אחת החברות שאנו האזרחים מחזיקים בסל החברות הממשלתיות היא "המכון הישראלי ליין". באתר רשות החברות הממשלתיות נכתב כי החברה עוסקת ב"מחקר ופיתוח בנושא הגפן יין ויינות, פיקוח על יבוא ויצוא משקאות".
לא תאמינו, אבל כבר ב-1997 (לפני 20 שנה!) התקבלה בממשלה החלטה להפסיק את מעורבות המדינה במכון היין, ולפרקו.
נקפוץ 15 שנה קדימה. 2012 – החברה עדיין קיימת, והממשלה מעבירה החלטה נוספת – למנות מפרק למכון היין, מאחר שהוא לא מקיים את המטרות שלשמו הוקם: שיווק יין ישראלי בעולם, לצד מחקר ופיתוח להשבחת השיכר המקומי. במקביל, משרד התמ"ת מחליט להפסיק להכיר בתעודות הייבוא ובדיקות המעבדה של החברה, ומעביר את פעילות בדיקת האלכוהול למעבדת היין שבמכון התקנים .
ב-2015, למשרד התמ"ת כבר נמאס, והוא מודיע לחברה כי אסור לה לעסוק בפעולות כלשהן מתוקף החוק. אבל נכון ל-2017, למרות שתי החלטות ממשלה, ולאחר 20 שנה, נראה כי מכון היין עוסק בשלו. הפעילות במכון נמשכת בחסות הסחבת בהליך הפירוק.
ואיך אנחנו מפסידים כאן? תסתכלו על המזומנים בחשבון הבנק של החברה: מאז התקבלה החלטת הממשלה האחרונה (2012) בדבר פירוק המכון, המשיך המכון לבזבז כספי ציבור: 1.7 מיליון שקל יצאו מקופת המזומנים של המכון בתקופה שבין 2012 ל-2015, על חשבון הציבור כמובן. באופן מוזר, הנתונים לגבי ביצועי המכון ב-2016 טרם פורסמו.
כן, בשעה שהממשלה מכירה כבר שנים בחוסר התכלית של מכון היין עבורה, הכסף הציבורי שלנו ממשיך לזרום לשם: בין השנים 2012 ל-2015: הוצאות משפטיות של 446 אלף ש"ח ושכר הנהלה בעלות של 1.8 מיליון ש"ח. כל זה, בחברה ממשלתית שלא אמורה להיות קיימת!
עוד דוגמה לבזבוז? החזר הלוואה על סך מיליון ש"ח מהיקבים, אשר מתפקדים כדירקטורים של המכון ליין. מעבר לעובדה שמדובר בהלוואה הגדולה מהונה העצמי של החברה, הרי שזוהי עסקת בעלי עניין מובהקת. ישנו חשש מניגוד עניינים, מה גם שחברה העומדת בפני פירוק לא לוקחת הלוואות.
פניתי בעניין שר הכלכלה, בבקשה לבחון מדוע במשך 20 שנה לא מצליחה המדינה לפרק חברה השייכת לה. כל זה, כאשר בינתיים כסף שהיה יכול להגיע לקופה הציבור מפירוקה, בוזבז בהוצאות הנהלה וייעוץ משפטי בהליך הפירוק, כנגד המדינה עצמה!