שרת אקלים כבר יש, דרוש: שר זבל

בעיה אקוטית, ותיקה ומזיקה, ממררת את חייהם של רבים מאזרחי ישראל ומקשה עליהם, מילולית, לנשום. ובכל זאת, לא תמצאו לה כמעט זכר בתקשורת שלנו, למעט העיתונות המקומית הגוועת. מחלת נשימה תופסת את הכותרות כבר שנתיים, אבל לבעיה הזו אין שום קשר לקורונה, וגם אין תקשורת.

עוד ב"שקוף":

• כמה זמן לוקח לעובד של חברת חשמל להחליף נורה?
• זה הזמן לגרום לפוליטיקאים להפנים: בלימת משבר האקלים היא באחריותם
• האם ישראל תצטרף לסנקציות על תאגידים שהורסים את האמזונס?

התופעה הנוראית מזיקה לא רק לתושבים, אלא גם לסביבה, ויש לה גם תרומה נכבדת לחלקה (הזעיר) של ישראל במשבר העולמי הגדול מכולם: משבר האקלים. אבל אף שלאחרונה, סוף סוף, חצתה סוגיית המשבר את סף התודעה הקהה של הפוליטיקה והתקשורת הישראליות – הפוליטיקאים והעיתונאים המסקרים אותם ואת הסביבה מעדיפים לעסוק בוועידות בינלאומיות ובדיונים עקרים על מה שיהיה ב-2050, ולא במה שמסריח ממש מתחת לאף.

כן, מדובר בסוגיה לא רק בוערת, אלא גם מסריחה: שריפות אשפה. לא מדובר בתופעה מקומית או נדירה. כבאי באחת מתחנות הכיבוי תיאר את המצב ליניב בלייכר מעמותת "אזרחים למען אוויר נקי" בצורה פשוטה: 70% מהקריאות שלנו עוסקות רק בכיבוי השריפות הללו. מנציבות כבאות ארצית נמסר כי יותר מ-6,000 שריפות אשפה פיראטית מטופלות על ידם מדי שנה. המספר האמיתי גדול עוד יותר, משום שחלק מהשריפות הללו מסווגות כשריפות קוצים שאינן דורשות טיפול וכלל לא מדווחות. והספירה הזו כוללת, כמובן, רק את שריפות הזבל בצד הישראלי. אלא שהרוח לא מבדילה בין ישראלים ופלסטינים, ובלילות האוויר המזוהם מתקדם מערבה ורובץ על כל אזור השרון לפנות בוקר.

עשרות אלפי ילדים באזור השרון המזרחי יוצאים בבוקר מביתם כשהם עוד נושמים יחסית בסדר, אך בדרך לבית הספר כבר ייחשפו לסכנה של בעיות נשימתיות. לא כולם, אלו שישנו עם חלון פתוח עלולים לסבול מבעיות נשימה כבר בתוך הבית. בקבוצת ווטסאפ יישובית שתי ילדות חמודות מהיישוב אורנית שאלו את אימן בבוקר: "אמא, איך נוכל ללכת ככה לבית הספר?". את השאלה הזו צריך להפנות בראש ובראשונה לשרה להגנת הסביבה תמר זנדברג, שנכשלת בהבנת תפקידה הבסיסי ביותר: מניעת זיהום אוויר בישראל. אבל מי שצריך לשאול את השרה, העיתונאים, כנראה גרים מחוץ לטווח העשן.

אפשר לדבר על אקלים בגלזגו או לטוס (במטוס הפולט גזי חממה) לוועידת מגוון ביולוגי באמירויות, ולצייץ משם איך הישראלים החכמים מלמדים את האמירתיים להתמודד עם המידבור (בהמשך: כך לימדנו את תושבי אלסקה להתמודד עם הקור). אבל ממש באותו בוקר שבו השרה זנדברג צייצה מדובאי, ילדים ישראלים עושים את דרכם לגן תחת ענן עשן מהסוג הגרוע ביותר, עם ריח מחליא, שנוצר משריפה של גומי, פלסטיק, ושאריות חקלאיות עם חומרי הדברה. מקור כל הטוב הנפלא הזה בשריפות פיראטיות של זבל, המתרחשות משני עברי הקו הירוק.

השרה זנדברג ומפלגתה מרצ הם אולי האחרונים בכנסת שעוד מדברים על הנושא הפלסטיני. ובכן, גם לשרה זנדברג וגם לשר הבריאות ממפלגתה, ניצן הורוביץ, שריפות האשפה הפיראטיות צריכות להיות נושא חם במיוחד: את האוויר המזוהם שהן יוצרות נושמים, באופן שיוויוני לחלוטין, גם יהודים בכפר סבא, הוד השרון, כוכב יאיר ועוד; גם ערבים בכפרי המשולש כמו טייבה, טירה או כפר קאסם; וגם פלסטינים מעברו השני של הקו הירוק, שלאור התבערה התמידית ראוי אולי לשנות את שמו לקו השחור, או פשוט, לקו המסריח.

הייתכן שכמו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם את בעיית הזבל של ישראל פשוט אי אפשר לפתור? פעיל מרצ ותיק אמר פעם שהבעיה של ישראל היא שיש לה שר ביטחון אבל אין לה שרת שלום. אולי על משקל דומה ניתן לומר כי הבעיה כעת היא שיש לנו שרת אקלים אבל אין לנו שר זבל.