למה אנחנו כותבים כל כך הרבה על הכנסת ומעט מדי על משרדי הממשלה?

1. שקיפות בדיונים

הוועדות ומליאת הכנסת פתוחים לסיקור ומועברים בשידור חי. בממשלה – כלום. על דיוני הממשלה יש חיסיון של לפחות 30 שנה. במקרה הטוב נוכל לקבל פרוטוקול חלקי להחריד. בוועדת השרים לחקיקה ובשאר ועדות השרים – גם פרוטוקול לא יהיה (הוא לא קיים). רק בזכות הדלפות אפשר לדעת מי נכח בדיונים, מה נאמר ומי הצביע מה. אלא שההדלפות מונעות מאינטרס ומספקות הצצה נקודתית. זה פחות רלוונטי לנו, כעיתונאים שמחפשים ניתוח רוחבי ותהליכי עומק. 

המשמעות היא שהקוראים יקבלו דרך הדלפות רק תמונת מציאות חלקית ומעוותת. משמעות נוספת היא ששימוש במידע מהדלפות יוצר מערכת יחסים של תן-וקח בין התקשורת למושאי הסיקור שלה. עיתונאים רבים, למשל, מגנים על המדליפנים שלהם.

• זה לא אומר שאנחנו מוותרים. מזה שנים שאנו כותבים על ההתנהלות הממשלתית, ופועלים להשקיף את הוועדות הממשלתיות באמצעים יצירתיים. לא נפסיק. תעיפו מבט.

2. לוביסטים

בכנסת כל לוביסט שמגיע למשכן או אפילו רק פונה לח"כ – חייב להזדהות. רשימת לקוחותיהם מתועדת באתר הכנסת. בכל פרוטוקול מופיע את מי ייצגו. הכי חשוב: אפשר לבוא פיזית לכנסת, לדבר עם הלוביסט או לכל הפחות לראות עם מי הוא מדבר. זה מאפשר לנו לעקוב יחסית אחר מפת האינטרסים בכנסת.

בממשלה? כלום. נאדא. אין תיעוד ללוביסטים שנכנסים ומשפיעים על מקבלי ההחלטות. לנו – כעיתונאים – אין גישה למשרדי הממשלה, אלא אם קבענו פגישה מראש.

• זה לא אומר שאנחנו מוותרים. אנחנו פועלים לעיגון אמת-מידה של תיעוד פומבי לכל הלוביסטים שעובדים מול הממשלה (וגם לובי99 עוסקים בכך, ומשרד האוצר כבר הסכים להשתתף בפיילוט). 

3. שקיפות ביומני השרים

במקרה הטוב נוכל לקבל יומן של שר, אבל הוא לרוב יהיה עשיר בהשחרות. אנחנו כן יכולים דרך חוקרים פרטיים או חוקרי נתונים לנסות לחשוף פגישות מוסתרות (בדקו למשל את הכתבות שלנו על מירי רגב או על אמיר אוחנה). זו הזייה שאנחנו (שוב) תלויים בהדלפות או בחוקרים פרטיים כדי לגלות מידע שחייב להיות נגיש מלכתחילה לכלל האזרחים. ברק אובמה לדוגמא נהג לפרסם באופן שוטף את כל האנשים שנכנסים לבית הלבן.

• זה לא אומר שאנחנו מוותרים. הצלחנו לייצר סטנדרט לחשיפת יומנים, והציבור זועם על השחרות לא מוצדקות. 

4. היענות לבקשות חופש המידע

הכנסת עושה עבודת מצוינת בהיענות לבקשת חופש מידע. זה מאפשר לנו לחקור את פעילות הח"כים מכל הזוויות האפשריות. לעומתם, משרדי הממשלה לרוב ימשכו את כל הזמן המותר בחוק ויותר מכך. לעיתים ישתמשו גם בתירוצים כמו ביטחון המדינה, או שפשוט לא יענו לנו כי הם יודעים שאין לנו מספיק משאבים לנהל מאבקים משפטיים סביב כל בקשה.

• זה לא אומר שאנחנו מוותרים. המשכנו להגיש בקשות וגם קיבלנו מידע סביב אינספור סוגיות ממשלתיות. אבל כל בקשה כזו גוררת כאמור מאבק ארוך. לכן אנו פועלים לחיזוק הממונים על חופש המידע והגברת עצמאותם. ייסדנו אתר שמרכז מענה לבקשות (בהובלת גיא זומר) והקמנו את הקואליציה לשקיפות שבין היתר פועלת בדיוק למען המטרה הזו.

5. טיסות

כל טיסה של ח"כ במימון זר או מטעם הכנסת מתועדת באתר הכנסת. אנחנו יכולים לדעת בקלות מטעם מי הם טסו ואם נשאל אותם ישירות גם נקבל, לרוב, תשובה מפורטת די מהר. תעיפו מבט על הניתוחים שלנו. אצל השרים? ניחשת נכון: המידע עלום. באתר משרד רה"מ אמור להופיע סיכום של הטסים, אלא שהוא לא מפורט ואנו נדרשים לשאול, לחטט ולחשוף מידע שהיה אומר להיות גלוי.

• זה לא אומר שאנחנו מוותרים. אבל להגיע לחקר האמת בממשלה לוקח יותר זמן. אנחנו עדיין עורכים תחקיר ארוך, למשל, על טיסה של שר/ה מחורף 2018. אנו מחכים לשר שיוכל להגביר את השקיפות הממשלתית בהיבט הזה ולהיות ה'צ'מפיון' שלנו מתוך מסדרונות הממשל, כפי שהיה בעבר מיקי איתן.

6. משרד רה"מ

משרד שדורש סעיף מיוחד. סביר שכל כתב שפנה פעם לתגובה ממשרד רה"מ נתקל בכך: הכל אישי. זו לא תחושת בטן. אנחנו עושים מדי שנה סקר עצום והממצאים מראים שככה זה עובד.

כשפנינו למשל לקבל תשובה על היועצים שרה"מ מינה לקראת מערכות הבחירות קיבלנו תשובות מעורפלות. כשרצינו לדעת אם היועצת המשפטית של המשרד פעלה להשיב את החליפות שרה"מ היה חייב להשיב לאיש העסקים ספנסר פרטרידג' – שלחו אותנו לדוברי רה"מ. הדוברים מצדם בקושי עונים לשאלות. הם כנראה עסוקים בציוצים בטוויטר כנגד יריבים פוליטיים.

נכון, לא כל משרדי הממשלה פועלים ככה. יש לא מעט מערכי דוברויות ופקידים הגונים שפועלים באופן מקצועי ומספקים תשובות מנומקות וסבירות. פעמים רבות בזכותם אנחנו "הורגים" כתבות ותחקירים – לעיתים בנשיכת שפתיים לאחר ששרפנו שעות רבות – אבל בלב שלם. הבעיה היא שבמשרד רה"מ, המקום אליו כולם נושאים עיניים, עובדים, כאמור, בצורה לא תקינה ולא שקופה.

• זה לא אומר שאנחנו מוותרים. התחלנו לייצר 'דירוג דוברים' מדי שנה. הדירוג הוביל לתחרות בריאה בין משרדי הממשלה ומשנה את המציאות לטובה!

7. אנחנו משתדלים להימנע מספקולציות

לא תמצאו אצלנו כתבות שהכותרת שלהן היא "בכירים טוענים כי…" אלא אם כן הצלחנו להוכיח את אותה הטענה. הסגנון בשקוף הוא לכתוב רק על מה שאפשר גם להוכיח לקוראים, לכן תמיד נפעל להצמדת אסמכתא נוספת לאישוש הטענות. לפעמים, בזמן שאנו מנסים למצוא הצלבה להדלפה, גוף תקשורת אחר יחשוף את המהלך. זה קורה, וזה פוגע באגו שלנו, אבל הרצון להיות ראשונים לא שווה את את הטעויות שאפשר לעשות כשפועלים בפזיזות. 

8. האידאולוגיה שלנו

למה עוד אנחנו מעדיפים לסקר את המשכן מאשר הממשל? כי הכנסת איבדה מחשיבותה בשנים האחרונות וחשוב לנו לחזק אותה. ראינו שוב ושוב כיצד ח"כים נעדרים מהוועדות ומהמליאה ונמענים להשתמש בכלים פרלמנטרים כמו שאילתות פרלמנטריות (ומסתפקים בציוץ טוויטר). 

לכל ח"כ יש תפקיד חשוב בעיצוב המציאות שלנו. היינו רוצים לראות יותר חברי כנסת שתופסים את התפקיד שלהם כנקודת ציון, כפסגת הקריירה, ולא רק כתחנת מעבר בדרך ללשכת שר. הכלי שיש לנו כאן – הוא לתת לתפקידם הפרלמנטרי יותר חשיפה ולספר לכם מה בתכלס הם עושים – לטוב ולרע.

ועוד מילה אישית

אולי אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים. מסקרים בעיקר את מה ששקוף. אבל אנחנו מבטיחים לכם שזה ממש לא נגמר שם. אנחנו מצליחים לא אחת להשקיף דברים שכלל לא היו שקופים מקודם (למשל שאילתות ישירות, ואתר 'המעטפה' את הנוכחות בוועדת החוץ והביטחון ורק לאחרונה הלוואות בבחירות לרשויות המקומיות). ועדיין. עלינו לכתוב יותר על עבודת הממשלה מבלי להזניח את הכנסת. וכאן זה גם התפקיד שלך: ככל שנגדל בשקוף נוכל לגייס יותר משאבים לסיקור רחב יותר. והסיקור יהיה תמיד, אבל תמיד, מהזווית הייחודית של שקוף.