ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
בימים אלו נדרשת ועדת הבחירות המרכזית, והיושב בראשה, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט נעם סולברג, להכריע בסוגיה שמפגישה דיני בחירות, דיני הגנת הפרטיות וטכנולוגיה: האם הזנת מידע לאפליקציות ניהול בוחרים על עצם ההצבעה של אדם בבחירות, על ידי בעלי תפקיד בקלפי, מהווה פגיעה בחשאיות וטוהר הבחירות, וגם פגיעה בפרטיות?
עו"ד שחר בן מאיר, שהביא את הסוגיה בפני הוועדה, טוען בעתירתו שהתשובה לכך חיובית. גם מחברת טור זה, שמנחה יחד עם פרופ' מיכאל בירנהק את הקליניקה לפרטיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב והגישה עמו לוועדה חוות דעת בנושא, סבורה כך.
מפלגות מעוניינות לדעת כמה שיותר על ציבור הבוחרים, ובאופן יותר מדויק, הן מעוניינות לאתר מתוך כלל בעלי זכות ההצבעה את בוחריהן הפוטנציאליים, בהם "שווה" להשקיע משאבים בעידודם להצביע. במערכות הבחירות האחרונות הן עושות זאת באמצעים דיגיטליים פשוטים יחסית לתפעול על ידי פעילי שטח, אך מתוחכמים בהיקפי המידע שהם אוספים ומעבדים.
מדובר באפליקציות שונות לניהול בוחרים, שהמידע הבסיסי בהן מגיע מפנקס הבוחרים שמקבלות כל המפלגות לקראת כל מערכת בחירות, אך העיקר הוא במידע ה"מועשר" וה"מטויב" שמועבר למאגרים המפלגתיים הללו באמצעות פעילי שטח דרך האפליקציות. מאגרים עצומים אלו, שכוללים מידע רגיש על בוחרים (לרבות עמדות פוליטיות), שנאסף פעמים רבות ללא הסכמתם ואף ללא ידיעתם של אנשים, כבר היו מוקד לביקורת וקביעות אודות הפרת דיני הגנת הפרטיות.
החוקרת ענת בן דוד ציירה כאן את התמונה הרחבה והמטרידה של איסוף המידע השיטתי על בוחרים, ולמשמעות החברתית של מעקב פוליטי-אזרחי. ההליך שנדון בפני ועדת הבחירות המרכזית מתמקד כאמור בהיבט נקודתי של איסוף מידע באמצעות יישומוני ניהול בוחרים: תיעוד עצם ההצבעה.
כאשר אנו מגיעים להצביע בקלפי, מתקיים על פי חוק הליך סדור ואחיד של זיהוי וסימון בקובץ מודפס של עצם התייצבותנו להצבעה. מטרת הבדיקה של התעודה המזהה של הבוחרת, הקראת השם בקול רם וסימון בקו על השם המודפס בחוברת היא למנוע זיופים, התחזות והצבעות כפולות. במילים אחרות, טוהר הבחירות.
אך מאז שנכנסו האפליקציות לחדר הקלפי, מתבצע במקביל הליך נוסף, שלא קשור להסדרה בחוק: בעלי תפקיד בקלפי (חברי ועדת קלפי ומשקיפים, שממונים על ידי המפלגות) מתעדים מיד גם באפליקציה במכשיר הטלפון הנייד את עובדת עצם ההתייצבות להצביע בקלפי. תיעוד זה, בניגוד לסימון בחוברת המודפסת, לא נותר ברמה המקומית על הדף, אלא עובר ישירות למאגר דיגיטלי של המפלגה הרלוונטית. מיותר לציין שאיש אינו נשאל אם הוא מסכים שמידע זה על אודותיו יתועד ויועבר למאגר מידע כזה או אחר.
המידע על עצם ההתייצבות להצבעה חשוב מאוד למפלגות כדי למקד את מאמציהן בהקשר המכונה "המרצת בוחרים". כאשר מפלגות יודעות מי כבר הצביע, לקראת סוף יום הבחירות הולכת ומתחוורת תמונה גם של זהות האנשים שלא הצביעו, באופן שמאפשר לפעילים לפנות אקטיבית לאותם אנשים בדרכים שונות ולעודד אותם לצאת לקלפי. מטבע הדברים, הפנייה נעשית לאנשים שעל פי המידע שנאסף ונאגר עליהם במאגר, הם בעלי פוטנציאל להצביע עבור אותה מפלגה.
מדוע לטענתנו מדובר בפגיעה בזכות לפרטיות? נתחיל במהות הפעולה. בהיעדר חובת הצבעה במדינת ישראל, הצבעה בבחירות, כמו גם אי-הצבעה, היא פעולה פוליטית. היא קשורה לדעות ועמדות של אדם על התהליך הדמוקרטי עצמו. מידע בנוגע לדעות ואמונות מוגדר בחוק הישראלי כמידע בעל רגישות מיוחדת, כלומר כזה שחשיפתו ללא הסכמה כרוכה בפגיעה משמעותית באדם.
בהקשר של איסוף המידע, כפי שתואר למעלה, המידע על עצם ההצבעה נאסף על אדם ספציפי ונשמר במאגרי מידע של המפלגות – באמצעות דיווח של נציגיהן באפליקציה – ללא ידיעת אותו אדם וללא קבלת הסכמתו. פעולה כזו היא הפרה של דיני הגנת הפרטיות, שדורשים יידוע של האדם בנוגע לרכיבי איסוף המידע אודותיו, וקבלת הסכמה שלו.
כאן, לא רק שהמידע על ההצבעה נאסף, אלא שהוא מעובד לצד פריטי מידע נוספים שכבר מצויים במאגר, ומעיבוד המידע הזה מסיקים מסקנות בנוגע לאותו אדם ופועלים בהתאם במגוון פעולות שגם הן יכולות להיחשב פגיעה בפרטיות: הגעה הביתה או יצירת קשר טלפוני או דיגיטלי כדי לשכנע אדם לצאת להצביע, ולהצביע עבור מפלגה מסוימת.
זוהי התנהגות שיכולה להיחשב מטרידה ופולשנית. כל אלו יכולים להיות בעלי אפקט מצנן על התנהלות של בוחרים, שאמורה להיות נקייה מהשפעות חיצוניות.
מצד שני – כך טוענות חלק מהסיעות בתגובותיהן לעתירה של עו"ד בן מאיר – הצבעה בבחירות איננה פעולה שנעשית בדל"ת אמותיו של אדם. אין בישראל, בשונה מארצות הברית למשל, הליך של הצבעה בדואר. אדם מגיע לקלפי, ממתין בתור, פוגש שם שכנים ומכרים, ובהכרח אנשים יודעים שהוא הצביע. עקרון היסוד של חשאיות ההצבעה משתרע לפי טענה זו רק על תוכן ההצבעה, ולא על אקט ההצבעה עצמו.
יתרה מכך, תיעוד ההצבעה, כך נטען, חשוב במיוחד גם לקשר עם הבוחרים והעלאת אחוז ההצבעה על ידי תמרוץ מתלבטים. אם המפלגות ייאלצו לפנות לכל ציבור הבוחרים, ללא אבחנה, כדי לתמרץ אותם להצביע, התוצאה הפחות-ממוקדת תהיה דווקא מטרידה יותר עבור רבים יותר (משום שיפנו גם למי שכבר הצביע). נציגי המפלגות בקלפי, כך נטען, פועלים בסמכות כאשר הם מתעדים ביישומון את עצם ההתייצבות להצבעה, משום שתפקידם לשמש "שומרי סף" בקלפי ולפקח על טוהר הבחירות.
אכן, הצבעה בבחירות היא השתתפות ב"יום חג דמוקרטי" ויש היגיון בכך שמדובר בפעולה שנעשית בגלוי, ולא ברשות היחיד. ואולם, דווקא על פעולות במרחב הציבורי חייב להתקיים איזון עדין בין פומביות לפרטיות. הזכות לפרטיות איננה נמחקת לחלוטין במרחב הציבורי רק בשל היותו ציבורי, במיוחד כאשר מדובר באזרחים מן השורה, ולא באנשי ציבור שלעיתים רוצים להדגיש את פעולותיהם במרחב הציבורי.
טיעון דומה עלה בעתירה של האגודה לזכויות האזרח בנוגע לצילום מפגינות ומפגינים על ידי שוטרים: עצם התחושה שיש במרחב הציבורי עין חיצונית, שצופה, עוקבת ומתעדת – במיוחד בהקשר מדינתי – פוגעת באוטונומיה וביכולת להתנהל בחופשיות.
בניגוד למפגש אקראי עם מכר מחוץ לקלפי, ואף בשונה מהתיעוד הידני בחוברת השמית של המצביעים בקלפי מסוימת, התיעוד הדיגיטלי טומן בחובו תחושת מעקב מוגברת, ואובדן שליטה על המידע האישי. הסדרי התיעוד הקיימים בקלפי מתוחמים מאוד, מוגבלים לתיעוד ידני ואנלוגי בלבד, וגם כוללים הוראות ברורות לגבי השמדת המידע אחרי מערכת הבחירות. התיעוד הדיגיטלי פורץ את הגבולות של האיזונים העדינים הללו.
באשר לנציגי המפלגות בקלפי (חברי ועדת הקלפי והמשקיפים), הרי שתפקידם הוא לפקח על טוהר הבחירות. מתפקיד זה נגזרת סמכות לבצע פעולות מאוד מסוימות בקלפי. הם אינם נמצאים בקלפי כדי למלא תפקיד של קשר עם הבוחרים – פעילים אחרים יכולים לעשות זאת, מחוץ לקלפי. הקישור בין הימצאותם של נציגי מפלגות בקלפי להבטחת יכולתן של המפלגות ליצור קשר עם הבוחר ולעודד אותו להצביע עבורן מכניס, הלכה למעשה, נוכחות פוליטית לקלפי. זוהי בדיוק העין הצופה והמפקחת שאנו מבקשים להימנע ממנה, שכן הפיקוח צריך להיות על הליך ההצבעה ולא על עצם ההצבעה וזהות המצביעים. ובאשר להמרצת הבוחרים והעלאת היקפי ההצבעה: בוודאי שמדובר במטרה ראויה, אבל ממילא, איסוף מידע ללא הסכמה ויצירת קשר עם אנשים על בסיסו הם ממילא דרכי פעולה שאין לתת להן הכשר.
על אף הפיתוי שבשימוש בכלים דיגיטליים לניהול, עיבוד וחיתוך מידע, המקרה של הסדרי ההצבעה בקלפי הוא דוגמה לכך שלפעמים יש היגיון אינהרנטי בשיטה האנלוגית ויש לשמר אותה, לא בשל קיבעון או התנגדות לטכנולוגיה חלילה, אלא משום שהיא מגינה על כללי יסוד באופן המיטבי ביותר.
נועה דיאמונד היא עורכת דין, מנחה קלינית בקליניקה לפרטיות בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
