"אנחנו זקנות, אבל מלאות חיים": הנשים שצוללות להוציא אשפה מתחת למים

לפני כמעט עשור, יצאה פנסיונרית מקייפ קוד שבארצות הברית לשחות באחד האגמים שליד ביתה. היא נדדה בין ערימות של כדורי גולף, קרשים שעברו טיפול כימי ופחיות בירה חלודות, מחפשת צבי מים קטנים שאהבה. בסוף היום המתסכל, היא חזרה לביתה, נחושה, הצטיידה בקיאק וכמה חברות ויחד החלו לנקות את החלקה הצנועה. 

כשסיימו, התחולל אירוע דרמטי ומשמעותי הרבה יותר מהמים הצלולים או מרווחת הצבים. באותו יום הן עשו את הצעד הראשון שלימים יהפוך לארגון סביבה חריג בנוף האמריקאי – ואולי בכלל – שעונה לשם "זקנות נגד האשפה שמתחת למים" (Onld Ladies Against Underwater Garbage), או בקיצור המקומי: OLAUG.כיום, כ-30 חברות הארגון מתנדבות לנקות בריכות מים מתוקים ברחבי קייפ קוד. רק נשים בנות 65 ומעלה יכולות להצטרף, ורק לאחר מבחני שחייה וצלילה קפדניים. מייסדת הארגון, סוזן באור (Susan Baur), ממשיכה להוביל אותו בגיל 86.

הן לא רק מוציאות פסולת מהמים. הן גם מציעות תשובה חיה לדימוי המצמצם של נשים מזדקנות. בחודש שעבר הן כיכבו בכתבת שער ב"ניו יורק טיימס", ומאז הטלפון לא מפסיק לצלצל והחברות מתחלקות ביניהן בראיונות. הפנייה מישראל ריגשה אותן במיוחד. ג'ין בורדון (Jean Familant Bourdon), בת 70, התנדבה לשוחח עם "שקוף".

"את יודעת, החברה מסתכלת על אנשים מבוגרים – במיוחד על נשים – כאילו הם כלום", היא אומרת. "כאילו אין לך מה להציע; עברת את השיא, את כבר לא יפה, את לא חלק ממעגל העבודה. הילדים גדלו ועזבו את הבית, אז מה בכלל הערך החברתי שלך? מה את שווה? הקבוצה שלנו מוכיחה שלאנשים מבוגרים – ובמיוחד לנשים מבוגרות – יש המון מה להציע לעולם. אנחנו יכולות לחולל שינוי. ומה שהכי מפתיע אותי הוא עד כמה זה מפתיע את העולם. תמיד היינו כאלה; למה שזה יהיה אחרת עכשיו?"

"פתאום אני חלק מקבוצת נשים יוצאת דופן"

כשבורדון ובעלה יצאו לגמלאות וילדיהם עזבו את הבית, הם עברו לבית הקיץ המשפחתי בקייפ קוד – מקום שאנשים רבים מגיעים אליו כדי להזדקן בשקט.

"זה היה מעין אתר נופש שבו ביליתי בילדות. ההורים שלי הכירו כאן, ועברו לכאן בעצמם כשיצאו לפנסיה. עכשיו הגיע תורנו". אלא שאחרי המעבר עלו גם חששות. "בבוסטון, משם הגענו, הייתה לנו קהילה, ופה לא הכרתי אף אחד", היא נזכרת. "עם מי אדבר? עם מי אתייעץ? לא ידעתי אפילו למי לפנות בסידורים פשוטים. ופתאום אני חלק מקבוצת נשים יוצאת דופן, עם אנרגיה ויכולת לגרום לדברים לקרות".

בשנה שעברה כיכבו חברות הקבוצה בסרט דוקומנטרי קצר של ליז מקגרגור, שהוקרן בפסטיבל מקומי. "הגענו בחולצות הטי-שירט הכתומות ובכובעים התואמים, ישבנו בהקרנה ועודדנו את עצמנו. פתאום כולם מסביב מחאו לנו כפיים ועמדו לכבודנו", היא נזכרת. "הייתי המומה".

למרות הפופולריות הגוברת, הארגון נשאר קטן. "כדי שמישהי חדשה תצטרף, מישהי צריכה למות, כי אף אחת לא רוצה לעזוב", היא אומרת, ספק בחיוך. "יש רשימת המתנה ארוכה, ובכל פעם שאנחנו נפגשות אנחנו אומרות זו לזו כמה בנות מזל אנחנו שיש לנו קבוצה כזו – נשים מבוגרות שעובדות יחד. איך בשלב הזה בחיים הצלחנו להתאגד? זה מופלא. לעולם לא היינו יכולות לעשות את זה לבד".

בורדון לא באה מרקע סביבתי או ספורטיבי יוצא דופן. בילדותה השתתפה בנבחרת השחייה של בית הספר, אבל שם הסתיים הקשר שלה לספורט. במשך שנים גידלה את ילדיה ונשארה בבית, ובהמשך עבדה במטה רשת המזון "דאנקן דונאטס" במחלקת הציוד והבנייה.

עולם המיחזור, לעומת זאת, לא זר לה: אביה עסק בתחום. "הוא היה אוסף ניירות, מגזינים ואפילו בגדים, גורס אותם ושולח אותם למפעלים. העסק התרחב גם למתכת, והיו לו לקוחות בכל העולם. הוא עשה את זה עוד לפני שהעולם הבין מהו מיחזור". לוחית הרישוי של מכוניתה נושאת את הכיתוב R Cycle – אותה לוחית שאביה הכין לעצמו בשנות ה-70. "גם לוחית הרישוי ממוחזרת".

כמה שנים לאחר שעברה לקייפ קוד, חברה סיפרה לה על OLAUG ועודדה אותה להצטרף. היא הייתה אז בת 66 ונדרשה לעבור את מבחני הקבלה: לשחות כחצי מייל, כ-800 מטרים, בפחות מחצי שעה ולצלול לקרקעית האגם כדי לאסוף כדורי גולף. "עמדתי בזה", היא אומרת בגאווה.

"אנחנו לוקחות את הבטיחות ברצינות רבה", היא מסבירה את ההיגיון שמאחורי המבחנים. "אנחנו עוברות הדרכת בטיחות מדי שנה. יש בקבוצה כמה אחיות בגמלאות, והן מעבירות לנו הכשרה".

מבחני קבלה, "אחראית חוף" והרבה זבל

התפעול בשטח מורכב ומבוסס על כללים נוקשים ועל חלוקת עבודה ברורה. "יש המון התארגנות. זה שומר עלינו בטוחות ונותן לנו את היכולת לעשות את מה שאנחנו עושות".

איך זה מתנהל?

"לכל אחת יש תפקיד בצלילה. בכל יום יש מישהי שהיא ה-beach boss – אחראית החוף. היא אחראית על הצלילה של אותו יום, מחלקת אותנו לצוותים ונמצאת בקשר עם הקהילה המקומית".

לפני כל עונת צלילה הן סורקות את מקווי המים: בודקות איזה מהם זקוק לניקוי, מוודאות שיש גישה לרכב, שרצועת החוף רחבה מספיק לפינוי הפסולת ושאין במים כחוליות — אצות רעילות שנפוצות גם בכנרת.

"יש מקומות נקיים מאוד, באחרים יש צמחי מים שלא מאפשרים לשחות. ויש בריכות שאנחנו חוזרות אליהן שוב ושוב, כי הן כל כך מלוכלכות שפעם אחת פשוט לא מספיקה". הממצאים המוקדמים מתועדים בדוח שמועבר לאחראית החוף של אותה צלילה.

התפקידים ביניהן מתחלפים. בכל צלילה משתתפות 10-20 נשים, המחולקות לצוותים קטנים. כל צוות מלווה בשתי חותרות קיאק, והשחייניות מצוידות בחגורות הצלה; החלוקה נקבעת, בין היתר, לפי המרחקים שהן מבקשות לשחות. הן נושאות גם שנורקל, חליפות צלילה שנתרמו להן, מסכות וסכין למקרה שיצטרכו להשתחרר מחוטי דיג.

לאורך השנים אספה הקבוצה קרוב לשלושה טונות של אשפה ממקווי המים באזור. "כל מה שאנחנו מוצאות אנחנו מעלות על הקיאק. לפעמים מדובר בבלוקים כבדים של מלט, בצינורות חלודים. פעם מצאנו אסלה וחתיכת מזח עצומה — ותמיד יש הרבה מאוד פחיות בירה, כדורי גולף וצעצועי ילדים".

עיקר הפסולת מגיע מחצרות של תושבים המתגוררים סמוך למים וממבקרים. "לפעמים דברים פשוט נופלים למים, ולפעמים אנשים נפטרים מפסולת: 'אנחנו לא צריכים יותר את גושי הבטון האלה, אז פשוט נזרוק אותם למים'. במים הם מתפרקים לחומרים מזהמים. כשאנחנו מסיימות לנקות אזור, אנחנו שורקות, ואז כולן מתחילות לחזור".

בחוף הן מוודאות שכולן חזרו ופורקות את הפסולת מהקיאקים. "כל צלילה נמשכת כשעה, ולפעמים יותר. לפעמים לוקח לנו 25 דקות רק להגיע לאזור שאותו אנחנו רוצות לנקות, ולפעמים יש גושים ששוקלים יותר מ-20 קילו. אחרי שאנחנו פורקות את הזבל, אנחנו פורשות אותו על יריעה גדולה וממיינות".

מצאתן משהו בעל ערך?

"פעם מצאנו ארנק עם רישיון נהיגה וחמישה דולרים. מסרנו אותו לתחנת המשטרה, והאדם שאיבד אותו בא לאסוף אותו. פעם מצאנו גם אקדח".

אולי מישהו ניסה להיפטר ממנו אחרי שביצע פשע?

"אנחנו מוצאות כל כך הרבה בלוקים של בטון במים, שלפעמים אנחנו תוהות מתי נמצא חבל מחובר לאחד מהם, ובקצהו שלד של אדם", היא צוחקת. "יש לנו חוש הומור נהדר".

היא מתארת כיצד כשהן מוציאות חפצים מהמים יוצאים מהם צלופחים קטנים. הן אוספות אותם ומחזירות אותם לאגם. "וכל זה ממש מגעיל".

יש עוד בעלי חיים במים?

"כשאנחנו רואות דגים, זה סימן טוב. זה אומר שהחיים חזרו לשם. בכלל, חוויית השחייה מאוד נעימה. את שוחה ולידך פתאום עולה צב מים, ומסביב הכול שקט ושלו. זה משכר".

את פוחדת לפעמים?

"לא. זה לא האוקיינוס; זה עולם מקביל שאת חלק ממנו. כשאת נכנסת למים, יש סביבך המון שקט. הראש שלך מעל פני המים, עם המסכה והשנורקל, והכול ספוג שלווה ויופי. כל הצרות נעלמות כשאת במים".

בין השלל שהן מוצאות יש לא מעט כדורי גולף. מקורם במגרשי הגולף שבאזור, אבל לא רק. "אנשים זורקים אותם למים בשביל הכיף. אנחנו אפילו לא באמצע העונה, וכבר אספנו כמעט דלי שלם של כדורים", היא אומרת בכעס. "השנה אנחנו מתכננות לשמור את הכדורים כאמצעי חינוכי. יש בקבוצה שלנו עיתונאית לשעבר, והיא עומדת לכתוב על זה. כשהכדורים במים, החומר שממנו הם עשויים מתחיל להתפרק, והוא רעיל מאוד לבעלי החיים וגם לבני אדם".

הפופולריות של הארגון גברה במיוחד בעקבות הכתבה. קבוצות מארצות הברית ומאירופה פנו אליהן בבקשה להקים ארגונים דומים. "במקביל קיבלנו חשיפה בכל מיני תוכניות, ואנחנו מקבלות המון תגובות". היא מספרת בהתרגשות שבמהלך השנה הן כנראה יופיעו גם ב"דיילי שואו" (The Daily Show).

"התגובות מלאות הערכה, ואנשים מקבלים מאיתנו השראה לפעול בקהילה המקומית שלהם. בלי קשר לגיל, למגדר או לכישרון – אפשר להשפיע". בין התגובות הרבות היא זוכרת במיוחד הודעה מאישה בת 37: "פעם פחדתי להזדקן; היום אני כבר לא יכולה לחכות שאגיע לשם".

השנה הן החלו בהליך לרישום שם הארגון כסימן מסחר, וגם בגיבוש מדריך פעולה למי שמבקשת להקים בקהילה שלה ארגון דומה. הצעד הראשון, לשיטתה של בורדון, הוא תשוקה. "עבורנו, התשוקה היא: 'אני לא יכולה לחכות לרדת לאגם'. השחייה היא התשוקה שלנו, והזבל הוא המוטיבציה".

ההוצאות העיקריות של הקבוצה הן על ביטוח, נסיעות, ציוד ושתייה לשחייניות. "מעבר לזה, אנחנו דואגות להדרכות בטיחות ועזרה ראשונה, וכמובן למרצ'נדייז כמו חולצות וכובעים". הכסף מגיע מתורמים פרטיים, והפרסום מסייע להן להמשיך בפעילות. כך למשל, הן השתתפו בתוכנית של השחקנית דרו ברימור, שתרמה להן בעצמה 20 אלף דולר.

קהילות קטנות יותר מזמינות אותן לספר את סיפורן, ובתמורה הן מבקשות תרומה שתאפשר להן להמשיך במשימה: לרכוש ציוד, חליפות חדשות, כובעים וציוד בטיחות. "יש לנו גם דפיברילטור שמישהו תרם לנו". את הציוד כל אחת לוקחת הביתה; אין להן מחסן או מקום מפגש מסודר. "המקום שלנו הוא הרכבים שלנו".

תושבים ברחבי קייפ קוד החלו להתעניין בשירות שהקבוצה מספקת. חברות OLAUG נענות בשמחה ואינן מבקשות דבר בתמורה, כמעט.

מה אתן רוצות בתמורה?

"עוגיות".

עוגיות?

"כן, עוגיות ומאפים תוצרת בית. זה הדבר היחיד שאנחנו מבקשות כשאנחנו באות לנקות", היא אומרת בחיוך.

ומה עושים עם ערימות הפסולת שהן אוספות? לדבריה, הן משקיעות זמן רב בטיפוח קשרים עם חברות שיפנו את הפסולת לאתרי מיחזור ויטפלו בערימות שנאספות בכל יום צלילה. "לפעמים זה אדם מהקהילה שהזמינה אותנו שמפנה הכול, ולפעמים אלה מתנדבים אחרים".

"אל תזלזלו בנו"

האם אי פעם חששת שהמילה "זקנות" עלולה להרתיע אנשים או ליצור סטריאוטיפ?

"אנחנו זקנות; זו עובדה. אבל אנחנו זקנות מלאות חיים. אז אני זקנה, אבל את יודעת שאני מרימה גושי מלט? אני חושבת שניפצנו את התפיסה של מה שאנשים חושבים על זקנות. אל תזלזלו בנו".

טוב, גם הנשיא שלכם לא צעיר.

בשלב הזה של השיחה היא מבקשת שלא להיכנס לנושא. מאוחר יותר היא תספר על הקרעים החברתיים העמוקים סביב נשיא ארצות הברית השנוי במחלוקת. "קשה לייצר שיח בין שני המחנות", היא אומרת, אך מבקשת שלא להרחיב.

איך אתן מסתדרות כשיש חילוקי דעות?

"יש לנו המון קווי דמיון, והם בולטים יותר מההבדלים הקטנים שבדרך. למדנו לשים את ההבדלים בצד, ולכולנו יש אותה מטרה".

ומה לגבי פוליטיקה?

"אנחנו לא מדברות על זה, אבל אני מניחה שכולנו על אותו גל".

לקבוצה אין שיוך דתי או פוליטי. בורדון משתפת שהיא עצמה יהודייה, ושמשפחתה נמלטה מגרמניה ומלטביה כשעלו הנאצים לשלטון והתיישבה ליד בוסטון. "תמיד תמכנו מאוד בישראל. אני שמחה שלפחות אבא שלי לא רואה מה קורה עכשיו", היא אומרת ברמיזה, אך אינה נכנסת לפוליטיקה.

מה הכי הפתיע אותך בתגובות של אנשים?

"שהם לא מאמינים שנשים זקנות יכולות לעשות את זה. זו אחת התגובות הכי נפוצות. ותראי איזו תהודה אנחנו מקבלות – פנו אלינו אפילו מישראל. העולם שלנו הוא מקום כאוטי בימים האלה, ואני שמחה שאני יכולה לעשות משהו שמרחיק אותנו מכל אלה, ולו לשעה אחת".

מה תמליצי לקוראות שלנו שמבקשות להקים משהו דומה?

"קודם כול, למצוא נשים מחויבות. את חייבת להיות מחויבת כדי לגרום לזה לקרות, כדי לעבור יחד את כאבי הגדילה. אחרת זה לא יעבוד".

מה היית אומרת למי שמביטים בטבע מלוכלך ומניחים שמישהו אחר יטפל בזה?

"אתם אותו מישהו אחר".

השיחה עמה מסתיימת. מאוחר יותר היא שולחת במייל ציטוט שאהוב עליה במיוחד, המיוחס לאנתרופולוגית האמריקאית מרגרט מיד: "The most powerful force in the world is a menopausal woman with zest" (הכוח העוצמתי בעולם הוא אישה בפוסט מנופאוזה בעלת חיוניות)