ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
"במדד התוצאה לא הצלחתי מספיק".
זה לא משפט ששומעים הרבה במסדרונות הממשלה. בטח לא מפיו של מי שהיה במשך שנים אחראי על אחד התחומים שבהם ישראל מפגרת אחרי היעדים שקבעה לעצמה. אבל ד"ר גיל פרואקטור, שהוביל את תחום הפחתת הפליטות במשרד להגנת הסביבה והיה מאדריכלי חוק האקלים, לא ממהר להפנות את האחריות רק לשרים, למשרד האוצר או לממשלה.
"הצלחנו להעביר החלטות ממשלה, יצרנו בסיס מקצועי ומדעי, הראינו דוחות", הוא אומר. "אבל בסוף ישראל לא צפויה לעמוד ביעדים שלה ואין חוק אקלים". ואז הוא מוסיף: "כאיש מקצוע שהיה אמון על הנושא הזה, יש לי גם אחריות".
במשך 15 שנה עבד פרואקטור במשרד להגנת הסביבה. הוא עבר שבעה שרים – שמונה, אם מחשיבים את התקופה שבה בנימין נתניהו החזיק בתיק – וראה את העיסוק במשבר האקלים הופך, בעיקר בעולם, מנושא המזוהה עם פעילי סביבה לסוגיה כלכלית, פוליטית וביטחונית מן המעלה הראשונה.
לפני כחצי שנה פרש משירות המדינה. גם כעת הוא מקפיד על ממלכתיות, נמנע מאיזכור שמות ומפנה את הביקורת בעיקר לפער שבין הידע שנצבר והתוכניות שגובשו לבין התוצאות בפועל. אבל בניגוד לרבים ממקבלי ההחלטות, הוא לא פוטר את עצמו מהחשבון.
בתפקידו האחרון שימש פרואקטור ראש אגף שינויי אקלים ומיטיגציה. "בפועל זה כלל הובלת עבודת הממשלה בגיבוש יעדי ואסטרטגיית האקלים הלאומית, מעקב אחר הביצוע ויישום חלק מאמצעי המדיניות".
תחת שלוש שרות – גילה גמליאל, תמר זנדברג ועידית סילמן – הוא הוביל את העבודה על חוק האקלים, ריכז וניסח אותו וייצג את המשרד בדיונים בכנסת. החוק, שלא היה חף מבעיות ואף ספג ביקורת, אושר בוועדת הפנים והגנת הסביבה לקראת קריאה שנייה ושלישית, אך מעולם לא הובא לאישור סופי במליאה, על רקע התנגדויות שונות ובהן התנגדות משרד האוצר.
"זה לא קרה כי זה לא היה בסדר העדיפויות ולא הבינו שזה נושא סופר מהותי וחשוב", הוא אומר. "לא הצלחנו לרתום ולשכנע ולהתגבר על המתנגדים".
אז למעשה נכשלת?
"בסוף, במבחן התוצאה, לא הצלחנו להעביר חוק אקלים, אבל זה לא אומר שנכשלנו. הצלחנו לעשות מלא דברים אחרים. אבל לצד זה, הקצב לא מספק, ובסוף ההצלחה נמדדת ביחס לרמת האיום הגבוהה, לסיכונים הגדולים ולהזדמנויות שלא מומשו".
פרואקטור אומר שהוא מהרהר לא מעט בשאלה מה יכול היה לעשות אחרת. אחת המסקנות שלו היא שלא נעשה די כדי להנגיש את הנושא ולרתום את מקבלי ההחלטות הבכירים ביותר.
"הייתי משקיע יותר מאמץ בחיבור ורתימה של מקבלי ההחלטות הבכירים ביותר – שרים, ראש אגף תקציבים, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, כל האנשים הכי בכירים".
כיום פרואקטור מנהל יוזמה חדשה בתחום האקלים, במימון קרן האקלים הישראלית (Jewish Climate Trust). "זו יוזמה משמעותית ושאפתנית לגבש את הדרכים שבהן יהיה ניתן לקדם היערכות ומוכנות טובה יותר למשבר האקלים בישראל", הוא אומר, אך עדיין אינו מוכן לפרט יותר מדי.
"במסגרת היוזמה אנחנו מסתכלים על היבטים של ביטחון, כלכלה ובריאות, על יכולת התחרותיות של המשק הישראלי ועל הזדמנויות מאוד מאוד גדולות", הוא מסביר. "משבר האקלים זה לא רק תקנות. במיוחד למדינה כמו ישראל הוא מייצר המון הזדמנויות. אנחנו כרגע בוחנים חלופות שונות לביצוע מהלכים משמעותיים, עם השפעה אסטרטגית, שאני מקווה שיבשילו בקרוב".
מבחינתו, זה גם הלקח המרכזי מהשנים האחרונות.
"אני חושב שאם אפשר ללמוד משהו משלל האירועים שקרו גם בעולם וגם בישראל בשנים האחרונות, זה שנושא האקלים הוא הנושא הכי רחב, עם ההשלכות והמשמעויות הכי אסטרטגיות. בגלל זה, ולא לחינם, אמרתי – ואת יכולה ממש להשתמש במילים האלה – ביטחון, כלכלה ובריאות אלה הליבות של ההסתכלות".
את ההסבר הוא מתחיל במשק החשמל. "רוב פליטות גזי החממה מקורן במשק החשמל. אם אנחנו נמשיך להיות תלויים בדלקים פוסיליים, המשמעות היא שאנחנו פוגעים בביטחון האנרגטי הלאומי שלנו – וזה ביטחון לאומי רחב יותר, כי אנחנו לא יכולים להתקיים בלי חשמל".
לצד הביקורת, פרואקטור מדגיש כי גם הושגה התקדמות. עם זאת, לדבריו, ישראל עדיין זקוקה ל"תוכנית חירום לאומית לאנרגיה מתחדשת", שתתמקד בייצור חשמל מבוזר, בשילוב אגירה ובניצול טוב יותר של שטחים שכבר בנויים או מופרים.
לדברי פרואקטור, הקושי המרכזי הוא שמקבלי ההחלטות עדיין אינם מתייחסים לנושא כאל סוגיה לאומית מרכזית, אף שהמידע והמודלים הוצגו לאורך השנים.
"לפני הרבה שנים עשינו עבודה שבה הצגנו את העלות לצרכן ולמשק של אנרגיה מתחדשת משולבת באגירה, בכמות שעות שנותנת מענה מלא ל'פיק' הצריכה", הוא אומר. הכוונה היא לחלופה לייצור חשמל מדלקים מזהמים בשעות שבהן צריכת החשמל מגיעה לשיא. "לדוגמה, נניח שתקחי 4.7 שעות אגירה – כל קילוואט שעה מתחדשת שמסופקת זולה יותר מאותה עלות של ייצור אנרגיה בגז ובפחם".
למשוואה הזו, לדבריו, צריך להוסיף משתנים נוספים: את נזקי הבריאות של השימוש בדלקים מזהמים, תנודות חדות במחירי הדלקים כתוצאה ממשברים פוליטיים וביטחוניים, וגם את עלויות התשתית וההגנה.
"הציבור נאלץ בתחילת המלחמה באוקראינה לסבסד במיליארדים את העלות העודפת של הפחם, כי הפחם עלה בטירוף", הוא מזכיר. "גם העלות של ההשקעה בתשתיות גז חדשות וההגנה על שדות הגז היא עלות שבסוף הציבור נושא, שלא לדבר על עלות הזיהום שהציבור סופג, כי גז ובוודאי פחם הם דלקים מזהמים".
לדבריו, למרות שהמודלים האלה הוצגו כבר לפני שנים, הם עדיין לא תורגמו לפעולה בקצב הדרוש.
"העניין הוא שאנחנו לא מצליחים לרתום, ושיש כל כך הרבה סדרי עדיפויות אחרים והנושא הזה לא נמצא בליבת סדר העדיפויות של גורמי ממשל", הוא אומר. "אי אפשר ליישם את המדיניות, אי אפשר ליישם את היעדים, ואין לנו מספיק אנרגיות מתחדשות. כאשר נכנסים למלחמה עם איראן ולמשבר בהורמוז כשיש לנו רק 17% אנרגיות מתחדשות – זה לא מספיק. אם היו לנו 30% או 40% אנרגיות מתחדשות, היינו במצב הרבה פחות פגיע כמשק חשמל".
המערכה האחרונה מול איראן סיפקה מבחינתו המחשה לסיכון. "שום טיל לא יכול לכבות את השמש", הוא אומר. "ראינו שהטילים של איראן מסוגלים לפגוע בתשתיות קריטיות והיינו כפסע, ממש כפסע, מתרחיש עלטה. אבל חשוב להבין שהאיום האנושי, כלומר טילים מאיראן, הוא האיום הקטן".
האיום הגדול יותר, לשיטתו, הוא זה שלא ניתן לעצור בהסכם או במערכת הגנה. אין כיפת ברזל למשבר האקלים, והשלכותיו חוצות גבולות.
"מדובר בשטחים עצומים שאין לנו שליטה עליהם. ברגע שיש כאן סופות או חום קיצוני, הנזק האסטרטגי והסיכון לקריסה של מערכות החשמל בישראל גדולים יותר. לכן משבר האקלים הוא משבר אסטרטגי מהמדרגה הראשונה, ואינו נושא סביבתי. למעשה, הסביבה היא רק פרמטר אחד".
לאורך השיחה הוא חוזר שוב ושוב לקושי להפוך את הנושא מנושא מקצועי לסוגיה הנמצאת בלב סדר היום הלאומי.
"לא הצלחנו להפוך את זה לנושא שהוא אחד מחמשת הנושאים הכי חשובים שנמצאים על שולחן ראש הממשלה. ראש הממשלה היה צריך להתעסק בזה באופן רציף, וזה לא קורה".
לביקורת הצטרף לאחרונה גם מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, שפרסם דו"ח חמור על היערכותה של ישראל למשבר האקלים. הדו"ח מתח ביקורת על שורה של גופים ובעלי תפקידים, ובהם ראש הממשלה, המשרד להגנת הסביבה והשרה העומדת בראשו, עידית סילמן.
"בוודאי שאני מרגיש אחריות", אומר פרואקטור. "עבדתי 15 שנה במשרד, הובלתי את תחום הפחתת הפליטות, הייתי אחראי על כל העבודה המקצועית שהיוותה את הבסיס ליישום ההתחייבויות של ישראל בהסכמים הבינלאומיים. אנשים נוטים לשכוח את זה: כשישראל הצטרפה ל-OECD, חלק משמעותי מאוד מהסעיפים שישראל נדרשה למלא היה ליישר קו, כמדינה מפותחת, עם דרישות אמנת האקלים. אז בוודאי שהרגשתי אחריות על כל התשתית המקצועית ועל כל העבודה".
מה חשבת על הדו"ח?
"בסוף הוא מצביע בצורה מאוד משמעותית על מה שאנחנו כאנשי מקצוע כבר יודעים. בעצם הוא אומר בצורה מאוד ברורה שישראל לחלוטין לא ערוכה למשבר האקלים – לא בהיבט של התמודדות עם הסכנות הפיזיות והאחרות שהמשבר מביא, וגם לא ערוכה להתמודד עם ההשפעות הכלכליות והתחרותיות בעולם שמתמחר את הזיהום.
"העולם מתקדם לכלכלה דלת פחמן, וישראל לא עומדת ביעדים שלה להפחתת פליטות גזי חממה ולא מתייחסת לזה כאיום וכהזדמנות אסטרטגית. זו בעצם גם התמצית של דו"ח המבקר, והמסקנות הן מאוד מאוד חדות וברורות. מכאן צריך לקחת את זה בשתי ידיים וליישם את ההמלצות ואת המסקנות. חייבים להסתכל על זה כהזדמנות – הזדמנות אולי האחרונה כדי להתחיל לעשות את הצעדים לשינוי האסטרטגי שמשבר האקלים דורש".
אחת הסוגיות שעלו בדו"ח נוגעת למחלוקת ארוכת שנים בין משרדי הממשלה בשאלה מי צריך לרכז ולהוביל את מדיניות האקלים. למעשה, אחת הפסקאות בדו"ח נשמעת כאילו נלקחה היישר מחילופי הטענות בין המשרד להגנת הסביבה למשרד האוצר.
"ביוני וביולי 2025 מסרו משרדי ממשלה למשרד מבקר המדינה שיש להבטיח שהגורם המוביל והמתכלל יהיה אובייקטיבי הרואה את המשק בכללותו, ולא רק את נושאי האקלים והסביבה", נכתב בדו"ח. זאת, לפי המבקר, "כדי לייצר איזונים עם אינטרסים נוספים של מדינת ישראל, כגון ביטחון באנרגיה ויוקר המחיה".
עוד צוין בדו"ח כי אחד המשרדים טען שבשל העובדה שהמשרד להגנת הסביבה מרכז את נושא האקלים "ללא סמכות וללא תקציב" – "העבודה נשארת רדודה מאוד".
עם שתי הטענות האלה פרואקטור אינו מסכים.
"העבודה המקצועית שהמשרד ריכז מבוססת על מידע ונתונים מעודכנים, מודלים מורכבים שפותחו למטרה זו יחד עם מודלים מהעולם", הוא משיב, והכעס נשמע בקולו. "עבדנו עם אנשי מקצוע שמבינים לעומק את התכנים המקצועיים והמורכבויות, וכמובן תוך שיתוף עמוק עם משרדי הממשלה השונים ומומחים חיצוניים מגוונים".
לדבריו, התפיסה שניסה לקדם לאורך שנותיו במשרד אינה מבוססת על הסתכלות סביבתית צרה, אלא על בניית תשתית וחלוקת עבודה בין המשרדים השונים.
"במסגרתה משרדי הממשלה השונים מובילים את העבודה המקצועית לגיבוש יעדי הפחתה ותוכנית יישום, כל אחד בתחומו – בסקטור שעליו הוא אחראי", הוא מסביר. "המשרד הוא זה שיכול לראות מעבר לסקטור הבודד, והוא זה שמחבר בין הסקטורים השונים בראייה אחת".
גם הטענה שהמשרד פעל ללא סמכות מעלה בעיניו קושי.
"זו גם היתה סיבה מרכזית לכך שהחוק בסוף לא עבר – כי אם החוק היה עובר, היתה ניתנת סמכות למשרד שמבין שמשבר האקלים הוא איום אסטרטגי לאומי וארוך שנים על הבריאות, הביטחון והכלכלה. החוק היה מחייב, מתוקף סמכותו, פעילות ממשלתית מתמשכת ליישום מלא של היעדים".
מבחינתו, ההתנגדות להענקת סמכויות למשרד אינה מנותקת מהמחלוקת על היקף הפעולות שהממשלה צריכה לבצע. "מי שלא רוצה ליישם את החלטות הממשלה בנושא האקלים, ברור שיתנגד לתת סמכויות למשרד שמחויב לבצע את זה".
את דרכו במשרד החל פרואקטור ב-2010, תחת השר גלעד ארדן. לפני כן השלים בלונדון דוקטורט באקולוגיה ואבולוציה. במהלך לימודיו ואף לאחריהם עבד בתחום: תחילה עבור משרד מבקר המדינה הבריטי, ובהמשך במשך שלוש שנים וחצי כיועץ בחברה גדולה בתחום הסביבה, שסיפקה שירותים לאיחוד האירופי, לחברות מסחריות ולממשלה הבריטית.
כשהצטרף למשרד להגנת הסביבה, העיסוק הממשלתי במשבר האקלים בישראל היה עדיין בחיתוליו.
"זה היה בעצם התפקיד המקצועי היחיד בנושא האקלים בכל הממשלה, לצד עובדת נוספת שאליה הצטרפתי", הוא נזכר. "בהדרגה הגדלנו את זה וניהלתי את היחידות. בהתחלה זה היה מוגדר כתחום, ובשנים האחרונות זה הפך לאגף בכיר, 'שינוי אקלים מיטיגציה'".
במסגרת תפקידו עבד לא אחת עם עמיתים ממשרדי ממשלה ברחבי העולם. לדבריו, התגובה שלהם לישראל מורכבת.
"מסתכלים עלינו בבלבול ובהערכה", הוא אומר. "זה שילוב מוזר. מצד אחד, הערכה מאוד מאוד גדולה ליכולת הטכנולוגית, לחדשנות, ליצירתיות וגם לקצבי עבודה. אנחנו מעט אנשים שיכולים לעשות הרבה מאוד".
מה סדרי הגודל במדינות אחרות?
"מאות אנשים בגרמניה, בבריטניה, במדינות OECD. כמות האנשים שעוסקים בנושא של אקלים בממשלות האלה מגיעה למאות, עם תקציבי ענק, יכולות מחשוב עצומות ומשאבים עצומים. ישראל היא לא מדינה קטנה מבחינת מספר האנשים – 10 מיליון אנשים. אנחנו שמינית מאוכלוסיית גרמניה, כאשר בישראל יש אולי 1/50 מהמשאבים שלהם".
גם לחדשנות הישראלית, הוא מדגיש, יש עדיין מוניטין עולמי מרשים.
"יש פה הרבה מאוד המצאות של יזמים ישראלים, שממציאים באמת בכל תחום. כל עולם האקלים – בין אם זה חקלאות, עמידות לחום, תחום המים או חדשנות טכנולוגית".
וכאן נכנס הבלבול, הוא אומר. עמיתיו בעולם מתקשים להבין את הפער בין היכולת הישראלית לבין הביצועים הלאומיים.
"כל פעם מחדש שואלים אותי, 'איך יכול להיות שישראל לא נמצאת בקו אחד מבחינת הביצועים והיעדים?'. זה מפתיע, כי אנחנו בעשירון התחתון מבחינת יעדי הפחתת פליטות גזי חממה מבין מדינות OECD ומבחינת אנרגיות מתחדשות.
"בשנת 2023, בערך שמונה חודשים אחרי שפרצה המלחמה באוקראינה, קולגות מגרמניה אמרו לי שהם מבינים עכשיו שהם חייבים לעלות מ-60% ל-80% את יעד האנרגיות המתחדשות עד לשנת 2030, כי הם הבינו שזו הערובה לביטחון האנרגטי שלהם. זה קרה בתקופה שבה גרמניה היתה במשבר קשה מאוד כי הגז הרוסי הופסק. בכל העולם מתחילים להבין שהפחתת פליטות גזי חממה מצד אחד והיערכות למשבר האקלים מצד שני הן אינטרס לאומי, אפילו בסין ובהודו".
התפקיד שלך עמד בצומת של תעשיות רבות, בין התעשייה למשרדי הממשלה. אני מניחה שהיית חשוף ללחצים רבים של לוביסטים וגורמים מטעם.
"קודם כל, עובדים בדרג המקצועי לא אמורים להיפגש עם לוביסטים, אלא אם כן יש זימון מלשכת שר או שרה או במסגרת דיונים בכנסת. בשביל להיפגש אתה צריך רצון של שני הצדדים, אבל בשביל לנסות להשפיע זה יכול להגיע גם רק מהצד של הלוביסט".
יש לך דוגמה לאיך זה נראה בפנים? הרי היומנים של המנכ"לים והשרים פתוחים בפני הציבור. היומן שלך לא.
"הלוביסט יכול לפנות, לשלוח חומרים, יכול להגיד 'כדאי לעשות ככה וככה' ולנסות להיפגש. אבל איש מקצוע שהוא עקבי ופועל בצורה נכונה קורא כל חומר מקצועי שנותנים לו, ומחויב לבחון את הדברים ברמה המקצועית ולתת את השירות לציבור. בסוף אנחנו משרתי ציבור, שם זה מתחיל ובזה זה נגמר".
אבל כן מתקיים קשר קבוע עם נציגים של בעלי עניין, למשל עם ניר קנטור, מנהל איגוד כימיה, פרמצבטיקה ואיכות סביבה בהתאחדות התעשיינים שמשמש בפועל כלוביסט שלהם.
"זה לגמרי מקצועי וזה בסדר גמור להיפגש איתם", אומר פרואקטור. "נפגשים כל הזמן עם התאחדות התעשיינים, זה הגוף הייצוגי של התעשיינים. בכל מה שקשור למדיניות, היתרי פליטה ורגולציה על מפעלים, חשוב להיפגש איתם.
"אנחנו לא מתייחסים אליהם כאל גוף לובי 'פר אקסלנס', כי אמנם יש להם אינטרסים שהם מביאים, אבל כולם מבינים את האינטרסים. לצד זה, יש להם אנשי מקצוע שיודעים להתייחס לתקנים בהיתרי פליטה ולרגולציות של מדינות בעולם, ולכן מהבחינה הזאת אין בעיה בכלל. הלוביסטים שאני מתייחס אליהם הם משהו אחר לגמרי – נציגים שמגיעים מחברות גדולות שמעוניינות להשפיע".
כמו?
"למשל, קחי את רשות החשמל שעוסקת במכרזים על תחנות הכוח: האם תחנת כוח X או Y היא זו שתקום. אלה החלטות ששוות מיליארדים. אותו דבר גם ברגולציה של המשרד. לדוגמה, האם לכרות פוספטים בשדה בריר, האם להתנגד לכרייה של פצלי שמן – ואגב, התבטאנו בנושא הזה בעבר הרבה מאוד פעמים ואמרנו שזה הרסני ולחלוטין לא הגיוני משום בחינה שהיא. מקרים כאלה בוודאי מזמינים הרבה מאוד פניות מלוביסטים, בגלל שמדובר בעניינים כלכליים משמעותיים".
פרואקטור עזב את המשרד בתקופה מורכבת. לאורך כהונתה של השרה סילמן דווח על כאוס ניהולי שהתבטא בשורה של פרישות בצמרת המשרד ועל התחלפות של ארבעה מנכ"לים בתוך תקופה קצרה.
זמן קצר לפני שעזב, ביקשה סילמן מעובדי המשרד לבחון את האפשרות שישראל תפרוש מאמנת המסגרת של האו"ם בנושא שינויי אקלים. המהלך עורר התנגדות, ביקורת ואף בוז כלפי השרה בקרב אנשי סביבה.
פרואקטור אינו מרבה במילים בנושא. "אני רק אגיד דבר אחד: זו תהיה טעות אסטרטגית אם ישראל תפרוש", הוא אומר, ומעדיף לחזור לשאלה כיצד ניתן לקדם את התחום מכאן.
"יש לנו תוכניות מעולות, ריאליות ומגובות בהחלטות ממשלה, תוכניות בנות יישום, שכדאיות לכלכלה ולביטחון", סיכם. "למעשה אם ישראל הייתה מתחילה ליישם את היעדים בצורה מלאה בקצב הנדרש מ-2021 ואילך, היא הייתה עוברת את היעדים שנקבעו ל-2030". לדבריו, אומנם היעדים דורשים מאמץ של כלל הגורמים, אבל הם בטח לא "שאפתניים", תיאור שמרבים להשתמש בו כדי לאפיין מטרות לאומיות של הפחתת פליטות. "בגלל שזה לא היה בסדר עדיפות של אף אחד משרי הממשלה, או של ראש הממשלה ושל כל המערכת הבכירה של הדרגים הבכירים במשרדי הממשלה השונים, אז היישום מאוד איטי", הסביר. אבל זו לא הסיבה היחידה: "לא היו תקציבים וכשהיו תקציבים הם הוקפאו כי כל משבר מסיתים תקציבים והקורבן הראשון תמיד זה הסביבה. אבל כן יש מה לעשות".
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
