האם הפריפריה מוזנחת? מקרה בוחן: שדרות // דעה

| טור אורח: עידן ארץ |

האם הפריפריה מוזנחת? כדי לבחון את השאלה, נסתכל על אחד הסמלים המובהקים שלה – שדרות. עיר במערב הנגב, צמודה לרצועת עזה, שסבלה במהלך השנים מרקטות בלתי פוסקות ומצב כלכלי מחפיר. 

ב-2009, חודש עבודה ממוצע העניק לעובד בשדרות משכורת של 6,585 שקל – סכום נמוך לכל הדעות. הרושם הזה מתחזק עוד יותר, כשמבינים שבאותו זמן האבטלה בשדרות עמדה על 9%, וגם מי שהצליח למצוא עבודה לא תמיד החזיק בה 12 חודשים בשנה. כדי להדגים את המצב האמיתי, בדקתי את השכר השנתי הממוצע וחילקתי אותו ב-12. ככה גיליתי נתון עגום עוד יותר – 5,229 שקל לחודש ממוצע לעובד שדרותי ב-2009.

אלא שבעשור האחרון חל מפנה אדיר בשדרות. האבטלה ירדה ל-6%, עבודות הפכו ליציבות יותר, והשכר התחיל לעלות. בין 2009 ל-2016 (השנה האחרונה בה יש נתונים על שכר לפי יישוב), השכר לחודש עבודה זינק ל-8,540 שקל בחודש. גם אם נחשב את עליית המחירים שהייתה באותה תקופה, נגלה שהשכר הממוצע לחודש עבודה עלה ריאלית ביותר מ-16%. כלומר, חודש עבודה בשדרות מאפשר לעובד לקנות 16% יותר לעומת 2009.

אבל רגע, בוודאי תשאלו – מה מצב השכר לחודש בשנה? כלומר – האם אפשר למצוא עבודה שהיא גם מכניסה וגם יציבה בשדרות? התשובה היא שגם המדד הזה עלה, ואפילו בצורה משמעותית יותר. גם אחרי התחשבות במדד המחירים, השכר הממוצע לחודש בשנה עלה ב-23.5%. כלומר, השדרותי הממוצע למעשה חי ב-2016 ברמת חיים גבוהה ב-23.5% לעומת 2009. גם מספר המשתכרים עד שכר מינימום ירד ב-4% בתקופה הזאת, בזמן ששכר המינימום עצמו דווקא עלה. כלומר – לא רק שהשכר בשדרות עלה בממוצע, הוא עלה גם עבור החלשים ביותר שמרוויחים הכי מעט.

באותה תקופה, השכר הממוצע בישראל עלה ריאלית ב-7% בלבד. כלומר, השכר הריאלי צמח בשדרות יותר מפי שתיים משאר הארץ. בתל אביב, שחוותה צמיחה כלכלית אדירה, השכר הריאלי עלה ב-16%, בדיוק כמו בשדרות. עם זאת, האבטלה בתל אביב ירדה ב-0.5% בלבד בזמן שבשדרות היא ירדה ב-3%. בפועל, המצב של שדרות באופן יחסי השתפר אפילו יותר מהמצב בתל אביב. גם אם נבדוק את עליית השכר הריאלי בקריית שמונה ובנהריה, הפריפריה הצפונית, נגלה נתונים דומים מאוד – 15% עלייה בשכר הממוצע, עם ירידה של 2-3% באבטלה.

אז הכל טוב, נכון? אז זהו שלא. העשור האחרון אמנם היה מוצלח כלכלית, במיוחד לפריפריה – אבל האמת שיש עוד הרבה מה לעשות. הפערים מצטמצמים, אך הם עדיין קיימים. השכר הממוצע בישראל, שעמד ב-2016 על 9,334 שקל, עדיין גבוה יותר מאשר ה-8,540 שמשלמים בשדרות. האבטלה עדיין גבוהה יותר לעומת חלקים אחרים בישראל, וכמובן ישנן הבעיות הטבעיות במגורים בפריפריה – המרכזים העירוניים מרוחקים, ההכרח באחזקת רכב, אפשרויות תעסוקה מצומצמות יותר ומרכזים רפואיים קטנים יותר. 

אז מה אפשר לעשות?

קודם כל, אפשר להמיר את מס הדלק באגרת גודש. כיום, מי שמוסיף לפקק באיילון משלם אותו מס כמו מי שנוסע בכביש ריק לחלוטין בין שדרות לאשקלון. אני מציע לבטל את מס הדלק, או לפחות לצמצם אותו משמעותית, ולהחליף אותו באגרת גודש הממסה לפי כניסה לפקקים ולא לפי נסיעה. 

מי שירוויחו מזה באופן ישיר הם תושבי הפריפריה, שמשלמים הון תועפות למדינה במס שמהווה שני שליש ממחיר הדלק בישראל. יתרה מכך – העובדה שבפריפריה ישלמו פחות מיסים על התניידות תאפשר הרבה יותר גמישות כשמחפשים עבודה, ומכאן גם אפשרות לקחת עבודות בשכר גבוה יותר או כזו שמעניקה ניסיון עשיר יותר.

דבר נוסף שניתן לדעתי לעשות, תוך הכרה בבעיות הייחודיות לפריפריה, הוא להוריד את מס החברות במקביל לביטול הטבות מס לעסקים גדולים. מצד אחד, מס חברות הוא אחד המיסים המזיקים כלכלית, כי הוא בפועל מס על השקעה ויצירת משרות. מאז שארה"ב קיצצה את מס החברות שלה מ-35% ל-21% ב-2017, המשק האמריקאי הוסיף 3 מיליון משרות תוך שנה, עלייה מ-2 מיליון משרות בשנה שלפני כן. כיום, מיסוי החברות בישראל מעוות בידי החוק לעידוד השקעות הון, שמחלק הטבות מס בשווי מיליארדים לעסקים גדולים ומוכווני-ייצוא – על חשבון עסקים קטנים וכאלו שנועדו למכור בתוך ישראל ובכך להגביר את התחרות.

מחקר של מכון אהרון למדיניות כלכלית מצא שאם יבטלו את החוק לעידוד השקעות הון, ניתן להוריד את מס החברות ל-17% בלי לאבד שקל אחד בתקבולי מיסים, ובתוך כך גם להגביר את הצמיחה. החישוב הזה בוצע כשמס החברות היה 26.5%. היום, כשמס החברות עומד על 23% בלבד, ניתן לבטל את חוק עידוד השקעות הון ולהתיישר עם מדינות כמו אירלנד, שמס החברות הנמוך שלהן מושך השקעות זרות מכל העולם ומקל על יזמים מקומיים. 

השקעות אלו יקלו על מוביליות חברתית שהמיקום הפריפריאלי מקשה עליה. יזמים בפריפריה יוכלו להקים עסקים רווחיים יותר בקלות, ליצור מקומות עבודה גם במקומות שנחשבים "נידחים", לחזק את התחרות ולהעלות משמעותית את השכר ורמת החיים.