ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
"ויקטור אורבן הפך את הונגריה לבטוחה יותר, הוא הפך את הונגריה לחזקה יותר", טען נתניהו בריאיון שהעניק שבועיים וחצי לפני הבחירות בהונגריה (26.3) ל"הטק", מגזין נוצרי הונגרי פרו-אורבן, "ויקטור אורבן, אין לו בעיה להבין, יש לו את בהירות המחשבה הזו", המשיך בתשדיר הבחירות הבוטה, "ואני מקווה שאזרחי הונגריה מבינים את חשיבות הדברים שהוא עושה".
אורבן הפסיד בבחירות ליריבו פטר מגיאר ברוב עצום ושר החוץ גדעון סער נשלח לברכו, אולם חומרת מעשי נתניהו שהתערב באופן קיצוני במערכת בחירות של מדינה ידידותית (נתניהו לא הסתפק בראיון: הוא שלח ברכה מצולמת לכנס בחירות והתבטא שוב ושוב בנושא), לא הייתה פחותה אילו אורבן היה מנצח.
מדובר בדוגמה נוספת לכך שאחרי 18 שנות שלטון, נתניהו חושב שהוא אדם שיש לו מדינה ולא משרת ציבור שאמור לפעול על פי נורמות מקובלות כדי לשרת את האינטרסים של אזרחיה.
מדיניות החוץ של נתניהו בשנים האחרונות מייצגת תפיסה ברורה: העדפת בריתות על רקע פרסונלי או אידאולוגי על פני איזון דיפלומטי, והישגים קצרי טווח על פני יציבות ארוכת טווח.
בדיפלומטיה קיימת נורמה ברורה של אי-התערבות בפוליטיקה פנימית של מדינות אחרות. כאשר ראש ממשלה פועל אחרת הוא נתפס כמי שמפר כלל יסוד של יחסים בינלאומיים וכמי שפוגע באמינות ובמעמד מדינתו כשחקן אחראי בזירה הבינלאומית.
ההתערבות של נתניהו בבחירות בהונגריה היא רק קצה הקרחון של מדיניות כוללת המובילה להקרסת מעמדה הבינלאומי של ישראל בעולם, בכלל זה באירופה ובארה"ב. הסיבה שנתניהו מקריב את מערכות היחסים הקריטיות האלה לעתידנו נובעת ממצוקתו האישית, הן מהמצוקה שנוצרה בשל צו ההסגרה שהוצא נגדו בהאג, והן בשל מצוקתו כנאשם בפלילים המעוניין לחמוק ממשפט.
עוד נתון שמכתיב את התנהלות נתניהו בזירה הבינלאומית היא מצוקתו בזירה הפוליטית-פנימית בישראל. בעוד שבעבר יכול היה נתניהו להקים קואליציות עם רוב הגורמים במערכת הפוליטית, הצורך שלו במיטוט שלטון החוק ובריחה ממשפט הפך אותו לשבוי פוליטי בידי מפלגות הימין הקיצוני והחרדים, ללא יכולת תמרון פוליטית.
ישראל הצליחה במשך שנים לשמור על מעמד רחב ומאוזן יחסית בזירה הבינלאומית, ועד לפני הממשלה הנוכחית היה זה גם בזכות נתניהו, למעט במקרים חריגים. אבל מהסיבות שנמנו לעיל, החליט נתניהו בשנים האחרונות להקריב את מערכות היחסים הדיפלומטיות של ישראל על מזבח האינטרסים האישיים שלו.
תהליך השחיקה במעמד ישראל בזירה העולמית החל כאשר בנימין נתניהו עלה לנאום בקונגרס האמריקאי במרץ 2015, מאחורי גבו של נשיא ארה"ב ברק אובמה. בכך שבר נתניהו באופן מודע כלל יסוד של הדיפלומטיה הישראלית: ההקפדה על שמירת יחסים דו-מפלגתיים עם ארצות הברית והימנעות מהתערבות בפוליטיקה הפנימית שלה.
התירוץ של נתניהו אז היה רצונו למנוע את הסכם הגרעין עם איראן. כבר בזמן אמת יצא שכרנו בהפסדנו, מאחר שנתניהו כשל בניסיונו לבטל את ההסכם ונותר רק הנזק בעימות הגלוי עם המפלגה הדמוקרטית. ממרחק השנים מתברר כי לא רק שספגנו נזק דיפלומטי אלא גם שהתירוץ היה מזוייף: כשטראמפ החליף את אובמה הוא ביטל את ההסכם עם איראן, בין השאר בלחץ מיליארדרים יהודים מקורבים לנתניהו, ואיראן פרצה בדהירה של העשרת אורניום.
התוצאה המצטברת של התנהלות נתניהו לא הייתה רק מחלוקת נקודתית עם שלטון נשיאותי ספציפי אלא שינוי עומק: מעבר ממדיניות חוץ ממלכתית, זהירה ומאוזנת, למדיניות פרסונלית ומפלגתית — כזו הקושרת את גורל ישראל למנהיג מסוים ולמחנה פוליטי מסוים – בארה"ב ובמדינות אחרות בעולם.
הקשר ההדוק בין נתניהו לאורבן אינו קשר בין מדינות הנשען על אינטרסים לאומיים משותפים. מדובר בברית פוליטית מובהקת הנשענת על אינטרסים אישיים. נתניהו לא רק התעלם מהמוטיבים האנטישמיים בקמפיינים שניהל אורבן לאורך השנים, אלא גם מהנזק שהוא גורם למדינה כשהוא מזהה אותה עם אחד המנהיגים הבולטים של הגל הפופוליסטי בעולם.
נתניהו בחר לא רק לשמור על יחסים עם אורבן – אלא לחזקם באופן פומבי, על אף אזהרות של גורמים בקהילות יהודיות באירופה. בכך, ישראל נתפסת כמי שמעניקה לגיטימציה למהלכים הפוגעים בדמוקרטיה הליברלית באירופה.
הנזק אינו תיאורטי, והוא לא מסתכם בסיכון להגברת העוינות ברגע שיתחלף השלטון: הוא מתבטא בהתרחקות של קהלים ליברליים מתמיכה בישראל, בפגיעה בתדמית של ישראל כדמוקרטיה מערבית, ובהעמקת הזיהוי שלה עם מחנה פוליטי מסוים — במקום עם ערכים אוניברסליים שהיינו מחויבים להם לפני כן.
אך אם בהונגריה מדובר בברית עם מנהיג שנוי במחלוקת, הרי שבארצות הברית מדובר בסיכון אסטרטגי של ממש. במשך עשורים נשענה ישראל על קונצנזוס אמריקאי רחב – רפובליקני ודמוקרטי כאחד. תמיכה בישראל הייתה עניין חוצה מפלגות.
הקו הזה החל להיסדק כאשר נתניהו בחר להתעמת עם ממשל אובמה, ובהמשך — להזדהות באופן כמעט מלא עם נשיאותו של דונלד טראמפ. מהלכים כמו ההכרה בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות אמנם נתפסו כהישגים מדיניים, אך הם הגיעו בתוך הקשר רחב יותר של זיהוי פוליטי חד-מפלגתי.
התוצאה: שחיקה עצומה במעמדה ישראל כ"קונצנזוס אמריקאי". בחלקים גדלים של המפלגה הדמוקרטית, במיוחד בקרב הדור הצעיר, מעמד ישראל חווה קריסה של ממש. המעבר לשלטונו של ג'ו ביידן המחיש גם את המחיר הישיר: יחסים קרירים יותר, חשדנות, ולעיתים גם עימותים פומביים חריפים.
וזה לא הכל: נתניהו לא רק הפסיד את הצעירים הדמוקרטים, אלא גם את הרפובליקאים. סקרים מראים כי הפיחות במעמדה של ישראל בקרב צעירים אמריקאים אינו נחלתם של דמוקרטים בלבד, והאגף הקיצוני של MAGA, שתמיד היה נגוע באנטישמיות, מתחזק והולך.
הדפוס החוזר הוא פרסונליזציה של יחסי החוץ. במקום לבסס קשרים ארוכי טווח עם מוסדות ומדינות, נתניהו בוחר לבנות בריתות עם מנהיגים ספציפיים — אורבן, טראמפ ואחרים. אך מנהיגים מתחלפים, ולעיתים במהירות, ואז נותר השבר הדיפלומטי שנוצר ממדיניות שגויה.
טראמפ נמצא בקדנציה השנייה שלו. עוד שנתיים וחצי הוא צפוי לסיים את תפקידו ולרדת מבימת ההיסטוריה. אם להאמין לסקרים העקביים רוב תקופת הממשלה הנוכחית, הרי שגם נתניהו צפוי לרדת לפחות מכס ראש הממשלה. אנחנו ניוותר עם השברים. יחסי המדינות ידרשו להיבנות מחדש במידה וייבחר נשיא מהמפלגה הדמוקרטית, ומנקודת פתיחה נמוכה ביותר. בכך הוביל נתניהו את ישראל לאפשרות שתאבד את אחד הנכסים החשובים ביותר שלה: התמיכה ארוכת הטווח של ארה"ב.
למדיניות נתניהו יש גם מחיר נוסף, סמוי אך משמעותי: אובדן הלגיטימציה לטעון נגד התערבות זרה בישראל. כאשר ראש ממשלה ישראלי מתערב באופן בוטה בפוליטיקה של מדינות אחרות — קשה לטעון כי התערבות דומה בישראל היא פסולה.
במילים אחרות, מדיניות זו מחלישה את הטיעון הלגיטימי הבסיסי של כל מדינה דמוקרטית ומייצרת תקדים מסוכן.
השלכות המדיניות מורגשות גם מחוץ לזירה המדינית. קהילות יהודיות רבות, במיוחד בארצות-הברית, מזוהות עם ערכים ליברליים. הזדהות ישראל עם מנהיגים פופוליסטיים ושמרנים מעמיקה את תחושת הניכור שלהן ממדינת ישראל.
הפער הזה אינו רק רגשי — הוא עלול להפוך לאסטרטגי, כאשר התמיכה בישראל בקרב יהדות התפוצות הולכת ונשחקת.
ממשלת נתניהו השישית הולכת ודומה יותר ויותר ל"ממשלת מצדה". נתניהו מקריב באופן פושע אינטרסים דיפלומטיים קריטיים של אזרחי ישראל על מזבח צרכיו האישיים.
אם במדינת ישראל היה באמת מכהן בימינו שר חוץ, ולא בובה נלעגת – הוא היה מתפטר בשל התנהלות ראש הממשלה.
אם היתה בישראל אופוזיציה, היא היתה מכנסת באופן דחוף את מליאת הכנסת כדי לדון בקטסטרופה הדיפלומטית של "ממשלת מצדה" ושל העומד בראשה.
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
