ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
אתם בתהליך רכישה של מוצר אונליין, מזינים את כתובת המשלוח – ואז נתקעים בשדה המיקוד, אותו אתם לא יודעים או זוכרים. בשלב זה תגלשו לאתר דואר ישראל (או גוגל), תקלידו מחדש את הכתובת, תקבלו את המיקוד, ותחזרו להזין אותו במסך ההזמנה. סיטואציה מוכרת?
שאלתם את עצמכם פעם למה בעצם אתרי מסחר ישראליים, בניגוד למקביליהם בארה"ב למשל, לא מסוגלים להשלים אוטומטית את המיקוד? הרי לא מדובר בנוסחה מסובכת – כל מה שצריך הוא את פרטי העיר, הרחוב ומספר הבית, ואת אלה כבר הזנתם בתהליך הרכישה.
הסיבה היא שדואר ישראל – שהיא חברה ממשלתית שאחראית מתוקף תפקידה לניהול המיקוד לכל כתובת בישראל – אינה מאפשרת גישה מלאה למיפוי המיקוד, ואף מגדילה לעשות ומוכרת את קובץ הנתונים בתשלום. המחירון של קובץ המיקוד גם הוא אינו פומבי.
ממענה לבקשת חופש מידע שהגיש האקטיביסט גיא זומר עולה שהתשלום שהדואר דורש עבור המידע הציבורי שבידיו מתחיל בסכום ראשוני של 8,000-9,000 שקלים, שעליו יש להוסיף תשלום שוטף של אלפי שקלים בשנה לקבלת עדכונים של הנתונים. במסגרת הבקשה הדואר סירב למסור לזומר את קובץ המיקוד בטענה ש"המידע הינו בעל ערך כספי לחברה".
זומר ושותפו אנדי וורמס, מייסדי עמותת "התמנון", החליטו לפעול בנושא, וביצעו "גירוד" (איסוף אוטומטי) של המידע הגלוי באתר הדואר ופרסמו את הקובץ לעיון חופשי. "גירוד אתרים היא פעולה יסודית חשובה ביותר באקטיביזם של המידע", אומר וורמס. "באמצעותה האזרחים אומרים לרשויות: 'המידע הוא לא שלכם, אתם רק מחזיקים בו בנאמנות על מנת לשרת אותנו'". בהמשך גם בנו השניים תוסף לדפדפן שמבצע חיפוש-הופכי בנתוני המיקוד.
בעקבות פרסום קובץ הנתונים, קיבל וורמס מכתב ממשרד עורכי הדין "יגאל ארנון ושות'" בשם דואר ישראל, הדורש את הסרת המידע. במשרד הוסיפו כי "מרשתנו הורתה לנו לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה על פי חוק, והדרושים לשם הגנה על זכויותיה ושיפויה בגין הנזקים שנגרמו וייגרמו לה לנוכח התנהלותך". וורמס הבהיר: "למותר לציין שלא הסרתי את המידע. הוא ממשיך להיות זמין ברשת לכל דורש".
מדואר ישראל נמסר בתגובה: "החברה פועלת על פי חוק ובהתאם לתנאי הרישיון. ממשק נוח ונגיש זמין באתר 'דואר ישראל' לבדיקת מיקוד לכל כתובת ללא עלות, ומיליוני מבקרים עושים שימוש בשירות זה מדי שנה".
ממשרד התקשורת נמסר בתגובה: "לצורך עידוד התחרות בשוק הדואר ועל מנת למנוע חסמים בחלוקת הדואר, נקבע ברישיון חברת הדואר כי עליה לספק את קובץ המיקודים למתחריה ללא עלות. יודגש, כי תעריף קובץ המיקודים לא נקבע בתקנות הדואר ולכן חברת הדואר יכולה לספק אותו לבעלי עסקים עבור תעריף סביר בהתאם לרישיונה. לקראת הפרטת הדואר הנושא ייבחן מחדש".
(איך זה משפיע עליך)
המידע שנמצא בידי בגופים ציבוריים שייך לציבור ואמור להיות זמין באופן שישרת אותנו, האזרחים. חסימת הגישה למיפוי המיקוד המלא היא רק דוגמה אחת לאיך המצב הקיים, שבו מאגרי מידע רבים אינם נגישים, פוגע בחיינו.
(מה עושים כדי שיתוקן)
אנחנו נמשיך לכתוב ולהיאבק להשקיף – ולעיתים לא פחות חשוב, להנגיש – את המידע הציבורי, לצד ארגונים דוגמת "התמנון" וחברים נוספים בקואליציית השקיפות.
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
10 תגובות
במקום לנסות להציל את הדואר המופרט מה שבאמת יעלה לנו, אתם מתעסקים בשטויות. ממש ביזאר שיקול הדעת
מסתבר שיוצרי הבעיות לתושבים הם גופי המדינה.
כאילו שבלי זה, דואר הוא לא השרות הגרוע ביותר.
כולם בורחים ממנו ונעזרים בתחליפים פרטיים
ממש אקטיביזם… באמת החצי דקה הזו של השלמת מיקוד בקניות אונליין זה הכי הבעיות הגדולות במדינה
זה היה כך בכל מקום, לאט לאט זה משתנה.
בעבר, מאגר הרכבים עם תג נכה, היה נמכר גם כן, בית חולים קטן שלא היה מעוניין לשלם לא יכל לתת חניה חינם, והי צריך לגשת למשרד החניון ולסדר זאת.
כן!! נכים!! לגשת למשרד…
כל הכבוד !!!
מי קובע ומקצה את המיקוד?
האם זו חברת דואר ישראל, או איזושהי רשות ממשלתית?
דואר ישראל עושה זאת (כלומר: הם היחידים ששולטים במידע הזה)
הם כאלה חצופים! אני לא מבין, זה מידע של אמא שלהם?? או שלנו?
כל הכבוד לכם.
אולי יש מקום אולי להגיש תביעה נגד משרד עורכי הדין על הטעייה וסיוע לפעילות לא חוקית.
קחו רעיון שהדואר לא יוכל יותר לילל.
כל אזרח שרוצה ימלא את מיקודו באתר מיוחד שיאסוף את המידע ויתן נגישות לכל מי שירצה. מהר מאוד המאגר יתמלא מעצמו.