ועדיין, גם מול השקרים – יש תקווה

נובמבר 2015: המשטרה סוגרת שני כלי תקשורת של התנועה האסלאמית, ועשרות עיתונאים פלסטינים אזרחי המדינה, נושאי תעודות לע"מ, מאבדים את עבודתם בין לילה, ללא כל סיבה מוצדקת. אוגוסט 2016: הצבא סוגר את רדיו א-סנבאל בחברון, ולא מספק עילות ברורות לסגירה. אפריל 2018: חיילים יורים למוות בשני עיתונאים עזתים. 

עוד טורים לרגל יום חופש העיתונות הבינלאומי

• "כל החיים אתה תתחרט על התחקיר הזה" | תומר מיכלזון
•  אזרחים התגייסו – ורק כך יכולתי להמשיך לשדר מבלפור | אור-לי ברלב
• מטעם מי אנחנו פועלים? | יעל פינקלשטיין

מאי 2019: ביום חופש העיתונות הבינלאומי, חיילים עוצרים שני עיתונאים פלסטינים שמסקרים מחאה בדרום הר חברון. מאי 2020: משטרת ירושלים מעכבת לחקירה חמישית את כתבת הטלוויזיה הפלסטינית, רק משום שהיא פועלת בתוך ישראל.

אוקטובר 2020: שוטרי מג"ב תוקפים במכות וברימוני גז עיתונאים פלסטינים שמתעדים אלימות מתנחלים בכפר בורקא. מאי 2021, היום: יום חופש העיתונות הבינלאומי, ובכלא הישראלי שובת רעב עיתונאי פלסטיני שמוחזק במעצר מנהלי – בלי כתב אישום, בלי משפט, וללא הגבלת זמן.

כשמדברים בישראל על חופש העיתונות, או על הלחצים המופעלים על תקשורת עצמאית, אסור להתעלם מהרובד המשמעותי ביותר של דיכוי שמופעל נגד עיתונאים בארץ – וזהו הדיכוי של עיתונאים פלסטינים על ידי כוחות הביטחון של המדינה. 

יש, כמובן, גם אינספור דוגמאות ללחצים פסולים של ההון, השלטון או שניהם גם יחד (כמו שאנחנו רואים בתיקי נתניהו והמו"לים) על עיתונאים ישראלים. יש מדי פעם מעצר קצרצר או מכות קלות לעיתונאים בסיטואציות של הפגנות, או נסיונות של המשטרה או השב"כ לפגוע בחסיון מקורות לצרכיהם. יש פה ושם גם פיטורים של עיתונאים מתאגדים או מי שמתעקשים לחשוף שחיתויות. 

אבל הדיכוי המופעל נגד פלסטינים בכלל ועיתונאים בפרט, בכל הארץ בכלל ובשטחים הכבושים בפרט, הוא בספרה אחרת לגמרי, והסכנה היא סכנה של ממש לעצם החיים, שלמות הגוף, החירות והחופש לעבוד במקצוע שלנו.

הדבר הזה, למרבה הצער, לא מעניין את רוב כלי התקשורת הישראלים במיינסטרים, וגם לא את רוב כלי התקשורת העצמאיים. אלה כאלה נמנעים לרוב מעיסוק בתוככי המשטר הצבאי ובהשלכותיו על פלסטינים, ובהתאם לא מתעניינים בגורלם של עיתונאים פלסטינים, לא מסקרים את הנעשה להם, וודאי שלא מגלים עמם סולידריות קולגיאלית.

אנחנו ב"שיחה מקומית" וב"מגזין 972+" מנסים לספר יום-יום את הסיפורים של הדיכוי והאפרטהייד. חלק מהצלמים והכותבים שלנו הם אותם עיתונאים שמתמודדים ישירות עם אלימות כוחות הביטחון. כל פעם מחדש אנחנו נזעקים להפעיל את כוחנו המוגבל כדי לשחרר עיתונאי ממעצר, להשיב מצלמה שהוחרמה, להורות על שינוי מדיניות כשהצבא מאיים על פלסטינים שיפגע בהם אם ידברו עם עיתונאים.

אתגר מסוג אחר שאנחנו מתמודדים איתו ככלי תקשורת עצמאיים הוא השקרים של כוחות הביטחון. אם זה בהריסות בתים ובהרג באום אלחיראן, ברצח ילדים בביתוניא, בהמצאת סיפורים על עזה, במעצר ילדים בדרום הר חברון, במעצר של חברת פרלמנט פלסטינית או בעוד עשרות מקרים – שוב ושוב אנחנו רואים את דובר צה"ל או את דוברות המשטרה משקרים באופן בוטה, את רוב כלי התקשורת בארץ מאמצים את הסיפורים באופן עיוור, ללא הסייגים או הבדיקה הבסיסית שהיו מבצעים אם מושאי הסיקור לא היו גם בני העם המדוכא. 

לא פשוט להתמודד עם הנרטיב הדומיננטי שמהדהד מכל פינה, ועם הלחצים שהדוברים המשקרים מפעילים גם עלינו.

ועדיין – יש תקווה. מול האלימות כלפי עיתונאים פלסטינים אנחנו מצליחים לא פעם לרתום את כוחו של ארגון העיתונאים (שהח"מ חבר בוועד המנהל שלו, ומתמודד כעת לכהונה נוספת בו), והכוח של הארגון עוזר. מול השקרים, אנחנו מצליחים להפיץ עדויות ראייה, תמונות וסרטונים שמצליחים לשנות את הנרטיב גם בגופי המיינסטרים. ומול השתיקה הכללית על מציאות האפרטהייד, אנחנו מצליחים להגיע כל שנה למאות אלפי קוראים שרוצים לדעת עוד. 

כשהשקנו את "שיחה מקומית" באפריל 2014, חשבנו שנבנה את האתר לאט ונגיע לכמה עשרות אלפי קוראים בשנה הראשונה. אבל עם פרוץ המלחמה בעזה, "צוק איתן", הגענו תוך חצי שנה לחצי מליון קוראים, כי היינו המקום היחיד שפרסם בעברית את קולותיהם וסיפוריהם של עיתונאים פלסטינים מעזה. את המידע הזה אנשים מחפשים, וזה התפקיד שלנו – לפרסם אותו מול כל הלחצים.

חגי מטר הוא מנכ"ל עמותת "972 – לקידום עיתונאות אזרחית", מנהל "מגזין 972+" ומנהל-שותף לצד סוהאד באבא של "שיחה מקומית"