דעה: המשרד להגנת הסביבה נותן לנשר אור ירוק לזהם

בשבועות האחרונים משרטטת יעל געתון מ"שקוף" את מפת הזיהום הישראלית: ישוב אחר ישוב, פינה אחר פינה, היא מציגה את הפנים ואת השמות של המזהמים ושל הנפגעים. אבל רק כשגעתון הגיעה לרמלה היא גילתה עד כמה המציאות מסובכת. בעיר של מפעלי נשר נחשף איך עובד מנגנון הזיהום, הנשען על קשרים סמויים בין החברה המזהמת לא רק לרשויות המקומיות – אלא גם למשרד להגנת הסביבה.

המנגנון הזה עובד ממש ברגעים אלה. לאחרונה הגישה "נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ", הפועלת באזור התעשייה של רמלה, בקשה למשרד להגנת הסביבה לחידוש היתר הפליטה לאוויר. החברה, שבה שולט המיליארדר לן בווטניק, זקוקה להיתר כזה משום שהיא מייצרת מלט בתהליך עתיר אנרגיה, הכרוך בשריפת שלל חומרי בעירה, מדלקים נוזליים וגז טבעי ועד לדלק שמקורו בפסולות. שריפה, כפי שאתם יודעים, משחררת לאוויר גזי חממה וחומרים מזהמים – תחמוצות חנקן, חלקיקים נשימים, תרכובות אורגניות נדיפות ומתכות – שעלולים לגרום למחלות נשימה, דם, לב וסרטן.

היתר פליטה הוא אישור שהמשרד להגנת הסביבה מעניק למפעל מכוח חוק אוויר נקי, ויש לחדש אותו בכל שבע שנים. בהיתר מגדיר המשרד למפעל מהם ערכי הפליטה המותרים, אילו טכנולוגיות עליו ליישם למניעה ולצמצום הפליטות, ובאילו אמצעים לנטר אותן. לכאורה מדובר בהליך מקצועי: המוסד האמון על איכות האוויר שלנו, המשרד להגנת הסביבה, מוודא שהמפעל עושה הכל כדי להפחית את פליטת המזהמים ולעמוד בדרישות ההיתר והחוק.

אבל המציאות בשטח אחרת. לא פעם נדמה שהמשרד והמפעל עובדים בשיתוף פעולה, מעל לראש של הציבור ומאחורי הגב שלו. במקרה הנוכחי, נשר מבקשת אישור להכניס למפעל ברמלה עוד פסולות מסוכנות, עם פוטנציאל זיהום רחב יותר – והמשרד להגנת הסביבה לא רק תומך בבקשה, אלא ממש דוחף אותה עם סיסמאות ירוקות על פתרון לטיפול בפסולת ועל כלכלה מעגלית.

קלקלה מעגלית

בתחילת שנת 2021 העניק המשרד להגנת הסביבה "אישור מנהל רוחבי" ליצרני פסולת מסוכנת להעביר לנשר פסולת של חומרים מסוכנים, בנוסף לאישור שיש למפעל להשתמש בפסולת לא-רעילה כחומר דלק. האישור חייב לערוך שינוי בהיתר הפליטה של נשר, כי חומרי הפסולת מכילים חומרים מזהמים רבים, ממתכות ועד חומרים אורגניים. המשרד הציג את האישור כחלק מפתרון לפסולת רעילה וצעד לקידום "כלכלה מעגלית" – גישה מקיימת לתהליכי ייצור שחותרת לניצול מרבי של חומרי הגלם.

כיוון שהתושבים חששו שהצעד יגביר את פליטות המזהמים, ולאור המחסור באמצעי ניטור לאיכות האוויר באזור המפעל, הוחלט לעבות את הניטור בארובות של מפעלי נשר ובאזור התעשייה. אז התברר שכשמודדים – מוצאים. אף שתוצאות הניטור הזמני שנערך באזור התעשייה עסקו, משום מה, רק בחלקיקים נשימים בקוטר קטן מ-10 מיקרון (PM10), הן עדיין הצביעו על חריגות גבוהות מאוד.

נשר והמשרד להגנת הסביבה מיהרו לציין שמקור החריגות הוא לא בנשר אלא במפעלי הבטון באזור. אך נחשו מה? המשרד מיקם את התחנה סמוך למפעלי הבטון ולכביש שבו נוסעים מערבלי הבטון

בנשר, וגם במשרד להגנת הסביבה, מיהרו לציין שמקור החריגות הוא לאו דווקא בנשר, אלא במפעלי הבטון באזור. אך נחשו מה? המשרד מיקם את התחנה סמוך למפעלי הבטון ולכביש שבו נוסעים מערבלי הבטון.

אחרי לחץ ציבורי פרסם המשרד דו"ח בנושא, שבו נכללו הפעם גם הדיגומים שנשר מחויבת לעשות סביב המפעל. הדו"ח גרס שלא נמצאו חריגות בדיגומים, אלא שהם "נעשו לרוב כשהרוח לא נושבת ממקורות הזיהום במפעל לנקודות הדיגום". בה בעת, תוצאות הניטור הרציף שהותקן בארובות לא נחשפו לציבור הרחב, ולכן אי אפשר לדעת באמת מה נמדד בהן.

חשוב לציין כי ניטור אינו חזות הכל, ותוצאותיו תלויות בתנאי מזג האוויר ובזמינות התחנות. לא זו אף זו, מזהמים רבים שעשויים להיפלט בשריפת RDF (פסולת עירונית שמכילה למשל פלסטיק), ובוודאי בשריפת פסולות מסוכנות, אינם מנוטרים באופן רציף או בכלל. אלה כוללים למשל דיאוקסינים, שהם חומרים מסרטנים, ושורה של מתכות כבדות ורעילות.

ובכן, כל זה לא הפריע למשרד להגנת הסביבה לפרסם להערות הציבור, לפני חודש וחצי, את היתר הפליטה שהוא מתכוון להעניק לנשר. ההיתר ירחיב את השימוש של נשר בפסולות רעילות, הן כחומר גלם למלט והן כחומר בעירה בכבשנים, על בסיס קומץ ניסויים שהמפעל הציע, שהמשרד אישר, ושהניבו, בטח לא תתפלאו, תוצאות מעולות.

התושבים למודי הקרבות דורשים מהמשרד לסרב לדרישה. לחלופין הם מציעים להגדיר את נשר כמשרפת פסולת, ולהחיל עליו את הדירקטיבה האירופאית לפליטות ממשרפות פסולת, שהיא מחמירה פי כמה.

כמו לכתוב על הקרח

הזיהום הנפלט מכבשני נשר רמלה אינו עניין חדש. במשך שנים ארוכות שורף מפעל המלט בכבשניו דלקים מאובנים ודלק שמיוצר מפסולת עירונית יבשה מאזור גוש דן, ופולט גזי שריפה בארובות מעל שמי האזור. בד בבד, שנים רבות לא נערך במקום ניטור ראוי לשמו של איכות האוויר, שלא לדבר על סקר אפידמיולוגי שיראה אם יש תחלואה או תמותה עודפת. כך נדמה היה שהכל בסדר.

בדו"ח מרשם הפליטות לסביבה לשנת 2020 דורג נשר כמפעל השלישי בישראל מבחינת העלות החיצונית של פליטות לאוויר – דרך מכובסת לומר שהוא אחד המפעלים המזהמים ביותר בארץ

אלא שבשנים האחרונות התחדדו סימני שאלה באשר לפעילות של נשר ולאיכות הפיקוח עליו. בדו"ח מרשם הפליטות לסביבה לשנת 2020, שהתפרסם מטעם המשרד להגנת הסביבה, דורג נשר כמפעל השלישי בישראל מבחינת העלות החיצונית של פליטות לאוויר, דרך מכובסת לומר שהוא אחד המפעלים המזהמים ביותר בארץ.

בתוך כך מתמודד המפעל בימים אלה עם שני הליכי אכיפה על הפרות של ההיתר לפליטת מזהמים: האחד מ-2019, בשל חריגות-לכאורה בפליטת כספית ומזהמים נוספים; והשני מ-2022, בשל מה שנראה כחריגות נוספות בפליטה מארובות המפעל בשנה הקודמת. עד כה לא ידוע דבר על תוצאות השימועים ועל החלטת המשרד להגנת הסביבה. כל אלה לא מפריעים בינתיים למשרד להרחיב את הכנסת הפסולת המסוכנת לנשר במסגרת ההיתר החדש.

מחר (30.5), בעקבות המאבק של תושבי האזור, יעלה היתר הפליטה החדש של נשר לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. את הדיון הזה צריך לנהל בהקשר הרחב של הרצוי מול המצוי. חוק אוויר נקי כולל בתוכו לא רק דרישות סביבתיות מהמפעלים, אלא גם כלי פיקוח ואכיפה. אבל המציאות הישראלית מראה כי לעתים קרובות מה שנכתב בהיתר כאילו נכתב על הקרח. המשרד, כפי שמבקר המדינה התריע שוב ושוב, לא מנטר, לא מפקח ולא אוכף.

בחידוש היתר הפליטה של נשר צריך אפוא להביא בחשבון לא רק את ערכי הפליטה ואת ההגנות הסביבתיות הנדרשות, אלא גם את היכולת לפקח על יישומם ולאכוף את הדרישות. חרף החשיבות שבקידום כלכלה מעגלית ומציאת פתרונות לטיפול בפסולות מסוכנות – הפתרונות האלה חייבים להיות בני-קיימא, ואסור להתיר פתרונות שיגרמו לפגיעה בציבור.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)