ב-2020 הודיע בנימין נתניהו בסרטון שפרסם ברשתות החברתיות כי הליכוד ישתמש בבחירות הקרובות באפליקציה בשם "אלקטור", וקרא לתומכיו להוריד אותה ולפעול באמצעותה. כחודש לאחר מכן נחשף פגם אבטחה בשרתי החברה, ונתונים של למעלה משישה מיליון בוחרים הפכו לנגישים ברשת.
הרשות להגנת הפרטיות חקרה ומצאה כי חברת "אלקטור" ומפלגות הליכוד וישראל-ביתנו הפרו את חוק הגנת הפרטיות. הפרשה עוררה דיון ציבורי נרחב, אך זה התמקד כמעט כולו בדליפה עצמה. מה שנותר מחוץ לדיון היה השאלה מה בדיוק עושה האפליקציה, וכיצד בדיוק פועלים יישומוני ניהול בוחרים כמו "אלקטור" גם כשהם לא דולפים.
לקראת בחירות 2026 סוגיה זו מגיעה לנקודת הכרעה. עו"ד שחר בן-מאיר פנה לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה לאסור על מפלגות לעקוב בזמן אמת אחר התייצבות אזרחים בקלפיות, וליצור כך מאגר מידע פנימי הכולל את המידע על כל מי שבחר שלא להצביע, על מנת לעשות בו שימוש במערכת הבחירות.
הרשות להגנת הפרטיות והייעוץ המשפטי לממשלה הגישו עמדה המכירה בפגיעה האפשרית בפרטיות בשימוש ביישומוני ניהול בוחרים, אך הותירו את ההכרעה לוועדת הבחירות. הקליניקה לפרטיות של אוניברסיטת תל-אביב הגישה חוות דעת מפורטת הקובעת כי מדובר בפגיעה ישירה בזכות החוקתית לפרטיות, בחשאיות הבחירות ובטוהר ההליך הדמוקרטי. יושב ראש ועדת הבחירות, השופט נעם סולברג, נדרש להכריע.
האיום על טוהר הבחירות רחב הרבה יותר
ההליך המשפטי מתמקד בשאלה ספציפית: האם תיעוד ההצבעה ביישומונים מפלגתיים פוגע בחשאיות הבחירות? זו שאלה חשובה, אך היא מתמקדת ברגע שבו מוזן מידע בקלפי ובשאלה מי מוסמך לתעד אותו. מה שמתרחש לפני אותו רגע ואחריו רחב בהרבה וחשוב לא פחות, והסוגיה המונחת כעת בפני הוועדה אינה ממצה אותו.
עקרון חשאיות הבחירות נועד להגן לא רק על תוכן ההצבעה, אלא גם על הבחירה אם לממש את זכות ההצבעה – ללא חשש ממעקב, מלחץ חברתי או מידיעת זרים. כאשר אדם יודע, או חושש, שמישהו בסביבתו עוקב אחריו בסתר ויכול לדעת בזמן אמת אם יצא להצביע, החשאיות הזו נפגעת – גם אם תוכן הפתק שבחר נותר סמוי.
הפגיעה אינה קשורה לנוכחות פיזית של האזרח בקלפי. היא יכולה להתרחש כאשר מידע על עצם ההצבעה זורם, ללא ידיעת הבוחר, לאנשים שמכירים אותו, יודעים היכן הוא גר ועשויים לפעול על בסיסו.
כדי להבין את היקף הסוגיה, יש להכיר כיצד מערכות אלה בנויות ופועלות. במחקר שפרסמתי בשנת 2023, שבו ניתחתי את פעולת "אלקטור" בזמן אמת במהלך בחירות 2020, תיעדתי מערכת בעלת מספר ממשקים הפועלים בו זמנית ומחוברים לאותה תשתית מידע.
נקודת המוצא היא פנקס הבוחרים שהמדינה מעבירה לכל מפלגה. על גביו נבנית מערכת סיווג של כלל אוכלוסיית הבוחרים לפי עמדתם הפוליטית: לתומכים, מתנגדים ומתלבטים. הדבר נעשה תוך שימוש במידע שנאסף בשיחות שטח, שנכרה (לרוב שלא כדין) מרשתות חברתיות ולעתים מוצלב עם מאגרי מידע נוספים.
התוצאה היא תמונה פוליטית של כל בוחר ובוחרת, הנבנית מבלי שהבוחרים ידעו על כך ומבלי שנתנו לכך את הסכמתם. עבודת הנתונים הזו, יותר מאשר השימוש ביישומון ביום הבחירות עצמו, היא שמכריעה קמפיינים, והיא כולה מושתתת על איסוף, ניתוח ומעקב הנעשים בסתר.
ממשק אחד מיועד למשקיפים, נציגי המפלגה שיושבים בקלפי. תפקידם לפי הדין הוא לפקח על תקינות ההצבעה, אולם בפועל הם מזינים לאפליקציה בזמן אמת את השמות כל מי שהצביע. מידע זה מגיע אליהם מכוח תפקידם הרשמי ומועבר מיידית אל מחוץ לחדר הקלפי.
ממשק נפרד מאפשר למנהלי הקמפיין לראות בזמן אמת לא רק אחוזי הצבעה לפי קלפי, אלא גם תמונה ממוקדת של מי מבין התומכים המזוהים טרם הצביע. על בסיס מידע זה מנוהלים מערכי טלפניות והסעות הפועלים לאורך יום הבחירות ומכוונים את מאמצי ההמרצה לאותם אנשים שהמערכת סיווגה מראש כתומכים.
מלשינון במיקור המון
אך הממשק שמעניין אותי כחוקרת, ושנותר כמעט לחלוטין מחוץ לדיון המשפטי, הוא הממשק המיועד לפעילים. מפלגות מסוימות פתחו את הגישה למאגר לאלפי אזרחים שגויסו לתמוך בהן. פעילים אלה יכולים לאתר בתוך המאגר אנשים מסביבתם, לסמנם כתומכים פוטנציאליים ולהוסיף עליהם מידע אישי ופרטי.
האפליקציה מטילה עליהם אחריות אישית לוודא שהאנשים ברשימתם יצביעו ביום הבחירות, ומנגנוני תחרות ותגמולים מעודדים אותם להרחיב את רשימותיהם ללא הרף. במונחים פשוטים, מדובר במנגנון של מלשינון מבוסס "מיקור המונים", שבו הציבור עצמו מגויס להזין, לעדכן ולהרחיב מאגר מידע פוליטי על אזרחים אחרים, לרוב ללא ידיעתם וללא הסכמתם.
מנגנון "מיקור ההמונים" הזה אינו מלווה בפיקוח אפקטיבי המגביל אותו לאיתור תומכים בלבד. האפשרות לאתר אנשים במאגר ולבנות רשימות מעקב אישיות אינה תלויה בהכרח בזיקה פוליטית, ולעתים גם לא בקשר ממשי. כך למשל משתמש יכול לכלול ברשימת המעקב שלו שכנה, עמיתה לעבודה, אקסית, דמות ציבורית או כל אדם אחר שמעורר את עניינו (נניח, ידוענית), גם אם הם אינם מכירים כלל.
ביום הבחירות, כאשר המשקיף בקלפי מזין שם, המידע מגיע בזמן אמת אל הפעיל שאותה ידוענית מצויה ברשימתו. אם היא טרם הצביעה, הפעיל מתבקש לפנות אליה ישירות, להתקשר, לשלוח הודעה, ובמקרים מסוימים להגיע לביתה. כל זאת מתרחש מבלי שאותה ידוענית יודעת שהיא נמצאת ברשימה, מבלי שהיא יודעת מי עוקב אחריה, ומבלי שיש לה כל אפשרות להסיר את עצמה מרשימת המעקב של אותם זרים.
כך הופכת מערכת הפיקוח ממבנה אנכי בין מפלגה לבוחר, למבנה המתפשט לרוחב, אל תוך הרקמה החברתית עצמה. לא מדובר עוד רק בפיקוח ממסדי שמפלגה מפעילה על אזרח, אלא במלשינון ומערכת מעקב הדדי שבו שכן עוקב אחר שכן, מכר אחר מכר, ולעתים גם ממונה אחר עובד.
אישה הנמנית על קהילה שבה קיימים לחצים סביב עצם ההצבעה עלולה להימנע ממימוש זכותה אם היא חוששת שמידע על ביקורה בקלפי עשוי להגיע לאנשים בסביבתה. מי שבוחר שלא להצביע כמעשה מחאה עלול לגלות שמחאתו חשופה למי שיבקש להפעיל עליו לחץ. האפקט המצנן על חשאיות הבחירות אינו נובע בהכרח מלחץ גלוי, אלא מהידיעה שהסביבה החברתית עצמה הפכה לזירת מעקב.
היגיון של מירוץ לתחתית
חוות הדעת המשפטיות שהוגשו בהליך מתמקדות בצדק בפגיעה בפרטיות, בחריגה מסמכות ובאפקט המצנן. אך הן נוגעות בעיקר בשחקן הממסדי, במפלגה שמפעילה את המערכת. חלק מרכזי מהשפעתן של מערכות אלה נובע דווקא מן האופן שבו מידע נפתח לשימוש בין אזרחים ומאפשר מעקב הדדי שאינו מתווך על ידי גורם יחיד ואינו כפוף למנגנון פיקוח.
לממד זה מתלווה היגיון תחרותי שיש לעמוד עליו. מפלגה שתוותר על כלים אלה חוששת להישאר מאחור, ועצם יעילותם יוצרת לחץ להרחיב את השימוש בהם. אך זהו היגיון של מירוץ לתחתית: כל מפלגה שמאמצת אותו מעמיקה את הפרקטיקה ומקשה על אחרות לסגת ממנה.
אין בכך הכרח טכנולוגי. ניתן לפתח כלים לעידוד הצבעה שאינם מושתתים על מעקב היררכי ורוחבי, שאינם מצריכים בניית פרופילים פוליטיים ללא הסכמה, ושאינם הופכים את מעגלי ההיכרות של אזרחים למשאב תפעולי של מפלגה.
הטיעון שיש לנצח כעת ולשנות את הכללים לאחר מכן חייב להידחות, שכן פרקטיקות פוליטיות אינן נעלמות בהחלטה אלא מתקבעות דרך שימוש חוזר.
השאלה שיושב ראש ועדת הבחירות ניצב בפניה אינה רק שאלה על חוקיות פעולה ביום בחירות אחד, אלא שאלה על אופי ההשתתפות הפוליטית שמתעצבת בחברה דמוקרטית. מעקב, ריגול ופיקוח אינם יכולים להיות הבסיס שעליו מושתת הליך דמוקרטי תקין.
כאשר סיווג, תיוג ומעקב הדדי הופכים לחלק מובנה מן הקמפיין, הם פועלים בשני כיוונים בו זמנית: אזרחים שמרגישים כי עוקבים אחריהם עשויים להירתע ממימוש זכותם, ואזרחים שמגויסים לעקוב אחר אחרים לומדים כי הלשנה פוליטית היא מעשה ראוי. שני התהליכים יחד מעצבים תרבות פוליטית שבה מעקב אינו מעשה חריג שיש לגנותו, אלא פרקטיקה שהולכת ומתחזקת עם כל מערכת בחירות.
השאלה שעל הפרק, אם כן, אינה רק משפטית, אלא נוגעת לסוג החברה שאנו מבקשים להיות.
פרופ' ענת בן-דוד היא חוקרת תקשורת דיגיטלית במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, וחברת הוועד המנהל של עמותת "העין השביעית"
