כל הסיבות שהאופוזיציה בישראל היא רוח רפאים פרלמנטרית

מה זו בעצם האופוזיציה? עצרתם פעם לחשוב? כמעט מחצית מחברי הכנסת נמנים על הצד המנוגד לשלטון, ואנחנו רוצים להאמין שהם עושים את המקסימום שהם יכולים. אבל מה זה זה בדיוק המקסימום הזה? צעקות במליאה? הצעות אי אמון?

זה לא ממש ברור. נכון, קשה יותר לשפוט את מי שמהותו הוא הסתייגות מהצד השני – כן כך מוגדרת באתר הכנסת אופוזיציה על דרך השלילה: האופוזיציה היא מפלגות שאינן שותפות להסכמים המחייבים תמיכה בממשלה. אפילו השם של אופוזיציה בעברית תקנית הוא: "נגדה".

אבל התמונה הרבה יותר מורכבת.

האופוזיציה שיכלה לנצח ב-62 הצבעות במליאה אלמלא שכחה להגיע למליאה

בואו נתחיל. המטרה של אופוזיציה לפני הכל, היא להחליף את השלטון – אבל גם להגביל אותו. הרי החבר'ה שלא נכנסו, עדיין נבחרו על ידי המונים והם אמורים לייצג את המיעוטים שלא זכו לשבת בממשלה, לבקר את מי שכן, לפקח עליהם ולהציג אלטרנטיבה בועטת שוב ושוב. שימוש נבון וערמומי בארגז הכלים העומד לרשות האופוזיציה יכול להוביל לתקיעת מהלכים שלטוניים, להדלפות מביכות ואפילו לעריקות. 

האופוזיציה המהודקת שהובילה מפלגת הליכוד בעשור הקודם, לדוגמא, הצליחה בין היתר להעביר שורת הצעות חוק בניגוד למדיניות ממשלת אולמרט, כמו הארכת חופשת לידה בשכר והגברת השקיפות של חברות ממשלתיות. 

לעומת זאת, באופוזיציה שהובילה בתחילת העשור ציפי לבני עשו את כל הטעויות האפשריות. הם החליטו למשל לוותר על תפקיד אשר מוענק לה באופן מסורתי – ראשות ועדת הכלכלה. לבני סחרה אותה בראשות ועדת החוץ והביטחון. הקואליציה, לא פספסה את ההזדמנות להנהיג ככה ועדה חשובה, להתחמק מביקורת ולהעביר רפורמות. נכון האופוזיציה קיבלה את חוץ וביטחון שהיא ועדה יוקרתית. אלא שזו הייתה טעות מרה: מה כבר יכולה לעשות אופוזיציה בוועדה שהדיונים שלה סגורים לציבור, וגם ככה מקבלת לרוב החלטות ממלכתיות? ביטחון, הסתבר, זה המקום האחרון דרכו אפשר להנהיג מחאה.

זה היה רק סימפטום אחד של אופוזיציה לא מתפקדת. בין 2009 ל-2012 גילינו שהאופוזיציה יכלה לנצח ב-62 הצבעות במליאה על חוקים שחבריה בעצמם הגישו, אלא שהם שכחו להגיע להצביע. בנוסף, שאילתות שהוגשו לא היו נשכניות ולא זכו להדים, והשימוש התכוף מדי בהצעות אי אמון חסרות סיכוי הגחיך את הפוטנציאל של המהלך הזה.

כשבאופוזיציה התיישבו על הרצפה וסירבו לקום

היו לה גם רגעי נחת. ביולי 2011 הצליחה למשל אופוזיציית קדימה לגרום למבוכה קואליציונית: ברוב של 19 מתנגדים מול 15 תומכים בלבד, הצליחה האופוזיציה להפיל במהלך חריג ונדיר הצעת חוק ממשלתית לרפורמה במינהל מקרקעי ישראל.  

קדימה ביצעה את המחטף בעורמה: ח"כים שלה טענו שהם בעד החוק, וכשחברי קואליציה יצאו מהמליאה התקיימה ההצבעה. רוב הנוכחים הצביעו נגד והצליחו להפיל אותו. כך גם ב-2015 כשהאופוזיציה הצליחה לתקוע מהלך ממשלתי.

כלומר, בתחכום מינימלי וניהול אפקטיבי האופוזיציה יכולה לשבש את מהלכי הקואליציה, להקשות עליה ואף לבלום את חלק ממהלכיה. בארצות הברית למשל, כשהקואליציה סירבה לחוקק חוקים להגבלת נשיאת נשק, אז חברי האופוזיציה פשוט התיישבו על הרצפה וסירבו לקום. הדבר סוקר בכבדות ועורר דיון ציבורי.

• השוואה בינלאומית: בישראל האופוזיציה מהמפולגות והפחות יעילות בעולם

כן, גם זה קורה. ולמקרי קיצון שמור הנשק הגרעיני – להתפטר, אבל כולם יחד. אלדד יניב הציע באחד הרגעים בהם האופוזיציה הייתה חסרת אונים לעומת חוק שהיא עצמה הגדירה כאנטי דמוקרטי – להתפטר. שכל חברי האופוזיציה יתפטרו יחדיו, וגם מחליפיהם ישגרו יחד את המכתב ליו"ר הכנסת – נראה את הציבור נשאר אדיש למחזה שכזה.

ארגז הכלים של האופוזיציה

אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. שימוש בארגז הכלים של האופוזיציה יכול לכלול בשלב ראשון צמצום קיזוזים, כלומר לבטל את הרישיון של חברי קואליציה להבריז מהמליאה בתמורה להברזה הדדית של האופוזיציה. בנוסף תזמור מתקפות על הקואליציה, להביך אותה דרך הצעות חוק מתוחכמות, ופיתוי חברי קואליציה לערוק לשורותיהם – כל אלו יחזקו את האופוזיציה. 

דוגמאות? בליכוד התקזזו בלי סוף בכנסת היוצאת עם הרשימה המשותפת. אילו הח"כים הערביים היו מסרבים – השלטון היה צריך להילחם כל יום מחדש על רוב במליאה. 

או קחו למשל הצעת חוק הנשכנית אך חסרת סיכוי של תמר זנדברג – שביקשה לאסור על שרים לנסוע בשבת ברכבי השרד שלהם. ההצעה כמובן נפלה אך היא הנכיחה את המציאות שבה מהציבור הרחב נמנעת תחבורה ציבורית בשבת, בעוד חברי הממשלה נהנים מרכבים על חשבונו. חשוב להימנע מפופוליזם ולהגיש אלפי הצעות חוק מיותרות, אבל בהחלט אפשר להגיש הצעות ממוקדות שמביכות את הממשלה.

יש עוד שלל כלים: שאילתות ודרישת מידע מהממשלה, חיוב ראש הממשלה להגיע לדיון אם מצליחים לגייס 40 חתימות של חברי כנסת. כלי נוסף שנשקל כעת בישראל הוא הקמת ממשלת צללים בו לכל שר מתמנה כתמונת מראה ח"כ מהאופוזיציה, שמבקר כל פעולה שלו ומציע מדיניות חלופית דרך קבע. 

"על מנת שאופוזיציה תתאחד עליה לחצות את המשוכה האידיאולוגית, כי אין לה את המלט של השלטון", סיפר לי בעבר פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטה העברית פנחס מדינג. לדבריו, "כשבגין היה רה"מ, העבודה הקימה אופוזיציה לוחמנית ופעילה. הם מינו שרי צללים – שהתמחו וביקרו עניינית את השרים בקביעות. הם העלו שאלות רבות לשרים, הממשלה גמגמה והיו לכך הדים". 

לשאלה מדוע האופוזיציה נחלשה, ענה: "הצורך לנצח בפריימריז ולהופיע בטלוויזיה דורש פרסנוליזציה, המפלגות לא ממוסדות ולא ממושמעות. צריך גם מנהיג נותן טון ומכוון את הדברים. אלא שחילוקי הדעות שפעם היו בין המפלגות עברו לתוך המפלגות".

פרופ' אברהם דיסקין מהמרכז הבינתחומי אמר לי כי "האופוזיציה תמיד מוגבלת. הראיה לעניין הזה היא שמקום המדינה ועד היום רק פעם אחת נפלה הממשלה באי־אמון בתרגיל המסריח, שגם הוא בסוף לא צלח".

אבל מי אמור להוביל את כל זה? קבלו את ראש האופוזיציה

זה אולי יפתיע אתכם, אך בחמישים השנה הראשונות לא היה מוגדר תפקיד ראש האופוזיציה. כלומר זה לא היה כתוב בשום מקום. ראשי ממשלה התייחסו אליהם באופן מיוחד רק אם חשקו בכך. מנחם בגין למשל היה 12 שנה ראש אופוזיציה אבל זה לא היה רשמי. והוא עשה את זה נפלא. 

ב-63' בגין כתב מאמר על מהות האופוזיציה. הוא הסביר שתפקידה מחייב התנגדות לחוקים "רעים", במילותיו, ולהביא לתשומת לב הציבור התנהלות בעייתית של הממשלה וכמובן הפלתה.

בגין אמר כי "בעוד הממשלה משוכנעת שהאופוזיציה תוקעת מקלות בתוך גלגלי העגלה הנמצאת במעלה ההר, מאמינה האופוזיציה שהיא עוצרת בעד העגלה המידרדרת אלי תהום".

בגין הבהיר: "תפקידה הממלכתי של האופוזיציה לעמוד על המשמר; להתייצב נגד כל עוול; להילחם למען כל עניין צודק; להוקיע כל שגיאה; להתריע על כל סכנה". לדבריו, "במדינה בלי אופוזיציה – אין דמוקרטיה!" בגין נלחם כדי שחברי כנסת, אפילו כאלו מהקואליציה יוכלו להתבטא בחופשיות כדי ששלטון דורסני לא יעביר בכוח עריצותו חוקים אותם כינה גרועים.

עדכונים ב-4 עיניים מראש הממשלה

בשנת 2000 חוקקה הכנסת חוק שעיגן רשמית את תפקיד ראש האופוזיציה. החוק קבע שלתפקיד ימונה חבר כנסת מהסיעה הגדולה ביותר מסיעות האופוזיציה.

ראש האופוזיציה עצמו קיבל מעט מאוד: סעיף אחד מאפשר לו לנאום ישר אחרי ראש הממשלה במליאה, ומייחד לו מקום בטקסים ממלכתיים, השכר שלו משודרג קצת יותר מהח"כים. הסעיף שבאמת הופך את התפקיד ליוקרתי מחייב את ראש הממשלה לעדכן את ראש האופוזיציה בענייני המדינה לפחות אחת לחודש. ח"כ בני גנץ אגב, לא מממש את הזכות הזו (קראו כאן).

ואם חשבתם שבישראל מתחלפים הרבה ממשלות קלטו את המספר הבא: כ-16 ראשי אופוזיציה כיהנו משנת 2000, כשבזמן הזה היו רק 4 ראשי ממשלה.

אז ח"כים מתקוטטים על התפקיד, אבל רק כדי להתקוטט לאחר מכן עם כל העולם. כי כפי שרחבעם זאבי טען בעבר: לקואליציה יש דבק המאחד אותה סביב שלל סוגיות. לאופוזיציה יש רק דבק אחד, הרצון להפיל את הקואליציה .

אבל בוא נהיה הוגנים. לא קל להיות באופוזיציה. הח"כים שנקלעו אליה צריכים לשחק במגרש עקום לגמרי. למה? כי הקואליציה היא זו שקובעת את הכללים, והיא מאז ומתמיד ניסתה להצר את צעדי האופוזיציה. זה הגיוני. בן–גוריון השתדל להתעלם ממפלגות מהצד השני של המתרס — כמו חירות ומק"י — וכשאני אומר להתעלם – אני מתכוון לפשוטו כמשמעו. הוא אפילו סירב לקרוא למנהיג חירות מנחם בגין בשמו. 

ובעשור האחרון כשאותן מפלגות מוצאות את עצמן שוב ושוב בשלטון, אז בשלב מסוים הן החלו לבטל כמה מהאיזונים והבלמים שנתנו לאופוזיציה את כוחה. 

הקואליציה שמה מקלות בגלגלים הרעועים מראש של האופוזיציה

עוד לפני הדיבורים בשנה האחרונה על החלשת בג"צ, כלי אופוזיציוני מרכזי, הקואליציה – שכנראה לא חוששת שיום אחד תיהפך לאופוזיציה בעצמה – החלישה משמעותית שני כלים קלאסיים אחרים שהיו בארגז הכלים האופוזיציוני. מדובר בפיליבסטרים והסתייגויות. לא להירדם – מדובר בתחמושת משמעותית בארסנל האופוזיציוני.

הסתייגויות הן בקשה לשינויים קטנים בחוק, למשל שינוי של תקציב לסעיף מסוים ממיליון שקל למיליון שקל ואחד. פיליבסטר זה כשחבר כנסת עולה לנאום נאום אינסופי על בימת הכנסת במטרה להשהות מהלכים קואליציוניים. אלו הם שני תכסיסים שיכלו לעכב הצבעות על מהלכים שלטוניים כמעט למשך נצח (או לפחות עד שמושגת פשרה בין הצדדים).

למעלה תראו את איתן כבל שהקריא את מגילת איכה בתימנית כדי לעכב את חוק ההמלצות. אבל לפעמים, הנאומים פחות הומוריסטיים ונועדו פשוט לשבש את מהלך העניינים. מדליית זהב כנראה מגיעה למיקי איתן, השר לשעבר מהליכוד, שנאם ב-93' לא פחות מ-10 שעות ו-7 דקות  (ברצף!) כדי לעכב את אישור תקציב המדינה.

אלא שהרבה יותר קשה להשתמש בתכסיסים האלו היום: בתקנון הכנסת הוזרקו בשנים האחרונות סעיפים לפיהם הקואליציה יכולה לכפות סד זמנים במליאה ובעצם לקצר בכוח פיליבסטרים והסתייגויות. אז מה עושים כשהאופוזיציה מגישה אלפי הסתייגויות? שיטת האקורדיון – הצבעה אחת ויחידה על שלל הסתייגויות דומות. בום – הכלי האופוזציוני איבד מכוחו ומזוהרו. מעניין מה יגידו על כך חברי הקואליציה ביום בו יישבו בספסל הנגדי.

המפלגות הערביות: החתן לא מעוניין, והכלה מוותרת מראש

אה, ולישראל יש עוד בעיה, הקטע המציק הזה, שאנו לא כל כך אוהבים לחשוב עליו, מפלגות ערביות. זו בעיה משום שאלו מפלגות שמעולם לא היו בשלטון – וגם האופק לא מבשר על שינוי כלשהו. גם החתן לא מעוניין, וגם הכלה מוותרת מראש.

למה זו בעיה? כי למפלגות הערביות אין מושג איך השלטון נראה מבפנים, ולכן קשה להן יותר להתנהל באחריות או לשמש כאופוזיציה יעילה. הן  בעיקר יכולות להתנגד למדיניות שהממשלה מציעה, וזהו.

כמובן שגם ח"כים רבים במפלגות שמאל-מרכז לא היו חברים בקואליציה מעולם, אך אלו חשים כי עוד יש "אור בקצה המנהרה השלטונית". המפלגות הערביות, מנגד, מקלות על הקואליציה. זה מוריד 12~ חברי כנסת במאמץ להחלפת השלטון.

יש מה לעשות? כן, המון

ואם זה לא מספיק, אז גם ועדות הכנסת לא מותאמות לתחומי משרדי הממשלה אלא לנושאים. שמעתם על השר לחוק, חוקה ומשפט? יש שרה למעמד האישה? לא. אבל ככה פועלות הוועדות בכנסת. ולכן האופוזיציה לא יכולה דרכן לפקח על הממשלה. 

וזה לא חייב להיות ככה. לפי אור טוטנאור, לשעבר חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, כמעט רק בישראל הוועדות לא חופפות את תחומי משרדי הממשלה. למה זה פוגם ביכולת הפיקוח שלהן? כי הח"כים, גם הנדירים שבאים בקביעות לוועדה, לא יכולים לפתח יכולת פיקוח על משרד ממשלתי ספציפי אלא מחזיקים שלל כדורים באוויר בחלוקה נושאית.

את התוצר של כל הבעיות האלו מכיר כל מי שעוקב אחר הפוליטיקה: ח"כים מהאופוזיציה בורחים מהוועדות ומנצלים את זמנם לכלי אחר ריק מתוכן – הגשת הצעות חוק – אלפים מהן. ולרובן אין סיכוי לעבור. למה? כי מי ששולט בחקיקה זו הקואליציה, ולהם פחות מתאים לתת פרס ליריבים הפוליטיים שלהם.

אז מה אפשר לעשות כדי לשפר את הפיקוח על הממשלה?

קודם כל רפורמה בוועדות הכנסת. להצמיד את תחומי האחריות של ועדות למשרדי ממשלה, לצמצם את מספר החברויות בוועדות – אם צריך דרך העלאת מספר הח"כים. מדינת ישראל התבגרה בשנים האחרונות לא מעט, אבל נשארנו עם אותו מספר של נציגים – 120. בהמשך אפשר לדבר על מתן כלים נוספים לאופוזיציה – דוגמת הרחבת חיוב השרים ורה"מ לספק מענה לשאלות במליאה, ועוד.

כפי שהעוקב שלנו אורי קליינר כתב, לא רק מדובר בכלים. לדבריו, "הצעדים ליציאה מהקיפאון פשוטים: להבין את המציאות הפוליטית האמיתית בישראל, להציע חלופה ערכית ואידאולוגית לשלטון ולפעול, במישרין, לקידום הנושאים הקרובים ללב ציבור הבוחר. רק כך נקבל שיח ציבורי מעמיק, רק כך נקבל אופוזיציות רעיוניות". 

ובנוגע לאופוזיציה הנוכחית? בכנסת ה-22 ראוי שגנץ ולפיד ישוחחו עם ראשי כל מפלגות האופוזיציה ויקבעו יחד באילו מקומות חשוב להם להילחם יחד ואילו נושאים הם מעוניינים לקדם. אם יצליחו להתגבש כגוש אחד ולעבוד בתיאום סביב הם יכולים להגיע, כפי שראיתם, להישגים גבוהים. אלא שגנץ כאמור, אפילו לא מממש את זכויותיו הבסיסיות ביותר כראש המפלגה הגדולה שאיננה מפלגת שלטון.

רוצים לעזור? הנה הצעה – פנו ליולי אדלשטיין

לסיום נקרא לכם, חובבי דמוקרטיה מכל צבעי הקשת הפוליטית, לפנות ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בנושא. בקשו ממנו להגביל את מספר הוועדות בהן ח"כ יכול להיות חבר – לשתיים בלבד. 

כן, מכל המחקרים שקראתי ומכל האנשים ששוחחנו איתם זה נראה מהלך שיהיה גיים-צ'יינג'ר רציני. זה יגדיל את המומחיות של הח"כים, יעזור להם לתפקד פחות כרובוטים ויותר כאנשים אמיתיים. 

הדרך הקלה לכך היא הגדלת מספר חברי הכנסת. אבל הנה פטנט: אפשר לצמצם את מספר השרים וסגני השרים המיותרים. זה יקרה מעצמו אם אדלשטיין ינחה את הח"כים להגביל את חברותם לשתי ועדות בלבד, וכל זה יכול לקרות עם קצת לחץ ציבורי לשינוי כיוון הפלגת הספינה הפרלמנטרית לכיוון הנכון.

אגב, אדלשטיין בקטע. הוא הקים את יחידת כת"ף שמגבירה את הפיקוח על הממשלה. הוא אף עיגן נוהל משובח שיכול קצת לשנות את מאזן הכוחות בין הכנסת-לממשלה – לפיו, עובדי ציבור שלא יתייצבו בפני ועדות הכנסת כשיוזמנו, אפשר יהיה להטיל עליהם סנקציות כמו שלילת היתר הכניסה לכנסת ולעכב דיון במליאה של סוגיות של המשרד אליו הם שייכים.

• האזינו לכתבה כפודקאסט מהודק:

אנחנו בעד המקל הזה, והגיע הזמן גם לגזר – להקל על הח"כים לעשות את העבודה למענה נבחרו. רק כך האופוזיציה תוכל לדרוש ולקבל תשובות מהחבר'ה בשלטון – וזה טוב לכולם.

אופוזיציה גדולה ומלוכדת הולכת יד ביד עם ממשלה חזקה ויציבה. אופוזיציה חלשה, לעומת זאת, מקשה על הממשלה להיות רגישה לדרישות מצד הציבור. כתוצאה היא תהיה פחות אחראית כלפיו. זו הסיבה שמצבה הקשה של האופוזיציה בכנסת ישראל צריך להדאיג את כל מי שאיכות הדמוקרטיה הישראלית ועתידה חשובים לו.

• השוואה בינלאומית: בישראל האופוזיציה מהמפולגות והפחות יעילות בעולם