15 ציטוטים שאסור לפספס מפסיקת בג"ץ

"כלל הוא שהסמכות לקבוע את סדר יומה של הכנסת ואת מועד דיוניה נתון ליו"ר הכנסת. סוגיות אלו הן עניין "פנים פרלמנטרי" מובהק ועל כן, ככלל, נמנע בית משפט זה מלהתערב בהן… זאת, להוציא מקרים מיוחדים שבהם קיים חשש לפגיעה "במרקם החיים הדמוקרטיים" או ביסודות המבנה של שיטתנו הפרלמנטרית…"

"…סעיף 2(ב) לתקנון הכנסת, שאף הוא מסתפק בקביעת המועד המאוחר ביותר לבחירת יו"ר הכנסת – (קובע) "לא יאוחר מהמועד שבו כונסה הכנסת לצורך כינון הממשלה". מתקין התקנון התיר לדחות את בחירת היו"ר עד לתאריך מאוחר זה, אך בוודאי שלא התיימר לסכל בחירת יו"ר קודם לתאריך זה".

"אנו סבורים כי בהינתן העובדה שמדובר ביו"ר בפועל המכהן מתוקף דין הרציפות וכן בהינתן העובדה כי מדובר בעניין הנוגע בו ישירות, שיקול הדעת הנתון לו בהקשר זה אינו רחב אלא מוגבל ותחום ביותר. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בהינתן העובדה שבמהלך השנה האחרונה התקיימו במדינת ישראל לא פחות משלוש מערכות בחירות והמשיב 1 (אדלשטיין, נ"כ) מכהן למעשה כיו"ר בפועל כבר מאז השבעת הכנסת ה-22".

"במקרה דנן, אין מנוס מהמסקנה כי החלטתו של יו"ר הכנסת שלא להעלות להצבעה במליאה את סוגיית בחירתו של יו"ר קבוע לכנסת אינה עולה בקנה אחד עם היקף הסמכות המסורה לו כיו"ר בפועל והיא חורגת ממתחם שיקול הדעת המסור לו".

"כפי שציין היועץ המשפטי לכנסת בתגובתו לעתירות, יו"ר הכנסת מחזיק בתפקיד זה "כפיקדון זמני" עד לבחירת יו"ר קבוע לכנסת ומצב דברים חריג זה משליך בהכרח על היקף סמכותו של יו"ר הכנסת ועל שיקול הדעת המסור לו. בדומה לממשלת מעבר הפועלת מכוח עיקרון הרציפות, הנדרשת לפעול באיפוק ובריסון, כך גם יו"ר הכנסת בפועל, והחשיבות שבאיפוק ובריסון מצידו מתחדדת במיוחד נוכח אופי תפקידו של יו"ר הכנסת, המחייבו לאי תלות ולממלכתיות".

"…הפגם בהתנהלות זו טמון בראש ובראשונה בחשש כי מדובר בסיכול רצונו של הבוחר. כידוע, הבחירות לכנסת מהוות יישום של כלל ההכרעה היסודי במשטר הדמוקרטי – הכרעה על פי עמדת הרוב".

"בענייננו, מבקשות סיעות הבית, המונות 61 חברי כנסת, להשתמש בכוחן הפוליטי כדי לנסות ולמנות יו"ר קבוע לכנסת ה-23… לפיכך, התערבות במאמץ זה של רוב חברי הכנסת יש בה משום פגיעה בהכרעת הבוחר."

"עמדת יו"ר הכנסת לפיה בחירתו של יו"ר קבוע לכנסת תלויה במהלכים להקמת הממשלה יש בה משום היפוך היוצרות. הכנסת היא הריבון. הכנסת אינה "להקת המעודדות של הממשלה".

"המשיב 1 (אדלשטיין, נ"כ) נימק את סירובו בציינו, בין היתר, כי אזרחי ישראל מייחלים לכך שסוף סוף תקום ממשלה בישראל לאחר שלוש מערכות בחירות… אך תקווה זו – המשותפת לכולנו – אינה יכולה להוות נימוק לסירובו של יו"ר הכנסת להביא להצבעה בחירה של יו"ר כנסת קבוע, שכן בכך הוא מעמיד בלב סירובו שיקול פוליטי הנוגע להקמת ממשלה – תהא מתכונתה אשר תהא. שיקול פוליטי כזה אין לו מקום במתחם שיקול הדעת המסור לו בשאלה אם לכלול או שלא לכלול הצעות לסדר יום בדיוני מליאת הכנסת, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבחירה של יו"ר הכנסת עצמו".

"מסורת העבודה של הכנסת על פי הנהוג והמקובל בה נושאת אף היא משקל בענייננו… היועץ המשפטי של הכנסת ציין כי בפועל, במרבית הכנסות נבחר יו"ר הכנסת כבר ביום כינוס הכנסת. בהקשר זה לא למותר לציין כי אחד הרציונלים שעמד בבסיס ההצעה לתיקון חוק יסוד: הכנסת, אשר החיל את דין הרציפות על תפקיד יו"ר הכנסת, היה שעל פי הנוהג היו"ר הקבוע של הכנסת נבחר בסמוך למועד כינונה של הכנסת החדשה, ובדרך כלל בישיבתה הראשונה של מליאת הכנסת".

"היועץ המשפטי של הכנסת הוסיף והעלה את החשש ל"תקלה משטרית" העלולה להתרחש אם ייבחר כעת יו"ר כנסת ובהמשך יתברר שהוא נמנה עם האופוזיציה. לעת הזו מדובר בחשש שהיתכנותו אינה ברורה. מכל מקום, חזקה על כל מי שיבחר לכהן כיו"ר קבוע של הכנסת שימלא תפקידו בממלכתיות, בהתאם לחוק, לנוהג ולנהלים שהתגבשו בכנסת".

"בפעילות הפרלמנטרית, שלטון הרוב אינו רשאי לדרוס את זכויות המיעוט הפרלמנטרי. מכאן נכונותו של בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו גם החלטות "פנימיות" של בית המחוקקים כדי לשמור על זכויות המיעוט, על אף הריסון השיפוטי בו הוא נוהג לגבי התערבות בהחלטות הכנסת".

"'כוחות השוק הפוליטי לא עשו את שלהן, ובית המשפט התבקש על ידי העותרים להושיט סעד לרוב הפרלמנטרי ולהגן על זכות היסוד המוסדית וה"גרעינית" של הרוב לממש את זכויותיו. הפגיעה ברוב הפרלמנטרי שמבקש לבחור ביו"ר הכנסת אשר "בעת מילוי תפקידו מייצג את כל סיעות הכנסת והוא עומד בראשה של הכנסת.. היא פגיעה במרקם החיים הדמוקרטי וביסודות המבנה של שיטתנו הפרלמנטארית".

"לעיתים שיקולים פוליטיים-קואליציוניים בבחירה, מינוי או הדחה של חבר כנסת זה או אחר הם שיקולים לגיטימיים פנים-פרלמנטריים, שאין דרכו של בית משפט זה להתערב בהם… לא כן השיקול הפוליטי שהנחה את יו"ר הכנסת במקרה דנן – המתנה בתקווה לכינונה של ממשלת אחדות. שיקול זה אינו ממין העניין (וכשלעצמי התקשיתי להבין את הקשר הסיבתי בין בחירת יו"ר כנסת לבין סיכול האפשרות לכינונה של ממשלת אחדות בשל כך)."

"ממשלה לחוד וכנסת לחוד, האחת נוגעת ברעותה, אך עדיין שתי רשויות נפרדות המה. נחזור למושכלות יסוד – הממשלה היא שיונקת את חיותה מהכנסת, ולא להיפך. על אחת כמה וכמה, שממשלה שטרם באה לעולם אינה יכולה לשלוט על הכנסת ולהורות לה "לדומם מנועים" עד אשר תיכון, אם בכלל".

"טענתו של יו"ר הכנסת, כפי שנתמכת על ידי סיעת הליכוד, היא שהסמכות לקבוע את סדר יומה של הכנסת ואת מועדי דיוניה היא בליבת שיקול הדעת של יו"ר הכנסת, כעניין פנים-פרלמנטרי מובהק שבית משפט זה אינו צריך להידרש לו.  איני סבור כך. העתירות שבפנינו אינן נסבות על החלטה "רגילה" כזו או אחרת שצד מבקש להביא לסדר היום של הכנסת".

"ההחלטה שבפנינו היא מסוג שונה לחלוטין. המדובר בהחלטה "מלכותית"… הנוגעת לבחירתו של המוציא והמביא בפעילותה של הכנסת, המנצח באופן ממלכתי על התזמורת הפרלמנטרית. התערבותו של בית משפט זה נדרשת על מנת לאפשר לרוב הפרלמנטרי לממש את זכותו לבחור את היו"ר".

"אפשר לומר כי לכנסת יוחדו שלושה תפקידים עיקריים:

א. חקיקה ראשית.

ב. פיקוח על פעולות הממשלה.

ג. תפקידה כרשות מכוננת.

"… מאז פיזור הכנסת ה-20 ועד לימים אלה שלאחר הבחירות לכנסת ה-23 – הכנסת (מטעמים מובנים) כמעט שלא הפעילה את סמכויות החקיקה שלה (שלא לדבר על תפקידה כרשות מכוננת), ולמעשה מה שהיא הייתה אמורה לעשות זה לפקח על פעולות הממשלה, שהפכה מאז פיזור הכנסת ה-20 למה שמכונה: "ממשלת מעבר".

"האירועים שהולידו את העתירות שבפנינו… המדגימות את האפשרות שהכנסת עלולה להיות משותקת למעשה ולא תוכל להפעיל כהלכה אפילו את סמכויות הפיקוח הנ"ל. אין לקבל מצב דברים זה, שכן דווקא בעת שמכהנת "ממשלת מעבר", שסובלת מ"גירעון דמוקרטי" -.. תפקידי הפיקוח של הכנסת אמורים להתעצם, ולו מכוח חובת האמון הכללית שחבה הממשלה כלפי הכנסת מכוח סעיף 3 לחוק-יסוד: הממשלה. והכנסת, בית הנבחרים של המדינה – אמורה במקרה שכזה לפקח באופן הדוק על "ממשלת המעבר" ולהתנהל על פי רצונם של רוב חבריה, תוך כיבוד זכויות המיעוט."

"בארה"ב הליך ה-Impeachment (הדחה של הנשיא) נערך בפני הסנאט, כאשר בראש הסנאט יושב במעמד זה, מכוח החוקה האמריקאית, נשיא בית המשפט העליון, ולא סגן הנשיא, המנהל בדרך כלל את ישיבות הסנאט. הטעם העיקרי לדבר הוא ניגוד העניינים המובנה שיש לסגן הנשיא בנושא זה, שכן יש לו אינטרס בתוצאות ההליך".

"… לאחר מותו של יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק בינואר 1959 (שכיהן כיו"ר הכנסת מאז יסודה) ביקשה מפלגת השלטון אז (מפא"י) לבחור במקומו בחבר הכנסת ברל לוקר מסיעתה.

"מנהיג האופוזיציה דאז, חה"כ מנחם בגין, יחד עם חברו, חה"כ ד"ר יוחנן בדר, הציעו כי חה"כ ד"ר נחום ניר-רפאלקס, איש אחדות העבודה, שהיה משפטן פרלמנטרי מנוסה ומוערך (והיה חבר בקואליציה של מפא"י), יציג את מועמדותו לתפקיד הכנסת השלישית עד לתום הקדנציה של אותה כנסת, והוא נענה לכך.

"הייתה התמודדות, ובסופה ניצחה "קואליציית ניר" ב-53 קולות של: חירות, הציונים הכלליים, אחדות העבודה, מפ"ם, המפד"ל ומק"י את מועמד מפא"י, חה"כ ברל לוקר, שקיבל רק 41 קולות (המפלגה הפרוגרסיבית, שהיו לה שבעה מנדטים – נמנעה מהצבעה). מאז המושג "קואליציית ניר" הפך למטבע לשון, המתאר תופעה חיובית במשפט החוקתי הישראלי, שכן קואליציה זו הוכיחה שאפשר להציב מועמד שאיננו מקובל על מפלגת השלטון, להביא לבחירתו ולקדם את עצמאות הכנסת".