ערכת שאלות לפוליטיקאים
תפריט
תפריט
תפריט
תפריט
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
קודם ניישר קו: ההתנהלות של ראש הממשלה בנימין נתניהו והמו"לים של "ידיעות אחרונות" ו"וואלה" שנחשפה בתיקים 2000 ו-4000 פגעה בכולנו.
איך? הנה סקירה קצרה: באתרי החדשות "ידיעות אחרונות" ו"וואלה" פורסמו, לכאורה, כתבות שאינן משקפות את המציאות, אלא נכתבו כדי להתאים לאינטרסים כלכליים של בעלי השליטה. התודעה של כולנו עוותה תמורת בצע כסף. לפי החשדות, בגלל השוחד שנתן נתניהו לבעלי "בזק" כולנו משלמים יותר על חשבון האינטרנט והטלפון הביתי, והפסדנו 1.8 מיליארד ש"ח, שהיו יכולים להגיע לתקציב המדינה ולשפר את חיי היומיום שלנו. ואם זה לא מספיק אז אמון הציבור בשלטון – מטבע יקר ערך בדמוקרטיה – הידרדר משמעותית.
אבל זה רק חצי מהסיפור. אף שעלילות רה"מ נתניהו, האלוביצ'ים ונוני מוזס כבר ידועות לכל – לא נעשה עדיין שום שינוי במערכות שימנע מעוד תיק 4000 להיוולד. מערכת התמריצים הבעייתית בין ההון, השלטון והעיתון שהובילה לתיקים הללו – מתקיימת גם עכשיו. המשמעות: ייתכן שברגע זה נרקמת מערכת יחסים אפלה שפוגעת בחיים של כולנו.
לא מאמינים? הנה דוגמה למה שיכול להפוך לתיק הבא: שרים וחברי ועדת הכספים היו צריכים להחליט לאחרונה האם להטיל מס מיוחד על מלט מיובא, מה שעתיד לייקר את מחירי המלט בישראל. למי יש אינטרס שיוטל המס על יבוא מלט? למונופול המלט "נשר": במידה שיוטל מס על הייבוא, "נשר" תרוויח הרבה כסף. הבעלים של מונופול המלט הוא מיליארדר אמריקאי בשם לן בלווטניק. לן בלווטניק הוא גם בעל השליטה בערוץ 13.
כך בדיוק התחיל תיק 4000: בעל השליטה בגוף התקשורת נזקק להטבה מהמדינה עבור עסק אחר, גדול יותר. אז מה אפשר לעשות כדי לתקן את מערכת התמריצים שמניעה בעלי הון ופוליטיקאים לעבוד אחד עבור השני מאחורי הגב של הציבור? איך למנוע את תיק 4000 הבא? לפניכם הצעות לצעדים שיגנו על תקשורת החופשית, וכך – על הציבור.
מה הבעיה? ישנה השפעה פוליטית על שומרי הסף של התקשורת שמעוותת את החלטותיהם, וריבוי גופים המסדירים את התקשורת שגורמים לבירוקרטיה ואי-סדר.
יש שלושה גופים שונים שמסדירים את תחום התקשורת בישראל:
1. משרד התקשורת, האחראי על תחום התשתיות (אינטרנט, טלפוניה קווית וסלולר).
2. הרשות השנייה, האחראית על השידורים המסחריים כדוגמת ערוצים 12 ו-13.
3. מועצת הכבלים והלוויין, האחראית על השידורים הרב-ערוציים אותם מספקות חברות yes ו-HOT.
לפי דו"ח מבקר המדינה האחרון בנושא, ריבוי הגופים המסדירים את התקשורת גורם לפרסום חוקים וכללים סותרים או לא ברורים, לעודף בירוקרטיה ולבזבוז כסף. זאת ועוד, כיום כל אחד מהגופים נתון במידה רבה להשפעות פוליטיות: המינויים של שלושת ראשי הרשויות הללו מושפעים משר התקשורת.
את המנכ"ל ממנה השר ישירות. על זהות יו"ר וחברי מועצת הרשות השנייה ממליץ השר לממשלה לאחר חובת התייעצות עם מומחים בתחום. גם מועצת הכבלים תלויה מבחינת משאבים במשרד התקשורת. כתוצאה, הרשות השנייה ומועצת הכבלים אינן עצמאיות לחלוטין אלא נתונות ללחצים ואינטרסים זרים.
הפתרון: לאחד את שלושת הגופים לגוף מפקח אחד ועצמאי. המטרה היא לא רק חיסכון במשאבים אלא גם ראייה רחבה של שוק התקשורת ויצירה של נתק בין הפוליטיקאים לבין הפיקוח המקצועי על התקשורת.
איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא?: לפי כתב האישום, כשנתניהו כיהן כשר התקשורת הוא מינה את שלמה פילבר למנכ"ל המשרד משום שידע שיסכים לקדם את האינטרסים של "בזק" ומשפחת אלוביץ' – לא משנה מה יהיו ההמלצות המקצועיות. אם תקום רשות תקשורת עצמאית, מינוי העומד או העומדת בראש הרשות יהיה נתון בידי ועדת איתור ייעודית ולא רק בידי פוליטיקאים. כך יפחת הסיכוי שראש הראשות ייכנע או תיכנע ללחצים פוליטיים, ומנגד יגברו הסיכויים שהרשות תפעל לטובת האינטרס הציבורי.
איפה זה עומד? על פי דו"ח מבקר המדינה, לא פחות מתשע ועדות ממשלתיות הגיעו למסקנה שיש להקים רשות תקשורת עצמאית, במקום משרד התקשורת, הרשות השניה ומועצת הרדיו והלווין.
הממשלות אימצו את ההמלצה להקים רשות תקשורת עצמאית בשבע החלטות ממשלה שונות. למרות זאת – אין רשות תקשורת. מדוע? נראה כי קשה לפוליטיקאים לוותר על משרד בעל עוצמה כה רבה. באוגוסט 2018 מסר משרד התקשורת למבקר כי החל בעבודת מטה לבחינת המבנה הארגוני של המשרד.
נציין כי החלק המעמיק בדו"ח המבקר, שעסק בנושא אי-הקמת רשות תקשורת ואף כינה זאת "מחדל של ממש" – נגנז, לפי דה מרקר, ע"י מבקר המדינה אנגלמן.
מה הבעיה? בעלי השליטה בתקשורת משנים תוכן כדי להיטיב עם העסקים האחרים שלהם.
כמעט כל בעלי כלי התקשורת בישראל (המו"לים) מחזיקים בעסקים נוספים או נמצאים בקשר עסקי עם בעלי הון אחרים. לאחרונה נחשף, למשל, כי נוני מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות, ניהל חשבון השקעות משותף עם חברה ששייכת לבעלי קבוצת "דלק" יצחק תשובה. לפי הטענות, הסיקור בידיעות מוסגר שוב ושוב בצורה שמעדיפה את הצד של טייקון הגז.
תשובה גם מחזיק ב-20% ממניות קשת. למרות ההתרסקות השנה של קבוצת דלק שבבעלות תשובה, שמו הופיע בתקופה הרלוונטית בשידורי חדשות "קשת"-12 פעם אחת בלבד. הערוץ המתחרה "רשת" הזכיר את שמו של תשובה לפחות 18 פעמים, כך לפי בדיקת "העין השביעית".
הבעיה היא שרוב הציבור כלל אינו מודע לכך שלבעלי כלי התקשורת אינטרס נוסף, מובהק אך סמוי. כך, בעלי כלי התקשורת ממשיכים לפעול לטובת האינטרסים ומעוותים את התודעה שלנו, כשלציבור אין את היכולת לעשות "אחד ועוד אחד" ולהתייחס לדברים בעירבון מוגבל.
הפתרון: לקבוע בחוק כי בכל כלי תקשורת יפורסמו אחת לרבעון כל האינטרסים העסקיים הנוספים של המו"ל או של בעלי השליטה, לדוגמה שמות החברות האחרות שבבעלות המו"לים, קשרים עסקיים עם תאגידים ובעלי הון אחרים. אם המו"לים או בעלי השליטה יעלימו את החברות המקושרות שלהם, ניתן יהיה להגיש נגדם תביעה יצוגית.
חשיפת האינטרסים הכלכליים תאפשר לציבור להבין מהם השיקולים הכלכליים מהם מושפע הסיקור או התוכן בכלי התקשורת. נכון, העובדה שהזוג שאול ואיריס אלוביץ' החזיקו ב"וואלה" ו"בזק" הייתה ידועה לכול. אבל לא תמיד מו"לים מחזיקים בחברות ענק שכולנו מכירים. מוזס, למשל, החזיק בחברה עלומה שדרכה ביצע עסקאות עם יצחק תשובה.
אך יש מי שמתנגד לפתרון הזה, בטענה שלפרסום האינטרסים הכלכליים עלולות להיות השלכות שליליות על התקשורת. "בעולם מושלם – ודאי שפרסום האינרטסים הכלכליים של המו"לים היה רצוי", אומרת ענת סרגוסטי, מנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים, "אבל אני חושבת שיש בדרישה לפרסם את האינטרסים הכלכליים אפקט מצנן ושרגולציה כזו עלולה להרחיק בעלי הון מלהחזיק בכלי תקשורת".
לדבריה, "המציאות היא שהמודל הכלכלי של התקשורת הוא בעייתי, ושצריך את בעלי ההון בעסק הזה. אנחנו צריכים להבין באיזה עולם אנחנו חיים ולהיות ריאליים. רגולציה מהסוג הזה עלולה לגרום לכך שבסוף בעלי הון לא ירצו להחזיק ערוצים ואנחנו נישאר רק עם הערוץ הציבורי, תקשורת עצמאית ואולי עוד ערוץ אחד שאליו יתנקזו כל המפרסמים".
איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא?: כשבעלי השליטה בכלי התקשורת יידעו שהציבור חשוף לאינטרסים הכלכליים שלהם – הם יחשבו פעמיים לפני שירקמו עסקאות בעייתיות עם בעלי הון. בנוסף, הציבור יוכל לזהות ביתר קלות סיקור מוטה לטובת אותם אינטרסים. לכן גם הפעם – שקיפות מונעת שחיתות.
איפה זה עומד?: בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות כבר מופיע סעיף הדורש לפרסם אינטרסים כלכליים ועסקיים אחת לחצי שנה, אך הוא לא נאכף ולמפריו אין סנקציות. יש להפוך את הכלל הזה לחוק.
עד אז, כלי תקשורת יכולים לבצע זאת מרצונם החופשי. בעיתון גלובס, למשל, מופיע גילוי נאות לגבי האינטרסים הכלכליים של בעלי השליטה בעיתון בכתבות רלוונטיות (אך העין השביעית חשפו כי הגילוי הזה לא תמיד מלא ומספק).
מה הבעיה? לעתים בעל הון מחזיק במקביל תאגיד רב עוצמה לצד כלי תקשורת, אלא שהאינטרס שלו כבעל עסק נוגד את האינטרס של גופי התקשורת; מי ירצה שVתקשורת תמתח ביקורת על עסקיו? אז מה יקרה אם הוא הבעלים של כלי התקשורת?
הדבר חמור שבעתיים כשבידך מונופול. בעלי מונופול זקוקים להגנה מתחרות ולהטבות שונות מהמדינה. כלי התקשורת שברשותם הוא נשק לכל דבר ועניין ויכול להשפיע על מקבלי ההחלטות בנושא. למעשה, האינטרס של בעלי ההון עלול למנוע מהתקשורת לעשות את עבודתה – לספק מידע מדויק ואמין לציבור בכל תחומי החיים.
בעלי מונופולים מגוונים שולטים בתקשורת הישראלית: איש העסקים לן בלווטניק מחזיק במונופול המלט "נשר" ובערוץ 13. דודי ודרורית ורטהיים שולטים בחברה למשקאות (קוקה קולה ועוד) וגם ב"קשת".
בתיק 4000, לדוגמה, נחשף כי הזוג אלוביץ ששלטו אז גם בבזק וגם ב"וואלה", דרשו לשנות את התכנים של הכתבות ב"וואלה" לטובת משפחת נתניהו כדי לקבל הטבות משמעותיות עבור "בזק" ממשרד התקשורת.
הפתרון: לאסור בחוק על החזקת גוף תקשורת ומונפול בו-זמנית. כך אפשר יהיה לנתק במידת מה את קשרי ההון-שלטון-עיתון, ולאפשר לכלי התקשורת לבצע את עבודתם העיתונאית באופן נאמן יותר, תוך צמצום השפעת האינטרסים המסחריים של בעלי השליטה.
איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא?: "אם היה לך רק ערוץ ולא עסק, אז תשתין בקשת כי אתה לא מעניין אף אחד", נשמעה איריס אלוביץ אומרת: "אבל כשאתה צריך אותו (את נתניהו) שיחתום לך .. זאת בעיה". במידה ולא ניתן יהיה להחזיק במונופול ובכלי תקשורת – ה"בעיה" עליה מדברת אלוביץ' תיעלם וגופי התקשורת יוכלו לעבוד באופן חופשי ללא התערבות פוליטית.
איפה זה עומד?: הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר, עו"ד דרור שטרום, הציע זאת ב-2002. לאחר מכן ההצעה חזרה בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת על ריכוזיות בכלי התקשורת בישראל. בנוסף נערך דיון בנושא ב-2013 כחלק מדיונים על "חוק הריכוזיות". אלא שמאז הנושא לא התקדם.
"היום יש איסור על החזקה של מספר כלי תקשורת בו -זמנית, ולכן יהיה קשה לאסור גם בעלויות אלכסוניות – מונופול וכלי תקשורת", מדגיש עו"ד אלעד מן מעמותת "הצלחה", מומחה לרגולציה בתקשורת. "זה מצמצם את יכולת ההשקעה בגופי תקשורת וגם את האיתנות של גוף התקשורת. אנחנו רוצים שבעלי השליטה יוכלו לתת גב לכלי התקשורת שלהם, ולכן צריך שיהיה להם כסף".
מה הבעיה? מו"לים ובעלי שליטה בגופי תקשורת נפגשים עם פוליטיקאים כדי לנסות ולקדם את האינטרסים של כלי התקשורת שלהם ואת עסקיהם בכנסת – ללא שקיפות. המידע לא חשוף לציבור, ובלתי אפשרי לדעת האם נרקמות בפגישות אלה עסקאות "תן וקח" שמעוותות את הסיקור העיתונאי. נוני מוזס, למשל, הציע לנתניהו סיקור חיובי תמורת קידום חוק שיטיב עם "ידיעות אחרונות".
הפתרון: תפורסם פגישה של חבר כנסת או שר עם מו"ל או בעל שליטה בכלי תקשורת. טוב אם גם ייכתב מה הייתה מטרת הפגישה וסיכום מסקנותיה. בסיוע השקיפות, פוליטיקאים ובעלי שליטה בכלי תקשורת ייזהרו לקדם עסקאות מלוכלכות כי יידעו שעיני הציבור בוחנות את פגישותיהם.
חשוב להדגיש: מו"לים ובעלי שליטה לא זקוקים למקורות עיתונאיים או סיפורים. זו עבודתם של הכתבים. לכן טוב שפגישה של פוליטיקאי עם כתב תישאר חסויה. פגישה עם מו"ל, לעומת פגישה עם עיתונאי, נועדה לרוב לקידום אינטרסים כלכליים ולכן טוב שתיחשף.
איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא? שקיפות בפגישות בין פוליטיקאים למו"לים ובעלי שליטה היא עוד דרך לפקח על התנהלות נבחרי הציבור ולוודא כי הנבחרים עובדים בשבילנו ולא עבור בעלי ההון, כפי שקרה בתיק 4000. עצם פרסום הפגישות יכול למנוע את רובן וכך לסייע לציבור לפקח על שאריתן.
איפה זה עומד? לפי "אמנת המסגרת לפיקוח על הטבק" של ארגון הבריאות העולמי באו"ם, עליו חתומה גם ישראל, על כל פוליטיקאי לחשוף את פגישותיו עם נציגי חברות הטבק. לפי האמנה, כל המסתיר מידע זה מסייע בפועל לפגיעה בבריאות הציבור – גם אם לא הייתה לו כוונת תחילה לעשות זאת.
אותו הדין צריך לחול גם על פגישות של פוליטיקאים עם מו"לים או בעלי שליטה בתקשורת, שכן הם מסכנים את הציבור בעיוות המידע אותו הוא צורך. לכן גם במקרה זה – יש לחוקק חוק הולם. עד שזה יקרה אנחנו ב"שקוף" פונים בצורה שוטפת לנבחרי הציבור ומבקשים מהם לחשוף את יומניהם.
מה הבעיה? תחזיקו חזק, מדובר בשתי מיני-בעיות דומות.
הרשות השנייה לא מאויישת ולכן חלשה: הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה היא הגוף המפקח על שידורי הטלוויזיה בערוצים 12 ו-13. יש לה הכוח להטיל קנסות ועונשים על הערוצים ועל חברות החדשות, ואף לפסול שידור תכניות טלוויזיה של מי שעובר על חוקיה. אלא שמועצת הרשות לא מונתה מחדש כבר שנתיים, ועל יו"ר המועצה הנוכחית נמתחה ביקורת עזה.
המשמעות: החלשת הרשות והפיכתה לגוף לא יעיל, חסר שיניים, שלא מצליח לשמור על השידורים בערוצים ובחדשות נקיים מאינטרס של בעלי הערוצים. הנה כל הליקויים במועצה כיום:
בדירקטוריון חדשות 13 חסרים נציגי ציבור: דירקטוריון חדשות 13 מונה נציגת ציבור אחת בלבד במקום ארבעה, לעומת שישה נציגים של בעל השליטה לן בלווטניק. זאת, על אף שהחוק קבע שארבעים אחוזים מהמכהנים בדירקטוריון חברת חדשות יהיו נציגי ציבור שתמנה הרשות השניה.
החוק הגיוני: יש לשמור על עיתונות עצמאית ועל האינטרס הציבורי מול הנציגים של בעל השליטה בחברה. חרף זאת, היום יושבת בדירקטוריון חדשות 13 נציגת ציבור אחת בלבד בעלת ארבעה קולות. נציגי ציבור חדשים – לא מונו כבר שנתיים. מי שאמור למנות את נציגי הציבור לחדשות 13 היא מועצת הרשות השנייה.
התוצאה של שתי המיני-בעיות: אין מי שימנע מבעל שליטה לפגוע באינטרס הציבורי לעיתונות חופשית, נקייה וישרה.
ראו מה קורה בערוץ 13 המשברי בינתיים – הערוץ נקלע למשבר כלכלי קשה מזה תקופה ארוכה. לן בלווטניק, בעל השליטה בערוץ, נמצא במלחמה מול עובדיו, והחליט לא להזרים כספים ולקצץ במשרות. לפי פרסומים, בלווטניק פעל באופן הזה לאחר שגילה כי עיתונאי 13 פנו לרשות השנייה ודיווחו כי הערוץ משלב פרסומות סמויות בשידורי החדשות, בניגוד לחוק.
בד בבד, ניסו למנוע מכתבי הערוץ לשדר את משפט נתניהו. ארגון העיתונאים וחדשות 13 התלוננו על כך, אלא שהרשות השנייה מיאנה לעזור ולא התערבה בנושא,עד שבסוף בג"ץ ביטל את ההחלטה.
הפתרון:
איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא?: פרשת בזק-וואלה פרצה משום שלא היה מי שיעמוד בלחצים שהפעילו בני הזוג אלוביץ על "וואלה". לכן הם הצליחו לשנות את הכתבות באתר החדשות כדי שיהלמו אינטרס עיסקי. הרשות השנייה ונציגי הציבור בדירקטוריון חדשות 13 יכולים לתפקד כשומרי הסף של חופש העיתונות בערוצי הטלוויזיה ולהגן על הציבור מפני אינטרסים כלכליים זרים של בעלי השליטה.
איפה זה עומד?: הממשלה הוקמה אך טרם מונו דירקטורים חדשים לחדשות 13 וטרם מונתה מועצת הרשות השנייה החדשה. כעת זה בידיים של שר התקשורת יועז הנדל (דרך ארץ) ועליו למנות את המועצה החדשה. על הרשות השנייה הנוכחית למנות בהקדם האפשרי נציגי ציבור דירקטוריון חדשות 13.
מה הבעיה? התקשורת הממוסדת מתבססת על מודל כלכלי בעייתי במיוחד: בעלי הון מחזיקים בכלי התקשורת ומשתמשים בהם, כפי שראינו למעלה, כפלוגה מסייעת לעסקיהם האחרים. כל זה קורה על חשבונכם, הקוראות והצופים. הציבור לרוב לא מודע לאינטרסים שעומדים מאחורי כלי התקשורת ואין לו דרך להתגונן מפני סיקור מוטה.
הפתרון: לתמוך בתקשורת עצמאית ונטולת אינטרסים. כזו שממומנת על ידי ציבור הקוראים שלה בלבד. כך נוכל להיות בטוחים שהכתבות אינן מושפעות מאינטרסים זרים ומטרתן היא אחת: לשרת את הציבור.
איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא?: פרשה בה בעלי הון משפיעים על הסיקור – לא יכולה לקרות בגוף תקשורת עצמאי ולא מסחרי. כשאין בעלי הון שמעורבים בתמונה – הציבור נמצא במרכז הבמה.
איפה זה עומד?: יותר ויותר אנשים מחליטים לתמוך בגופי תקשורת עצמאיים. הצטרפו גם אתם לשקוף או לכלי תקשורת עצמאי אחר כדי לשנות את הדרך בה הציבור צורך חדשות.
***
"משפט המו"לים", סיקור משפט "תיק 1000", "תיק 2000" ו"תיק 4000", הוא פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
2 תגובות
אהבתי, רק שלדעתי חסרה התייחסות לפרסומי שקר. ערוצי התקשורת, כתובה ומשודרת, מפרסמים תכנים שהם שקר מוחלט, תוך פגיעה מובהקת בציבור במגוון דרכים ואופנים ואם זה נאמר, נרמז, או נוסח באופ שלא ניתן לתבוע על לשון הרע, אז לא עושים להם כלום. הדוגמאות רבות מספור, מגוונות, ועם כניסת מודלים של בינה מלאכותית לתחומי היצירה והתוכן התופעה הזו בכלל תצא לגמרי משליטה. לשקר לציבור באופן בוטה צריך להיות נגד החוק, באופן שיגרום לעיתונאי וגוף התקשורת שמעסיק אותו להיות מאוד מאוד מעוניינים לעשות תחקיר יסודי ולהיות בטוחים בעובדות, כי אתיקה עיתונאית שמורה היום למתי מעט.
יופי של מפרט רעיוני.
יש לי רעיון נוסף. הכי פשוט שיש.
אני חושב שצריך לקבוע בחוק שלבעל השליטה אסור להתערב בתכנים של כלי התקשורת. התערבות זו תחשב לפלילית.
כאמור בכתבה, יש הטוענים שהתקשורת היום איננה עסק משתלם, ואם בעל השליטה לא יוכל להשתמש בערוץ התקשורת כשופר שלו התקשורת תקרוס.
קודם כל זו טענה שיש לבדוק אותה שנית. יתכן והתקשורת יכולה לעבור התייעלות.
אפשרות נוספת היא, אם המדינה רואה בערוצי התקשורת רכיב הכרחי לדמוקרטיה, ניתן למצוא דרך בה גם ערוצים מסחריים מקבלים מימון ממשלתי כלשהו, או כרית בטחון ממשלתית, כל עוד הם ממלאים אחר קריטריונים מסוימים שנקבעו מראש ומשרתים את מטרות המדינה.