"חובה מוסרית": ההצעה להקל על חושפי שחיתויות להגיש תביעות משפטיות

מה קורה לאדם שחשף מקרי שחיתות במקום עבודתו? מה הוא יכול לעשות כדי להגן על תנאי התעסוקה שלו, או להגן על עצמו במקרה שינסו לפגוע בהם? הצעת חוק חדשה מנסה להרחיב את האפשרות של חושפי השחיתויות להגיש תביעות בבתי הדין לעבודה, גם אחרי שמבקר המדינה יסיים את הטיפול בעניינם.

עוד ב"שקוף":

• בלעדי: ההסתדרות פעלה להדיח אדם שחשדה כי חשף שחיתות בתקשורת
• חשיפה ראשונה: הוצאות משרד מבקר המדינה
• עיריית הרצליה מאיימת בתביעת לשון הרע כנגד אזרח שחשף אי-סדרים

ועדת העבודה והרווחה דנה השבוע בהצעה, שמבקשת להאריך משנה אחת לשבע שנים את האפשרות של חושף שחיתות להגיש תביעה לבית דין לעבודה בגין פגיעה במעמדו. לבית הדין יש סמכות לפסוק לעובד פיצויים של עד 500 אלף שקלים ולתת צו המורה למעסיק להשיב את העובד אם פוטר. 

הצורך בהארכת משך הזמן להגשת תביעה עולה משום שעובד שחשף מעשי שחיתות יכול למעשה לפעול בשני אפיקים שונים, ששניהם מוגבלים בזמן. פרט לפנייה לבית דין לעבודה, יכול חושף השחיתויות לפנות גם למשרד מבקר המדינה למען הגנה על זכויותיו. לשם כך יש לו שנה בלבד. מה שמחריף את הבעיה זו העובדה שלחושף השחיתות אין אפשרות לפנות בשני אפיקי הסיוע בו זמנית – דבר שלמעשה מייתר את האפיק שבו לא בחר מלכתחילה. 

הצעת החוק של שפק, שהוגשה במקור עם סגן השר יואב סגלוביץ' ובעבר על ידי רחל עזריה בכנסת ה-20, באה להאריך את התקופה לשבע שנים. היא גם מבקשת לעצור את הזמן עד תום בירור התלונה. כלומר, אם חושף שחיתות מבקש הגנה ממבקר המדינה, זמן הבדיקה לא ייספר בתקופת ההתיישנות. 

"תהליך ממושך שלוקח מאנשים אמיצים מאמץ נפשי רב"

יוזמת החוק, ח"כ נירה שפק (יש עתיד) המחישה בדיון את הנזק שעלול להיגרם לאדם שחשף שחיתות, וסיפרה על ילדה שגדלה בצל הנידוי של אביה – בגלל שחשף שחיתות במקום עבודתו. "אבא שלה פוטר רק כי היה חושף שחיתות", אמרה שפק. "הוא אפילו לא ידע שהוא חושף שחיתות, לא הייתה הגדרה כזו. גם היום אותו אבא של אותה ילדה שהיא כבר גדולה, עדיין לא מוכן שיחשפו את הסיפור שלו. הוא מוכה עד יום מותו בעניין הזה והוא חי עם זה סגור בביתו… עשרות שנים אחרי". עוד הוסיפה כי "יש לנו חובה מוסרית וציבורית להילחם בשחיתות ציבורית. חשיפה שכזו היא תהליך ממושך, שנוטל מאנשים אמיצים מאמץ נפשי רב – ויש לאפשר להם פיצוי – גם בחלוף זמן מהחשיפה". 

היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה, עו"ד רון דול, תמך אף הוא בהצעה, אך סייג וטען כי "הסיבות הגורמות לחושפי שחיתות להימנע מכך (פנייה למבקר או לבית הדין לעבודה) הן רבות – והזמן הקצר כיום – איננו אחד מהם". ההארכה, לדבריו, לא תוביל לאכיפה טובה יותר.

גם במשרד המשפטים העלו סייג למשך הזמן הממושך בו ניתן לתבוע את המעסיק, על פי ההצעה. "(ההארכה) תקשה על המעסיק להוכיח את כוונותיו, וכן את היכולת ליישם יחסי עבודה בתקופה כה ארוכה של שנים", אמרה עו"ד שקד קרפ, נציגת משרד המשפטים. 

צו הגנה מהמבקר? ברוב המקרים זה לא נגמר כך

ויש עוד בעיה שנוגעת למרחב הזמן שיש בידי חושף השחיתות כדי לפנות לסיוע מהמדינה: במקרים רבים מעשי ההתנכלות שמהם הוא סובל מתרחשים לאורך זמן. לדברי עו"ד רחל אל-שי רוזנפלד מהמחלקה להגנה על חושפי שחיתויות בתנועה לאיכות השלטון, "יש מחלוקת בפסיקה סביב השאלה אם הכוונה למעשה ההתנכלות הראשון שעובד חווה במקום העבודה לאחר שחשף אירוע שחיתות, או למעשה ההתנכלות האחרון". עוד היא הוסיפה כי "נקודה זאת רלוונטית במיוחד לאור העובדה שפעמים רבות מדובר במסכת של התנכלות מתמשכת שמתחילה מאירועים קטנים וממשיכה לגדול בחלוף הזמן כשמעשי ההתנכלות הולכים ומחמירים".  

מבדיקה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת עולה כי "רוב התלונות מוגשות סמוך לאחר זימון העובד לשימוע או לבירור משמעתי". זמן הטיפול הממוצע בתיקי התלונה עומד על כ-200 ימים ובתיקים מורכבים אף שנה. וכך למעשה נמנעת מראש האפשרות להגיש גם תביעה בבית הדין לעבודה. במ.מ.מ לא קיבלו מידע הנוגע לתביעות של חושפי שחיתות ממערכת בתי המשפט. ממערכת המשפט נמסר למ.מ.מ כי "אין באפשרותם לספק נתונים אלה כיוון שאין ברשותם מערכת ממוחשבת היודעת לשלוף ולפלח את הנתונים הקיימים לפי הצורך המבוקש".

ומה אומרים הנתונים על אפיק הסיוע הנוסף – הפנייה למבקר המדינה? כיום נראה שגם אם תפנו לבקש צו הגנה מהמבקר – לא בהכרח תזכו לו. מנתוני המ.מ.מ עולה כי חלק גדול מההליכים מסתיים באיזו פשרה, וכי חלה ירידה בשנת 2020 מכ-20 ל-10 סעדים שניתנו לחושפי השחיתות. עם זאת, במ.מ.מ מצביעים על כך שבגלל המספרים הקטנים יחסית קשה כרגע להצביע על מגמה כלשהי. במ.מ.מ לא קיבלו ממבקר המדינה את המידע על הסעדים שניתנו לעובדים חושפי שחיתות אלא רק טווח סכומים כללי שעומד על 5,000-400,000 שקלים. 

להרחיק דווקא את המעסיק המתנכל?

אם כך, הארכת המועד הקבוע בחוק עשוי לעזור אבל לא בטוח שהוא הפתרון המיטבי. על פי הדוח של המ.מ.מ, "ד"ר דורון נבות, חוקר שחיתות פוליטית באוניברסיטת חיפה, מציע בין היתר לשנות את הסעד הניתן לחושפי השחיתות ובמקום להתבסס על חזרתם למקום העבודה, לפעול לשלבם במקום עבודה טוב יותר ולקבל פיצויים נדיבים יותר". עוד נכתב בהצעתו כי "יש לשקול להעניק למבקר המדינה או לבית הדין סמכות להעביר מנהל שהתנכל לחושף שחיתות הן מתפקידו והן מהארגון שבו פעל. צעד זה נועד ליצור הרתעה ולמנוע התעללויות או לכל הפחות למנוע התנכלויות".

עו"ד עדנה הראל פישר, ראשת התוכנית למאבק בשחיתות במכון הישראלי לדמוקרטיה, ממליצה לעגן בחוק את חשיפת מעשי השחיתות כחובת דיווח במישור המשמעתי. כלומר, להפוך את אי הדיווח לעבירה בפני עצמה.

במהלך הדיון בהצעת החוק עלה כי מבקר המדינה, שכפי שהראינו הוא שחקן משמעותי במאבק, לא שלח נציגים לישיבה. יו"ר הוועדה ח"כ אפרת רייטן אמרה שממשרד המבקר מסרו ש"הם מגיעים אך ורק לדיונים בוועדה לביקורת המדינה". 

פנינו למשרד מבקר המדינה וביקשנו את התייחסותו לדברים שנאמרו, ושם אמרו כי "מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור רואה חשיבות רבה לשמש כתובת לחושפי שחיתויות והמשרד עוסק בכך רבות. בחוק מבקר המדינה נקבע כי הקשר עם הכנסת יבוצע באמצעות הוועדה לביקורת המדינה בה נידונים דוחות הביקורת". 

עוד הוסיפו במשרד כי רק סעיף אחד בהצעת החוק המדוברת רלוונטי אליהם, זה שקובע כי מרוץ הזמן יעצור עם פניית חושף השחיתות למשרד המבקר או לבית הדין לעבודה, וכי המבקר תומך עקרונית בסעיף. לכן, לדבריו, לא היה צורך בשליחת נציגים.

כך או אחרת, יש לקוות שמשרד מבקר המדינה וחברי הכנסת יקדמו בהקדם פתרון עבור כל אדם שנחשף למעשי שחיתות, פעל להעברתם לרשויות המוסמכות – ונפגע בשל כך. רצוי כי התיקון הזה יהיה קריאת כיוון לתיקוני חקיקה נוספים.