ערכת שאלות לפוליטיקאים
תפריט
תפריט
תפריט
תפריט
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
בחודש האחרון, ובעיקר מאז פרסום דו"ח מבקר המדינה הנוגע לנסיעותיו של ראש הממשלה ומשפחתו לחו"ל ב-2003, מתחולל ברשתות החברתיות ויכוח בין אלה הדורשים לקבל את כל הפרטים, כולל אלה שהועברו ישירות ליועץ המשפטי לממשלה, לבין אלה שבוחרים להאמין לראש הממשלה ויועציו ומבקשים להניח לו.
בתוך מערבולת הדעות והמחלוקות מככבת המלה "שקיפות", ולא רק שם: נראה כי בחודשים האחרונים כולם מדברים על "שקיפות". שרת המשפטים איילת שקד משתמשת בה כדי לפאר הישגים ומנגד כדי לנגח אויבים, ח"כ סתיו שפיר עומדת בראשות ועדה מיוחדת העוסקת בעניין, ואפילו שרת התרבות והספורט מירי רגב הזכירה אותה שוב ושוב בדיון על המוזיקה בגלגלצ.
האם השקיפות, המזוהה עם חופש המידע ועם הזכות לעיין בכל מידע שנוצר בידי הממשלה, פרט למידע פרטי או ביטחוני, קיימת בישראל? האם היא מספקת? האם אזרחי המדינה מודעים למערכת השיקולים של מקבלי ההחלטות? האם ישראל מתקדמת או מפגרת אחרי העולם בכל הקשור לשקיפות ציבורית?
היעדר שקיפות ציבורית הוא בעיה חמורה וכלל עולמית, שבצדה השלכות הרסניות. הנה כמה דוגמאות מהתקופה האחרונה: מקלטי מס של טריליוני דולרים שהיקפם נחשף באחרונה בזכות הדלפת מסמכי פנמה; היקפי הריגול של סוכנויות הביון בארה"ב ובריטניה אחר אזרחים בזכות הדלפות סנודן וויקיליקס; ודליפת הנפט במפרץ מקסיקו ב–2010 – אסון הזיהום החמור בהיסטוריה. כל אלה התרחשו אך ורק בגלל חוסר שקיפות קיצוני של ממשלות ותאגידים – שלרוב הם כלים שלובים בשערוריות האלה.
בברזיל, למשל, הדיחו רק באחרונה נשיאה בגלל שערוריית שחיתות וחקרו באזהרה את הנשיא הפופולארי בהיסטוריה הדמוקרטית שלה. בארה"ב קיימת חוסר שקיפות בסוגיות רבות ובראשן התרומות פוליטיות ומערכת הקשרים הסבוכה עם המגזר העסקי.
אובמה טען אז שהממשל צריך להיות שקוף, והוא עצמו, כראש המדינה, חייב להיות שקוף בדיוק כמו שאר זרועות הממשל. ביום הראשון שלו בבית הלבן הכריז אובמה כי שקיפות וציות לחוק יהיו עמודי התווך של ממשלתו: "כדי לגרום לממשל לנהוג באחריות יש לדרוש ממנו דין וחשבון על מעשיו. לשם כך יש לעשותו שקוף, בכדי שהעם האמריקאי ידע בדיוק אילו החלטות מתקבלות, כיצד הן מתקבלות ואם הן משרתות היטב את האינטרסים שלו".
לא רק זה אלא שבצו הנשיאותי הראשון שלו החיל אובמה מחדש את חוק חופש המידע על ארכיוני הבית הלבן ופתח אותם לציבור. פרט לכך, בתזכיר מיוחד קרא הנשיא לכל סוכנויות הממשל להיענות לבקשות של אזרחים המבוססות על חוק חופש המידע. הוא גיבש צוות מיוחד להקמת אתר המידע הפתוח האחוד הראשון בארה"ב, data.gov, ודאג לא רק לכך שהמידע יהיה פתוח, אלא גם שיהיה זמין בפורמט טכני קריא מכונה, בכדי שיוכלו להשתמש בו כדי לעשות ניתוחי מידע, ושרישיון השימוש בו יוגדר "שימוש חופשי". בהיבט האישי, לראשונה נחשף לציבור לוח הזמנים הרשמי של הבית הלבן.
ממשל אובמה לא הסתפק בזה והחלט להנגיש לציבור מאגרי מידע שיכולים לחשוף שחיתויות בסוכנויות הפדרליות. באתר ethics.data.gov אפשר למצוא בין שאר המאגרים את שמות המבקרים את הנשיא בבית הלבן. גל חופש המידע שיצא מוושינגטון שטף את כל ארה"ב, ונשא עמו לא רק חדשנות אלא גם תועלת ממשית לתושבים.
בניו יורק, למשל, פתיחת מאגר המידע המְרַכז את נתוני תאונות הדרכים בעיר הביא למיפוי שהציל חיים, אחרי שנים שבהן טענה העירייה כי שקיפות המידע ופתיחתו לציבור עלולים רק להטעות את הציבור. עיריית ניו יורק חברה לערים אחרות בארה"ב, שיקגו למשל, כשאיפשרה לציבור לעיין בדו"חות ה-106 שלה (דו"ח תקלות): כך יכולים התושבים לא רק לנטר את תפקוד העיריה, אלא גם ללחוץ לפתרון בעיות מקומיות, כמו חנייה אסורה שלא סומנה כראוי ושייצרה לעירייה הכנסות על חשבון התושבים. 713 אלף בקשות הוגשו בארה"ב ב-2015 ו-92% מהן נענו במלואן או באופן חלקי.
פעולותיו של אובמה היכו גלים גם מחוץ לגבולות ארה"ב, ובעיקר בחלקה הדרומי של אמריקה. ב-2009 הוסיפה נשיאת צ'ילה, מישל בצ'לט, את חוק חופש המידע לחוקה הצ'יליאנית, ובכך הצטרפה לטרנד שסחף את העולם. אבל ממשלת בצ'לט לא רק הצטרפה למגמה קיימת אלא חוללה בה שינוי מהותי: חוק השקיפות הצ'יליאני מכיל "חופש מידע אקטיבי", וקובע שסוגים מסוימים של מידע צריכים להתפרסם באופן אקטיבי ושוטף עוד לפני שאזרחים מבקשים לפרסמם. מדובר בעיקר במידע פיננסי כמו תקציב המדינה, התקשרויות ממשלתיות ופרטי מכרזים המחויבים להתפרסם בכל רבעון.
ממשיכה בתפקיד, סבסטיאן פיניירה, שיפר את פרקטיקות המידע. פיניירה, שנבחר ב-2010, התרשם כל כך ממדיניותו של אובמה, עד שהחליט להעצים את חוקי השקיפות בממשלתו באמצעות חתימה על מזכר נשיאותי שהקים סוכנות לחופש מידע ומידע פתוח ואכיפה דה־פקטו של חופש המידע. הוא הקים גוף מיוחד שהופקד על הטיפול בבקשות לפי חוק חופש המידע, וכן פורטל מיוחד שבו נאסף המידע. בנוסף הוקמה בצ'ילה מועצת שקיפות, שבה חברים הממשלה, הפרלמנט, גופי החברה האזרחית וגופים עסקיים, כפורום שבו עוסקים בדרכים להגברת השקיפות.
חוקי השקיפות הם הסיבה העיקרית, כנראה, לחשיפתן של שלוש פרשיות שחיתות בצ'ילה: פרשיית העלמות מס ותשלום שוחד לפוליטיקאים על ידי חברת האחזקות פנטה (PENTA), בשיתוף עם עובדים ברשות המס הצ'יליאנית ופוליטיקאים מהמפלגה השמרנית (כמו ראש העיר לשעבר של סנטיאגו); פרשיית השוחד של בנה של נשיאת צ'ילה; ופרשיית קורפסקה (CORPESCA), חברת דיג ששילמה כסף לפוליטיקאים כדי להשפיע על מדיניות הדיג במדינה. גופי החברה האזרחית – ולא המשטרה או התובע הכללי – הם שהצליחו לחשוף את המעורבים בפרשיות השחיתות ולהביאם לדין.
צ'ילה, שידועה ביציבותה היחסית בין מדינות אמריקה הלטינית, התערערה מבחינה פוליטית. התמיכה במוסד הנשיאות (שחזר ב-2014 לידי בצ'לט) ירדה לשפל של 19% – השיעור הנמוך ביותר מזה עשור, ו-80% מהצ'יליאנים אינם מאמינים באפשרות שהממשל ישתנה.
כחלק מצעדיה של נשיאת צ׳ילה להגברת אמון הציבור בה, היא הקימה ועדה ממשלתית שתבחן כיצד אפשר להגביר עוד את השקיפות במדינה. אבל המרחק עוד גדול בין דיבורים למעשים, וימים יגידו כיצד ייראו חוקי השקיפות החדשים של צ'ילה ואיך ישפיעו על הציבור, שבינתיים גיבש סדר יום משלו דרך ייעוץ ציבורי שהובל על ידי גופי חברה אזרחית במדינה: חשיפה יזומה של קשרי הון של פוליטיקאים, הענקת שיניים לוועדת השקיפות, וייצור כלים שישימו סוף למדיניות הדלת המסתובבת המאפשרת לפוליטיקאים לשעבר להתמנות לראשות חברות ציבוריות ולראשי חברות ציבוריות להיעשות פוליטיקאים.
הקרקע הפוליטית רועדת גם מעבר לגבול. ב-10 בדצמבר 2015 בחרה ארגנטינה נשיא חדש לאחר 12 שנה שבמהלכן הובילה המדינה מהלכים לא שקופים בציבור. מאוריסיו מאקרי, הנשיא החדש שכיהן בעבר כראש העיר בואנוס איירס, נחשב כרגע להבטחה הגדולה של אמריקה הלטינית בענייני שקיפות.
ב-2011, עם תחילת הקדנציה השנייה שלו בראשות העירייה, החל מאקרי בשינויי מדיניות מרחיקי לכת בתחום השקיפות והמידע הפתוח. הוא החיל את חוק חופש המידע על העירייה, על אף שאין חוק חופש מידע ברמה הארצית, ובנה צוות מקצועי שלם תחת מחלקת אדמיניסטרציה. מאקרי הקצה כספים וכוח אדם רב לעניין. במדינה שבה אין חוק חופש מידע ברמה הארצית, ושבה הממשלה מסרבת שוב ושוב לפרסם מידע, צעדו של מאקרי היה משמעותי ויוצא דופן.
מדוע, אם כן, בחר לעשות זאת? רודי בורמן, ראש צוות המידע הפתוח בעיריית בואנוס איירס, מסביר שמהלכיו של מאקרי היו חלק מתוכנית נרחבת שנועדה לשפר את הפוליטיקה הארצית ולא רק את השלטון המקומי. בורמן אומר כי אם בואנוס איירס יכולה לשמש דוגמה ומופת לשקיפות, מקום שבו האזרחים סומכים על המגזר הציבורי ושבו לעובדי הציבור אין מה להסתיר, תושבי ארגנטינה יוכלו להבין כי יש אלטרנטיבות למצב הקיים. השלטון המקומי בבואנוס איירס מגלה פעלתנות גדולה, מקיים האקאתונים (מרתונים לבניית אפליקציות) לשימוש במידע העירוני, מעודד בקשות למידע ומקדם שקיפות גם בערים אחרות.
במרחק שעתיים מבואנוס איירס, במעלה נהר הריו דה לה פלטה, במונטווידאו, שקיפות היא לא בעיה ממשלתית. ממשלת אורוגוואי רואה בשקיפות דווקא מנוע לצמיחה כלכלית ואמון. חוק חופש המידע שלה, שהיה בין הראשונים ביבשת, עובד כמו שעון. עם זאת, לאור העובדה שאזרחים רבים במדינה בת שלושת מיליון האזרחים עדיין אינם מכירים את חוק חופש המידע, החליטו במחלקה לדיגיטציה ממשלתית (AGESIC) לשתף פעולה עם משרד החינוך ולהפיץ תוכנית לימודים שתלמד את הילדים על זכויותיהם הדיגיטליות, ובין היתר שתסביר להם כיצד לבקש מידע ממשלתי ברשת.
לטענת הממשל במונטווידאו, מאחר ששקיפות היא נושא חדש, אם ילדים ילמדו עליה בבית הספר, לא זו בלבד שהם עצמם יגדלו להיות אזרחים בעלי יכולות, אלא שגם ילמדו את הוריהם וכך יתרמו להפצת עקרונות הממשל הפתוח. האתגר הבא של אורוגוואי הוא להשתמש בשקיפות לייעול תהליכי הממשל, וכן לגרום לאנשי הממשל ליישם אותה.
אם במדינות מסוימות תפישת חופש המידע הולכת ומשתכללת, במדינות אחרות חופש המידע מאוים דווקא. במארס סערו הרוחות בבריטניה לקראת החלטה על הקשחת חוק חופש המידע במדינה. ביולי 2015 הקימה הממשלה הבריטית ועדה לבחינת חוק חופש המידע הבריטי, בטענה שהחוק שנחקק ב-2000 מחייב בדיקה חוזרת לאור התקדמות הטכנולוגיה.
רוח גבית סיפקו זיכרונותיו של טוני בלייר, שם תקף את חוק חופש המידע. "הייתי אדיוט, תמים ושוטה. זאת היתה טעות גסה", נאנח ראש הממשלה בדימוס והוסיף "עיקר השימוש בחוק נעשה על ידי עיתונאים. כמנהיג פוליטי זה כמו להגיד למי שמרביץ לך על הראש עם מקל 'הי, נסה במקום זה משהו יותר אפקטיבי ולהושיט לו פטיש'".
הוועדה המליצה, בין היתר, לפטור מהחוק מוסדות אקדמיה ורשויות ממשל, בטענה שהחוק יקר מדי לתפעול ולא יעיל. גופי חברה אזרחית בבריטניה, כמו Web Foundation של טים ברנרס לי, שהפך את האינטרנט למה שאנחנו מכירים כיום, קראו לממשלה הבריטית לחזור בה ולא לשנות את החוק הקיים מטעמים כלכליים.
בנוסף, גופים אלה טוענים כי שינוי החוק הבריטי יביא לאפקט חיקוי בדמוקרטיות שבריריות אחרות, שיראו בשינוי תירוץ לשנות ולהקשיח את תנאי חופש המידע אצלן. לפני שבועיים קרא ראש הממשלהדיוויד קמרון להוסיף שקיפות אקטיבית, ולחשוף מי מהם העומדים מאחורי חברות בריטיות כדי לשים קץ להלבנות כספים ולשחיתות במגזר העסקי והציבורי, לא רק בבריטניה – אלא בעולם כולו. ב-1 במארס החליטה ממשלת בריטניה לא לערוך את השינויים שהציעה הוועדה ולהשאיר את החוק כמו שהוא.
חוק חופש המידע שלנו נחקק ב-1998, והוא מאפשר לכל אזרחית ואזרח בישראל להגיש בקשת חופש מידע לגופי ממשל בישראל. על אכיפת החוק ממונה היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים, שבשנים האחרונות מנסה לקדם את יישום החוק במשרדי הממשלה, ובמקביל ליידע את הציבור לגביו. למרות הדשדוש, נרשמו הישגים נאים. בזכות החוק נודעו עלויות העתק של מסיבות הפרידה מהרמטכ"ל – נתונים שבעקבותיהם התחייבו בצה"ל לצמצם עלויות, ופרידות מבכירים אחרים נעשו במתכונת מצומצמת.
חשיפת הוצאות מעון ראש הממשלה הובילה לצמצומן במאות אלפי שקלים, ואפילו החלו עבודות שחרור פעיל של מידע – למשל פרטי החוזים של המדינה עם ספקים. אך כדי לשפר את המצב באמת, וכדי שעובדי היחידה יצליחו לעמוד בעומס (חלק מהבקשות לא נענות גם לאחר שנים), נדרש כוח אדם נוסף, במיוחד לאור העובדה שהממונים על חופש המידע מחזיקים בתפקיד נוסף ללא שיפוי, לצד תמיכה ממשלתית. בעיה נוספת היא שפעמים רבות אין מידע לשחרר – כי הוא כלל לא נאסף. אחת האפשרויות היא להפוך את היחידה לנציבות בעלת סמכויות של ממש, שתוכל גם להטיל וסנקציות על משרדים שיסרבו לחשוף מידע.
את כל זה שוכחים הרבה פוליטיקאים מימין ומשמאל כשהם משתמשים במלה שקיפות כבאזז וורד הפוליטית החדשה. חוק חופש המידע הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מרעיון השקיפות, אבל שקיפות היא בראש ובראשונה שורת עקרונות. שקיפות היא תרבות שלטונית שאינה רואה בציבור מטרד, אלא שותף לדרך וחלק מהותי מהמרקם של מה שאנחנו מכנים דמוקרטיה. אי אפשר לבנות תהליכי שקיפות רק במשרדים ממשלתיים אחדים; שקיפות היא רעיון שצריכה להיות לו תחולה גורפת.
יש לנו כברת דרך ארוכה לעבור עד שנגיע לשם. הקמת ועדת השקיפות בכנסת, ועדה שנייה מסוגה בעולם, היא אבן דרך לאומית בדרך לתרבות של שקיפות. אבל כדי לקדם אותה באמת צריכים להירתם אליה ח"כים מכל הקשת הפוליטית, שיפנימו את הרעיון שהם חבים לנו דין וחשבון ושבמקום להסתיר את מה הם עושים עם המנדט שהענקנו להם – פשוט יחשפו את פעילותם.
שקיפות היא רעיון יחסית חדש. שקיפות וחופש מידע, למשל, לא היו הנושא המרכזי שהעסיק את האבות המייסדים של האומה האמריקאית או את הפילוסופים הפוליטים של ראשית תקופת המודרנית. האמרה "ידע הוא כוח" אמנם שימשה את פרנסיס בייקון ואת תומס הובס הבריטים, ורעיון אחריות הממשל נכנס אמנם לחוקה הצרפתית, אבל החיבור בין מידע ממשלתי לשקיפות ולאחריות נעשה כנראה לראשונה רק במאה ה-20. לואיס ברנדייס, שופט בית המשפט העליון האמריקאי, הוא שאמר "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". רק מעטים מכירים את המשך המשפט: "ואור חשמלי הוא השוטר הטוב ביותר".
חוק חופש המידע הראשון נחקק בשוודיה ב–1766 והגדיר כזכות חוקתית את פרסומם של מסמכים רשמיים מכל זרועות הממשל. לפי עיקרון הנגישות לציבור בגרסתו השוודית, כל אזרח רשאי לקבל לידו מסמכים ציבוריים, המסמכים המיוצרים בידי הממשלה אינם נהנים מזכויות יוצרים, והחוק אף מגן על פקידים מפני תביעה במקרה של מסירת מידע (לעיתונאים, למשל).
יותר מ–150 שנה חלפו עד שמדינה נוספת חוקקה חוק דומה. היתה זאת פינלנד, שב-1919 העבירה חוק חופש מידע משלה. המדינה השלישית, וכנראה זאת שהשפיעה יותר מכל על חוק חופש מידע ברחבי העולם, היתה ארה"ב, שחוקקה חוק פדרלי (Freedom of Information Act – FOIA) רחב היקף ב–1966.
מרבית מדינות העולם החלו לחוקק חוקי חופש מידע רק בעשור האחרון של המאה ה–20. יש הקושרים זאת למהפכת המידע ולפופולריות שצבר האינטרנט. מידע נעשה משאב חשוב ופוליטיקאים, כמו גם אזרחים, החלו להבין ולדרוש מידע ציבורי וממשלתי. כיום מעוגן חופש המידע בחוקיהן של לפחות 95 מדינות בעולם, ובכללן ישראל, שחוקקה חוק מידע רק ב–1998.
חוק חופש המידע המודרני דומה ביסודו לזה השוודי בן 150 השנים, ומתיר לציבור לבקש מידע כשזה אינו פוגע בביטחון המדינה או בפרטיות האזרחים. במרכז החוק עומדת חובת ההוכחה על הגוף שממנו מבקשים את המידע, ולא על המבקש. רבים רואים בחופש מידע זכות בסיסית במדינה דמוקרטית, והיעדרו — פגיעה בדמוקרטיה. עם זאת, הזכות לחופש המידע אינה חלק מהצהרת זכויות האדם, ואינה מעוגנת באמנות בינלאומיות. ארגון Article 19 הבריטי קורא לעגן זכות זאת באמנת זכויות האדם של האו"ם.
תומר אביטל הוא בעל הבלוג "מאה ימים של שקיפות"; מור רובינשטיין היא רכזת הקהילה של Open Knowledge, ארגון בינלאומי המקדם שקיפות, ומתנדבת בסדנא לידע ציבורי
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
