כמה אנחנו משלמים על הכשרות בישראל?

| טור אורח: תני פרנק, נאמני תורה ועבודה |

בטורים הקודמים כתבתי על תפקודם והתנהלותם של רבני הערים בישראל. הפעם אנסה להמחיש באלו סמכויות רשמיות נושא רב העיר ואיך הוא בעצם משפיע על החיים של כולנו. זה קורה בעיקר באמצעות מערך הכשרות עליו הוא חולש.

מקובל לחשוב על הרבנות בכלל, ועל הכשרות בפרט, כמונופול ממשלתי ריכוזי. אך לא כך המצב – למעשה מדובר במונופול מקומי. ליתר דיוק, כ- 130 מונופולים מקומיים שנמצאים באחריות המועצות הדתיות ובשליטת הרב המקומי.

בהתאם לחוק איסור הונאה בכשרות, מי שמוסמך לתת תעודות הכשר בישראל הם רק הרבנים המקומיים במקום כהונתם. במקרים בהם אין רב מקומי – מועצת הרבנות הראשית יכולה למנות ממלא מקום לתפקיד זה.

רבני הערים אחראיים לחתימה על כל תעודות הכשרות בעירם, בין אם מדובר בתעודת כשרות למקומות בילוי (בית קפה, מסעדה, מלון) או בית עסק (בית מטבחיים, מפעל לייצור מזון). כך נוצרים לעיתים מצבים אבסורדיים, בהם ברשות קטנה ישנם מפעלים גדולים או הרבה בתי מלון – ורבני הערים המסויימים מקבלים אחריות אדירה על מערכת כשרות ענפה, ללא קשר לניסיון של הרב או לאיתנות הכלכלית של המועצה הדתית.

זאת הסיבה, לדוגמא, שרבני העיר אילת נחשבים משמעותיים כל-כך: הם אחראים על כל מערכת הכשרות במלונות בעיר התיירות המרכזית של ישראל. לשם המחשה, אגרת הכשרות למלון (תעודה בלבד) עם למעלה מ- 250 חדרים היא 12,295 שקל בשנה.

עלויות מונופול הכשרות

כדי להבין עד כמה מערכת הכשרות משפיעה על יוקר המחיה, צריך קודם להבין את עלויות מונופול הכשרות: המדינה, באמצעות המועצות הדתיות, גובה אגרה שנתית בעבור השגחה על כשרות. סכום זה מגיע בנוסף לתשלום הקבוע שמשלם בעל העסק למשגיח הכשרות. לפי דו"ח של עו"ד עמיחי פילבר מפורום קהלת, סך ההכנסות של המועצות הדתיות מאגרות בנושא הכשרות עמדו על כ- 49 מיליון שקל בשנת 2015 לבדה.

בנוסף, העובדה שכיום לא ניתן לכתוב את המילה "כשר" בבתי עסק ללא הכשר של הרבנות, מביאה לכך שעסקים שמחפשים כשרות מחמירה יותר משתמשים בשירותיהם של גופי כשרות פרטיים (בד"צים) – בנוסף לתעודת הכשרות של הרבנות. המשמעות: תשלום כפול – גם לרבנות וגם לבד"ץ. סך עלויות מונופול הכשרות הוערכו בדו"ח של משרד האוצר בכ- 600 מיליון שקל בשנה.

מקרה מייצג של הבעייתיות במונופול הכשרות בא לידי ביטוי בסכסוך שהתגלע בראשון לציון בשנת 2014, בין רב העיר לבין מפקח כשרות מקומי. אותו מפקח זומן להעיד במשטרה במסגרת חקירה פלילית שהתנהלה נגד הרב. בעקבות כך, לפי הפרסומים, הרב "סימן" את המפקח והחליט לנקום בו –  על חשבון הציבור – בכך שלא הסכים לחתום על תעודות כשרות לעסקים שבאחריות המפקח.

כך נותרו עשרות עסקים ללא תעודות כשרות וללא אפשרות מעשית אחרת – שהרי אין אפשרות לקבל שירותי השגחה שלא מהרבנות המקומית. באותה תקופה גם לא הייתה קיימת האלטרנטיבה של "כשרות צהר".

לדעתי האישית, מקרים כאלה מוכיחים כי יש לבחון מחדש את תפקיד רב העיר: ראשית, יש לקצוב את כהונתם של רבני הערים – כך שרבנים שאינם מתפקדים ומנותקים מהציבור לא ייבחרו שוב. שנית, יש לשקול את הפיכת רב העיר לדמות ייצוגית ללא סמכויות ביצוע (דוגמת חתימה על תעודות כשרות) – ולהותיר אחריות זו בידי המועצה הדתית.

*

הכותב הוא תני פרנק, ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה.

לטורים הקודמים של תני:

• איך הצליחו רבני הערים לקבל העלאה בשכרם?
• למה יש יותר רבני ערים בפריפריה?