שלחנו את הילדים לתלמוד תורה – זו הייתה שפיכות דמים

חילול השם. צמד מילים שכל ילד דתי וחרדי מכיר היטב. המסר מועבר עוד מגיל צעיר: אין לבצע בפרהסיה פעולה העשויה לגרום לשמו של הקב"ה להתבזות, להתחלל. אין להתנהג בהתנהגות בלתי הולמת או לדבר דיבור שאינו יאות היות שכל אדם שומר תורה ומצוות מייצג, בעצם הופעתו החיצונית, את היהדות, את התורה ואת דרך ה' שבה הוא מאמין.

אולם נדמה כי בשנים האחרונות הוצא המושג הזה מהקשרו בחברה החרדית. "השם" אינו מייצג עוד את הקב"ה וחילולו אינו מהווה עוד הפרה בוטה של דרך התורה והמוסר בפרהסיה. "השם" הפך להיות הקודים התרבותיים ודפוסי ההתנהגות המקובלים בחברה החרדית וחילול השם משמעותו חריגה מן הנורמות החברתיות החרדיות: כל אותם ניואנסים וקודים בלתי כתובים המוכרים בעיקר לאדם החרדי. 

הגולם קם על יוצרו. הרצון לשמר את חוקי התורה והמצוות ולנהוג באופן הראוי ביותר כלפי אלוקים ואדם, אשר גרם לתוספת חומרות ותקנות שמטרתן לסייע לאדם החרדי לעמוד במשימת חייו – הפכו להיות כמעט חזות הכל. הציות להן, כולל תקנות שמשמעותן חיצונית גרידא (כמו קוד לבוש)  קודם פעמים רבות לבחינה אמיתית של האדם מול עצמו – מהו הצעד המוסרי עליו לנקוט בזמן נתון.

לא להוציא את הכביסה המלוכלכת

דוגמה לכך היא תפיסה רווחת כי יש למנוע התערבות של רשויות החוק, גם במקרים שעלולים להתברר כפליליים, תוך השתקת הנפגעים וטיפול במקרה בתוך הקהילה בלבד. הטיפול העיקרי כלל הרחקת העבריינים ממוקד המעשה  – כמו למשל פיטור מחנך בתלמוד תורה הנחשד בהטרדת ילדים – מתוך תקווה שעצם הפעולה הזו תרתיע אותם והם לא ישובו לסורם. הקרבנות עצמם לעיתים נשכחו ולעיתים טופלו בהתאם להשקפתם של גורמי החינוך בקהילה הספציפית, כמובן מתוך כוונה טובה אך ללא עזרה מקצועית נדרשת. למרבה הצער קרבנות כאלו, בפרט נשים, התבקשו לשתוק.

עוד כתבות ב"שקוף":

• לפני הבחירות: אלה הדברים שנפתלי בנט רוצה שתשכחו
• איכוני השב"כ עלולים להמשיך עד יולי
• לאן הולך הכסף של העמותה שמתכננת את התחבורה בי-ם?

לשתוק. כי שיתוף גופים מבחוץ כמו משטרה, עובדת סוציאלית, או שירותי רווחה, משמעותם, בראייה זו, חילול השם. כיבוס הכביסה המלוכלכת בחוץ. הודאה כי החברה החרדית אינה מושלמת וכי גם היא סובלת, כמו כל חברה, מתחלואים שונים. כי גם היא נדרשת לעיתים לחשבון נפש.

בשנים האחרונות ניתן לראות מגמת שינוי איטית וחרישית בהתנהלות זו. החברה החרדית כבר מזמן איננה הומוגנית ובוקעים ממנה יותר ויותר קולות אינדיבידואליים המדברים בשפה אחרת. אנשים ונשים אינם רוצים, ואינם יכולים, לכוף את עצמם למרותם של אותם חוקים בלתי כתובים, כאשר הם אינם עולים בקנה אחד עם השקפתם המוסרית או עם האופן שבו הם רוצים לחיות את חייהם. כמובן בדרך התורה וההלכה, אך לאו דווקא בהתאם לנורמה התרבותית החרדית. 

מובן שלא ניתן לכנס את כל הקבוצות החרדיות השונות תחת מטריה אחת. אולם בהכללה גסה, בהקשר לנושאו של מאמר זה, ניתן לומר כי פעמים רבות הן חלוקות על הגישה השמרנית הרואה בשיתוף וציות לגורמים חיצונים, שניתן אולי לכנותם בשם הכללי "המדינה" – חילול השם. אדרבא, בהיותם אנשים מוסריים והגונים, הם אינם רואים בעין יפה מעשים הכוללים התעלמות מכוונת מחוקי המדינה, כל עוד הם אינם נוגדים את ההלכה. הבעיה היא שהם בחזקת הרוב הדומם.

שלחנו את הילדים לבית ספר, למרות האיסור

טור זה נכתב בכאב גדול, בימים טרופים אלו של תחלואה גואה ואובדן חיי אדם יקרים. אני מבקשת להשמיע את קולו של הרוב הדומם הזה, להיות פה לאותם המבקשים לשמור על התקנות וצופים בתדהמה ובשאט נפש באלו המפרים אותן ברגל גסה. להצטרף לאותם שכבר העזו ודברו בריש גלי על ההפקרות, על הזלזול, על עשיית דין פרטי איש לעצמו ולמשפחתו, על החתונות הפיראטיות הצפופות ועל פתיחת מוסדות הלימוד בניגוד לחוק.

כחלק מחברה המעלה על נס את קדושת החיים, את המסירות והדאגה לנצרך ולחולה, אני חשה בושה עמוקה לנוכח התנהגותה הציבורית והפרטית בימים אלו. נכון שלא כולם מזלזלים, נכון גם שרבים מקפידים, אך בד בבד הם גם שותקים. ושתיקה, גם אם אינה משמעותה הסכמה, מהווה סוג של לגיטימציה לאותם העושים ככל העולה על רוחם. 

מנהלי מוסדות שונים לא היו פותחים את שעריהם לו היתה קמה מחאה ציבורית. אילו היו מרבית ההורים "מצביעים ברגלים" ונמנעים משליחת הילדים למוסדות אלו, הרי שלא היה טעם בפתיחתם. אולם כולנו שלחנו גם שלחנו. כי זה היה נוח, כי הקורונה ממילא מסכנת רק את הזקנים אז לא ניפגש איתם, כי לא נעים להיות הצדיק בסדום. הגל הנוכחי מאופיין בהדבקה מהירה בעיקר בקרב צעירים. 

אני יכולה להעיד על הידבקויות נרחבות שהחלו בתלמודי תורה אשר לא שמרו על הכללים. הם נסגרו רק לאחר שהמים כבר הגיעו עד נפש וגבו חיי אדם. רק אז קם סוף סוף קול זעקה. בבתי החולים מאושפזות נשים צעירות אשר ניתן להניח כי רובן נדבקו עקב ההפקרות הזו. ובכל זאת, הרבה יותר קל להעביר שמות לתפילה מאשר לוותר על מפגש חברתי או לא לשלוח את הילדה לבית הספר כאשר רבים שולחים.

האם ידינו לא שפכו את הדם?

בקרב המחנה נשמעות טענות קשות על הפגיעה המתמשכת בחינוך הילדים בתקופה זו ועל הסכנות הרוחניות העלולות להיגרם חלילה משהות הילדים בבית. איני חולקת על כך, וזוהי אכן אחת מתופעות הלוואי הקשות של הקורונה. אבל כאנשים מאמינים אנו יודעים שהתורה נותנת מענה לקושיית הדירוג של מה קודם למה בזמני מצוקה והיא קובעת שיש למסור את הנפש על שלוש עבירות חמורות, שאחת מהן היא שפיכות דמים. והאם נוכל באמת לומר, כי ידינו לא שפכו את הדם הזה?

ובהתייחס לאותן טענות, יש לשאול איזה מסר חינוכי מועבר לילד המוזהר לברוח מבית הספר כאשר המשטרה מגיעה? המקבל הוראה לדווח רק על היושב לצידו בחקירה האפידמיולוגית, אם הוא מתגלה כחיובי, כדי שלא להכניס את הכיתה לבידוד? מה חושב ילד המודע לכך שהוא והוריו עוברים על הנחיות שמטרתן לשמור על חיי אדם? באיזה אופן יתייחס הוא עצמו לזולתו כשיגדל? עד כמה יהיה מוכן לוותר על טובת עצמו למען הכלל או אדם אחר? האם קושיות אלו עלו בדעתם של אלו שרוממות החינוך בגרונם?

הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פ"ה, הלכה י"א) מגדיר מהו חילול ה' בכמה אופנים, שאחד מהם הוא: "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם". היות והחברה החרדית נתפסת בתודעה הציבורית כמייצגת את התורה והאדם החרדי המצוי נתפס "כרב", ניתן לראותינו עונים על קריטריון זה של הרמב"ם. חיללנו את השם, עוון שהגמרא קובעת כי אין לו כפרה אלא מיתה. רבינו יונה מציע עצה נוספת: לקדש את השם, דווקא במעשה המנוגד למעשה החילול. 

עוד יש קצת זמן. עוד אפשר להתעשת, להשמיע קול ברור כנגד המפרים, להוקיע אותם בריש גלי. למחות מול המזלזלים בחיי אדם, גם אם הם מנהלי מוסדות, מנהיגי קהילות או השכנים ממול. לשמור בעצמנו על ההנחיות גם כאשר זה כרוך בקושי ובאי נוחות. זהו קידוש השם. לוותר על הנוח, הקל, האנוכי, למען ערך שהוא גדול מאיתנו.

ניתן לחמוק משירות הביטחון ולהשאיר את הנייד בבית. אבל ישנה עין פקוחה תמיד, ואוזן לעולם שומעת. וכל מעשינו מאוכנים.