בחירות האמצע בארה"ב: סיבה לקנא באמריקנים

כשאנחנו הישראלים חושבים על בחירות האמצע בארה"ב, אנחנו מתמקדים בעיקר בהשפעה שתהיה להן על תקיפה באירן, או על עמדות המחוקקים כלפי ישראל. אבל עבור אזרחי ארה"ב, המשמעות רחבה הרבה יותר: בחירות האמצע מאפשרות להם לבחור את נציגיהם במגוון מוסדות שלטון. יותר מכך: הן מאפשרות להם להביע עמדה כלפי ממשל טרמאפ באמצע הקדנציה, מעין קריאת כיוון לגבי שביעות רצונם מביצועיו בשנתיים האחרונות.

בהיבט הזה – אנחנו יכולים רק לקנא בהם.

מעט בחירות, מעט נציגים

ראשית, לנו אין בחירות אמצע – אלא רק בחירות לכנסת, שאמורות להתקיים פעם בארבע שנים. נכון שלעתים קרובות הבחירות לכנסת מוקדמות, אבל זה לא משנה את העובדה שבין בחירות לבחירות אין לנו שום דרך פורמאלית להצביע עד כמה אנחנו מרוצים (או לא) מתפקוד הממשלה.

חיסרון זה בלט במיוחד בארבע השנים האחרונות: הפיכה משטרית (או רפורמה משפטית), אסון ה-7.10, חטופים ומלחמה – ובכל התקופה הזו, לא הייתה לנו שום דרך להראות אם אנחנו תומכים בדרכה של הממשלה או לא. היו כמובן הפגנות וסקרים, אבל לא הצבעה של ממש.

האמריקאים גם בוחרים הרבה יותר נציגים להרבה יותר מוסדות פוליטיים מאיתנו. לנו יש רק בחירות לכנסת ולרשויות מקומיות. לאזרחי ארה"ב יש בחירות לנשיאות, לבית הנבחרים, לסנאט, למוסדות השלטון ברמת המדינה (קליפורניה, טקסס וכו'), ברמת המחוז ובשלטון המקומי. וזה לא קשור רק לשיטת המשטר האמריקאית. בחלק מהדמוקרטיות האירופאיות, למשל, יש מלבד הבחירות לפרלמנט גם משאלי עם ובחירות לפרלמנט האירופי.

הנתונים חד-משמעיים: במחקר השוואתי שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה, בחנו 35 מדינות דמוקרטיות ומצאנו שבישראל יש הכי פחות זירות בחירה.

ישראל היא גם הדמוקרטיה המפותחת היחידה שאין לה שום מרכיב אישי או אזורי בבחירות לפרלמנט. בבחירות לכנסת אנחנו יכולים לבחור רק רשימה, מבלי שתהיה לנו שום יכולת לבטא העדפה למועמדים ספציפיים או להשפיע על מיקומם ברשימה. בישראל גם אין אזורי בחירה, כלומר אין לנו אפשרות לבחור בנציג "שלנו", שייצג את הצרכים הספציפיים של האזור שבו אנחנו חיים. במדינות שבהן יש מרכיבים כאלה, לנבחרים יש תמריץ מובהק יותר לפעול למען הציבור.

מגוון שיטות

ישראל היא דמוקרטיה תוססת, ואפילו מצטיינת במיוחד בהיבטים דמוקרטיים שונים – כמו חברה אזרחית פעילה ומעורבת. אבל בכל הנוגע לקשר בין הבוחר לנבחר, ליכולת שלנו לבטא את העדפותינו וסדרי העדיפויות שלנו ולמחויבות של הנבחרים להיענות להם – אנחנו נמצאים הרחק מאחורי דמוקרטיות אחרות.

יש מגוון רפורמות שאפשר לאמץ כדי לתקן את המצב. הרפורמה המתונה והפשוטה ביותר היא שילוב מרכיב אישי בבחירות, למשל בשיטה המכונה "פתק חצי פתוח". בשיטה זו, ביום הבחירות לכנסת נצביע עבור רשימה מסוימת – כמו שאנחנו עושים היום, אבל נוכל גם לסמן בתוכה כמה מועמדים ספציפיים שאנחנו תומכים בהם. מועמד שיקבל הרבה קולות אישיים – יוקפץ למקום גבוה יותר ברשימה. רפורמה נוספת, אם כי מעט מורכבת יותר, היא חלוקת ישראל לאזורי בחירה. שתי הרפורמות האלה יגבירו את ההשפעה שלנו על נבחרי הציבור – ואת המחויבות שלהם כלפינו. בטווח הארוך יש לבחון ברצינות הוספת מנגנוני שלטון נוספים – כמו בית מחוקקים עליון או דרג אזורי נבחר – שייבחרו ישירות בידי האזרחים, במועד שונה מזה של הבחירות הכלליות לכנסת.

ההשלכות של כל הצעה כזו צריכות להיבחן לעומק, תוך הסתמכות על הניסיון הבין-לאומי. העדיפות צריכה להיות לקידום רפורמות זהירות ומתונות (בניגוד למשל לבחירה הישירה בשנות ה-90). אבל בכפוף לכך – נראה שהצורך ברפורמה שתחזק את הקשר בין הבוחר לנבחר מעולם לא היה מובהק יותר מאשר היום.

ד"ר אסף שפירא הוא מנהל התוכנית לרפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה