דעה: איומי הלוביסטים מבהירים לי מטעם מי אנחנו פועלים

ביוני האחרון עמדנו לפרסם ב"שקוף" כתבה על המעבר של ח"כ מירב בן ארי, מהכנסת ה-20 היישר לעבודה בחברת לובי. בן ארי, שמיצבה עצמה כח"כית "חברתית" שעוסקת בחינוך, נוער בסיכון ועמותות, עברה מהר מאוד לאחר סיום כהונתה לעבוד בחברת הלובי "הקבינט", שעל לקוחותיה נמנים בנקים וגופים כמו המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה, ארגון הגג של חברות האנרגיה המזהמות. בן-ארי טענה כי כלוביסטית עסקה רק בייעוץ בתחומי רגולציה ולובינג לארגונים חברתיים, כך או כך, מאז חזרה למשכן והיום היא מכהנת כחברת כנסת מטעם סיעת יש עתיד.

עוד טורים לרגל יום חופש העיתונות הבינלאומי

•  אזרחים התגייסו – ורק כך יכולתי להמשיך לשדר מבלפור | אור-לי ברלב
• ועדיין, למרות האיומים – יש תקווה | חגי מטר
• "כל החיים אתה תתחרט על התחקיר הזה" | תומר מיכלזון

לפני פרסום הכתבה פנינו לבן ארי על מנת לשמוע את הצד שלה ולבקש את תגובתה לעובדות שנפרשו בכתבה. בהתחלה סירבה להגיב וניתקה מיד את השיחה. מיד אחר כך החל מסע לחצים של בן-ארי ושל בכירי חברת הלובי במטרה למנוע את פרסום הכתבה.

בן ארי עצמה פרסמה סדרת ציוצים תוקפנית בטוויטר: "לאחרונה נודע לי שארגון תקשורתי מטעם עצמו, המכונה שקוף, החליט לעשות עליי 'תחקיר'", כתבה, "שקוף אינו גוף תקשורת, באותה מידה יכולתי להכריז על עצמי כנגידת בנק ישראל. את איזה ציבור בדיוק שקוף מייצגים?".

"המחשבה שתמיד יש מישהו בכיר יותר שאפשר לדרוש ממנו למחוק ולצנזר כתבות, אולי נשמעת הגיונית למי שעובד באופן קבוע מול מערכות אחרות. אצלנו זה בחיים לא יקרה"

בן ארי התכוונה להכפיש, אבל שאלה שאלה מעולה: מטעם מי אנחנו פועלים? בניגוד לגופי תקשורת מסורתיים, כמו "ידיעות אחרונות", "וואלה" או קשת 12, אין אצלנו בעל-הון או תאגיד שקובע את אופי התכנים שמתפרסמים – אלא אלפי מו"לים שמקבלים החלטות באופן דמוקרטי. זה הציבור שאנחנו מייצגים, לו אנחנו חייבים דין וחשבון.

והתמיכה שידעתי בבירור שיש לנו, לא איחרה לבוא. הנה חלק מהתגובות שקיבלנו: "מטעם מי? גאה להיות בין אלה ששקוף מטעמם". "שקוף כן עיתונות מטעם: מטעמי ומטעם כל התורמים". "שקוף פועלים גם בשמי". "שקוף לחלוטין מייצג אותי". "גאה להיות הגב שלכם".

כאמור, הכתבה תיארה את המעבר של בן ארי: משליחת ציבור אל הצד השני של השולחן – כמייצגת של ארגונים מול מקבלי ההחלטות. זה הספיק כדי להכעיס את בכירי חברת הלובי בה הועסקה: בהמשך לתגובה של בן ארי בטוויטר פרסם אחד ממנהלי החברה פוסט בפייסבוק בו הזכיר אותי בשמי וסיפר איך שוחח איתי בטלפון, איך שאלתי אותו שאלות שטחיות ואיך סירבתי להצעתו להיפגש במשרדי החברה שלו ולשמוע הסבר מקצועי על עולם הלובי.

אלא ששום דבר מהדברים האלה לא קרה: מעולם לא דיברנו ומעולם לא קיבלתי הצעה כזאת. אותו לוביסט הוסיף וכתב כי "הצעתי גם לתומר אביטל [מייסד 'שקוף'; י.פ] לשלוח אותה אליי להשתלמות בחינם". שוב, לא היה ולא נברא. אלא שאת הסיפור הדמיוני הזה הוסיפה חברת הלובי לתגובתה הרשמית לכתבה.

המחשבה כי תמיד יש מישהו בכיר יותר שאפשר לדרוש ממנו למחוק ולצנזר כתבות, אולי נשמעת הגיונית למי שעובד באופן קבוע מול מערכות אחרות. הדיונים במשפט המו"לים חושפים כיצד השיטה הזו עובדת. אני מבינה למה עבור מי שרגיל לשיטה, סירוב למחוק כתבה או לשלוח את אחת מחברות הצוות ל"השתלמות" עשוי להיות מבלבל. אצלנו זה בחיים לא יקרה.

בהמשך לפרסומים ברשתות החברתיות הדגישו כל אחד מבכירי החברה בשיחות טלפון כי הם "מציעים" לנו למחוק חלקים בכתבה, והבהירו כי אם עבודתם תוצג בכתבה באופן שלילי, יפעלו נגדנו בכל הכוח. באחת השיחות הציע אחד מבכירי החברה שנעשה דיל. האמת היא, שאני אפילו לא יודעת מה התכוון להציע – עצרתי אותו לפני שהספיק להגיד. עצם ההצעה נשמע לי מוזר: פשוט כי אין שום דיל שאפשר לעשות איתנו או סיכום שיכול להוביל לגניזת כתבה.

כתבה שבסך הכל סקרה את עשייתה של בן ארי מחוץ לכנסת כלוביסטית, גררה מסע שכנועים והכפשות מצידה ומצד עמיתיה. אם אין פסול בעבודתם – מדוע הפרסום הסעיר אותם כל כך? תהליך העבודה על הכתבה סיפק לנו הצצה לתפיסת העולם של הלוביסטים: חשיפה של אפילו מעט מהמתרחש מאחורי הקלעים מלחיצה אותם עד כדי התערבות של מנהלי החברה. מנהלים שסבורים שבאמצעות הצעות ואיומים מרומזים יוכלו להשיג בקלות כל מה שירצו.

יכול להיות שבעולם של הלוביסטים, הגיוני להציע משהו ולקבל מחיקת כתבה בתמורה. יכול להיות שזה אפילו היה עובד מול גוף תקשורת אחר, שזקוק לכסף, לפרסומות או שאין לו גב משמעותי (או חוט שדרה) כמו שיש לנו. אם בגופי תקשורת אחרים אפשר תמיד להגיע למי שמקבל את כל ההחלטות או נותן את כל המימון, אצלנו זה פשוט לא יקרה: מהסיבה הפשוטה ששכנוע כזה ידרוש יותר מ-6,300 שיחות טלפון, לכל אחד ואחת מהמו"לים שלנו.