של הקריסה האקולוגית המתרחשת מסביבנו. 

ככל שהכלכלה העולמית ממשיכה לגדול היא צורכת יותר אנרגיה ומשאבים ומייצרת יותר פסולת. כבר עכשיו דרישותינו מכדור הארץ חורגות בצורה דרמטית מן הגבולות שמדענים הגדירו כבטוחים; ואם נמשיך להרחיב את הכלכלה בקצב הנוכחי, עד אמצע המאה הנוכחית נשתמש ביותר מ-200 מיליארד טון של חומרים בשנה, כלומר כמעט כפול מהכמות הנוכחית, מה שיגרור שיבוש מסוכן ביותר של האיזונים האקולוגיים המאפשרים את החיים שלנו. היקל מראה כי אם נמשיך ללא שינוי, תחת תרחיש ה"עסקים כרגיל", האנושות תצרוך בשלושים השנים הבאות כמות אנרגיה ומשאבים השווה לזו שצרכנו בעשרת אלפים השנים האחרונות גם יחד.

חשוב להבין: עניינו האמיתי של מנגנון הגידול איננו שיפור חיינו. עניינו האמיתי הוא הגדלת רווחים. הרעב לרווח הוא שמניע את גלגלי המערכת ומגביר את האגרסיביות שלה. למען הגדלת הרווחים המערכת מוכנה להעתיק את הייצור למקומות זולים יותר, לשחוק את שכר העבודה, את התנאים הסוציאליים ואת רווחתם של אנשים רבים מסביב לעולם – וגם לפגוע אנושות במערכות הטבעיות שלהן אנחנו זקוקים לעצם קיומנו.

זאת גם הסיבה לכך שהחברה שלנו מאופיינת בהאצה בכל המישורים: הייצור, הצריכה, מחזור הכספים ואפילו האבסת בעלי החיים. לעיתים נדמה שאין לנו ממש ברירה; תחת הקפיטליזם, אם הכלכלה אינה גדלה היא מתמוטטת, אז אנחנו מאיצים ומאיצים. 

איכות חיים אמיתית, לעומת זאת, דורשת דווקא האטה של המרוץ. איכות במקום כמות. במקורות היהודיים נאמר: "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו חוזרים, ימיו אינם חוזרים" (ספר החיים, י'). החזרת הזמן לאנשים, אם כן, אינה מותרות – היא תנאי לאיכות חיים טובה יותר. ראו מה קורה לזמן בחברת המרוץ. בעבר, מדדנו זמן על פי מחזורים טבעיים. הימים נקבעו על פי מיקום השמש בשמיים, והשנה הוכתבה על פי המחזור החקלאי של זריעה וקציר. אבל עכשיו הזמן נותק מהטבע. אנו מוקפים היום באמצעים שנועדו לחסוך לנו זמן, משום ש"זמן שווה כסף". אבל כפי שכתב מיכאל אנדה בספרו "מומו", לא משנה כמה זמן אנו חוסכים, אף פעם אין לנו עודף ממנו. בדרך מסתורית הוא פשוט נעלם. בפועל, המרוץ המאפיין את החברה המערבית מותיר את מרביתנו דווקא עם פחות זמן. על פי חישוב מפורסם, האמריקני הממוצע מקדיש 1,500 שעות בשנה למכוניתו (נסיעה, תיקונים, זמן עבודה למימון התחזוקה וכיוצא בזה) ונוסע בה במשך השנה 10,000 קילומטרים. כשבודקים את היחס בין מרחק הנסיעה הכולל של המכונית לבין סך כל הזמן המוקדש לה, מגיעים לתוצאה מפתיעה – "מהירות" של שישה קילומטרים לשעה בלבד – בדיוק קצב התנועה של אדם ללא מערכת תחבורה מודרנית. אך האמריקני הממוצע מקדיש נתח עצום – 25% – מהזמן החברתי הזמין שלו לתנועה, ואילו בחברות לא-מוטוריות הקדיש האדם לכך 3-8% מזמנו. על אף שחייהם אמורים לסמל את פסגת שאיפותינו, האמריקנים גם מקדישים זמן רב יותר מבעבר לעבודה: ג'ולייט שור, לדוגמה, חישבה שבשנות התשעים של המאה העשרים התכווץ הפנאי שלהם ב-5.3 ימים מדי שנה.

ישראל – מודל מוקטן של העולם המערבי

אמנם היקל לא חשב על ישראל כאשר כתב את ספרו, אבל ישראל הופכת בשנים האחרונות לדוגמה מובהקת וקיצונית של התהליכים המתוארים בו. מבחינות רבות, ישראל היא מהדורה ממוזערת ודחוסה של העולם המערבי העכשווי: ארצנו הקטנטונת מאופיינת גם במרוץ צרכני ובתרבות של קניות בלי הפסקה, וגם בפערים כלכליים שהולכים ומעמיקים. אצלנו, כמו במדינות רבות אחרות, יש להם גם מאפיינים לאומיים ועדתיים: הערבים, האתיופים והמזרחים מאכלסים בחלקם הגדול את הדרגות החברתיות הנמוכות יותר. 

בישראל נוסף לכל אלה גם השילוב בין מצב מלחמה מתמשך לבין הפרטה וצמצום מערכות הרווחה. על פני הדברים קיימת סתירה בין מלחמה, המחייבת התגייסות קולקטיבית, לבין הפרטה, המפרקת את הקולקטיב מנכסיו. אך במציאות, מסתבר, שני הדברים יכולים לדור יחדיו: סדר היום הביטחוניסטי מסייע לדחיקתן של השאלות החברתיות והסביבתיות הקשות לשולי סדר היום, ובכך משחרר את המערכת מלחצים למען שינוי. היעדר הביטחון האישי, מצידו, סייע להצמחת תרבות ה"אכול ושתה כי מחר נמות" המאפיינת את הישראליות היום. 

מקורותיו של המשבר הסביבתי הם, על כן, חברתיים-כלכליים ופוליטיים. ודווקא משום כך ההתמודדות עמו כה לקויה. הבעיה אינה סתם חוסר רצון או חוסר אחריות. הבעיה היא שלרוב הבעיות הסביבתיות אין פתרון טכני פשוט. הן מחייבות שינוי חברתי, התמודדות עם מערכת שלמה של אינטרסים כלכליים, אינטרסים המושקעים בדפוס מסוים של גידול כלכלי. דרוש לנו מודל חדש של פיתוח, שונה לחלוטין מהמודל הנוכחי שבמרכזו גידול כלכלי בלתי-מרוסן והגדלה מתמדת של "טביעת הרגל האקולוגית" של האנושות. במודל הנוכחי, המוטיבציה הבסיסית היא הרווח, והתרבות השלטת היא "השתמש וזרוק", בלי להותיר עוד מקום לתיקון. אנו זקוקים למודל אחר, מקיים, שיתמקד לא בייצור של עוד ועוד סחורות, אלא בשפע אמיתי ובשגשוג שיושגו דרך חלוקה צודקת יותר של המשאבים ושל המוצרים שהסביבה שלנו באמת מאפשרת לייצר.

חתן פרס הנובל לכלכלה, אמרטיה סן, היה זה שהציע שבמקום ההתמקדות במוצרים, נציב במרכז הדיון הכלכלי את מה שבני אדם יכולים באמת להיות ולעשות בחייהם. פיתוח, מבחינתו של סן, הוא קודם כל הסרת המגבלות המפריעות לבני האדם לממש את היכולות שלהם. והיכולות הללו תלויות פחות במוצרים והרבה יותר בהסדרים החברתיים. 

לפי תפישתו של סן, איכות החיים האמיתית שלנו איננה נקבעת על ידי כמות המוצרים שסביבנו, אלא על ידי התשובות לשאלות כמו מהי תוחלת החיים שלנו? מה רמת השירותים הרפואיים העומדים לרשותנו? מהי איכות החינוך הזמינה לנו? האם שירותים אלו עומדים לרשות כל האנשים בחברה בצורה שוויונית? האם עבודתנו מונוטונית ומשעממת, או שיש בה מקום לסיפוק, ליצירה ולדמיון? מה טיב היחסים החברתיים, מה היקף הזכויות הפוליטיות ומה היחסים בין המינים בחברה שבה אנחנו חיים? 

כל המשתנים האלה – ואחרים נוספים – קובעים את התשובה לשאלת היסוד: מה אנחנו יכולים להיות ולעשות בחיים שלנו? זאת, בסופו של דבר, לא רק השאלה המעניינת ביותר מבחינה כלכלית, אלא גם זו שעשויה ללמדנו על מידת החירות האמיתית שיש לנו בחיינו. 

החירות הגדולה ביותר שנוכל לאחל לעצמנו כרגע היא החירות לבחור בעתיד אחר מההווה שבו אנו חיים. פרדריק ג'יימסון אמר פעם, כי בתקופה שלנו קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם. אולי זאת הסיבה שבעשורים האחרונים אנחנו נתקלים בעוד ועוד סרטי אפוקליפסה, מאסונות טבע ועד לזומבים, אבל עדיין לא הצלחנו להשתחרר מכבלי השיטה הכלכלית שמנהלת את חיינו בעידן הנוכחי. צעד ראשון בדרך לשם נעשה כאשר נבין שהגנה על החיים וחיים טובים יותר אינם סותרים. להפך. הם מחייבים את אותו שינוי גדול. ספרו של היקל הוא תרומה משמעותית לחשיבה על השינוי הזה, לקראת שגשוג ושפע אמיתיים. 

הטקסט מתוך ההקדמה לספר "פחות זה יותר: כך יציבות תציל את העולם" מאת ג'ייסון היקל (תרגום – דפנה לוי ; עריכה לשונית – תמר נויגרטן), בהוצאת רדיקל.