ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
יותר משנה אחרי שהתפנה תפקיד שר הפנים, אישרה אתמול (11.11) הליכוד כי ראש הממשלה בנימין נתניהו יבקש מהממשלה לאשר את מינויו של גדעון סער לתפקיד. אם המינוי יאושר, סער יכהן במקביל כשר הפנים וכשר החוץ.
שר הפנים האחרון במינוי קבוע היה משה ארבל, שהתפטר ביולי 2025. שר המשפטים יריב לוין מילא את מקומו במשך שלושה חודשים, עד 22 באוקטובר 2025. מאז נותר תיק הפנים ללא שר מכהן.
למרות שלא תמיד אנחנו זוכרים אותו, קיים קשר הדוק בין משרדי הממשלה השונים לחיי היומיום של האזרחים והשלטון המקומי – העירייה או המועצה שלנו. לקראת המשא ומתן הקואליציוני של הכנסת ה-26 על חלוקת התיקים בממשלה (ככל שתקום ממשלה), זאת הזדמנות לעסוק בנושא ולעשות קצת סדר בנקודות ההשקה.
בעוד שמשרדים כמו הביטחון, האוצר והחינוך זוכים לתשומת לב ציבורית רבה, משרד הפנים, המחזיק בסמכויות נרחבות שמשפיעות כמעט על כל רשות מקומית בישראל, הוא המלך הבלתי מעורער של החלטות הנוגעות לכל אחת ואחד מאיתנו במגוון תחומים.
הרשויות המקומיות בישראל שונות מאוד זו מזו. יש רשויות שנהנות מהכנסות גבוהות מארנונה עסקית, אזורי תעשייה, מרכזי מסחר ומשרדים, ולעומתן רשויות שהכנסותיהן העצמיות נמוכות, ושתלויות במידה רבה בתקציבים ממשלתיים – והן הרוב. באמצעות מענקי איזון, תקציבי פיתוח ומנגנוני סיוע נוספים ויצירתיים, משרד הפנים משפיע על יכולתן של הרשויות המקומיות לספק שירותים לתושביהן.
לכן, ראש רשות נדרש תמיד להיות בקשר טוב עם משרדי הממשלה, ללא קשר לעמדתו הפוליטית. חלוקת התקציבים אמנם כפופה לקריטריונים ולנוסחאות, אך למשרד הפנים (או יותר מדויק – לשר הפנים) יש השפעה משמעותית על מדיניות התקצוב וסדרי העדיפויות. מדובר בכלי חשוב שיכול לסייע בצמצום פערים בין רשויות חזקות לחלשות, אך גם לשמר פערים קיימים אם לא משתמשים בו בצורה שוויונית ועניינית. לתלות הבלתי אפשרית של רוב הרשויות המקומיות בתקציבי הממשלה ראוי להקדיש כתבה בפני עצמה.
סמכות משמעותית ופחות מוכרת של שר הפנים היא האפשרות לשנות גבולות מוניציפליים, ולהשפיע באופן עקיף על חלוקת הכנסות ופוטנציאל הכנסות בין רשויות מקומיות. נניח שלצד עיר שבה מתגוררים עשרות אלפי תושבים נמצא אזור תעשייה גדול, ששייך דווקא למועצה אזורית סמוכה. המועצה נהנית מהכנסות ארנונה של מיליוני שקלים, בעוד שהעיר נדרשת לספק שירותים לאוכלוסייה גדולה בהרבה, עם מקורות הכנסה מוגבלים.
ועכשיו למציאות: המועצה האזורית תמר, שלה 2,500 תושבים בלבד, קיבלה במשך עשרות שנים את הארנונה ממפעלי ים המלח ומהמלונות, בעוד שרשויות סמוכות, ובהן ערד, דימונה, ירוחם ורשויות בדואיות, התמודדו עם מקורות הכנסה מוגבלים בהרבה, וחלקן אף התקשו "לסגור את החודש". כדי להתמודד עם מצבים כאלה, הוקמו בשנת 2016, בתקופתו של אריה דרעי כשר הפנים, ועדות גיאוגרפיות קבועות, שנועדו בין היתר לקדם צדק חלוקתי ולצמצם פערים היסטוריים בין רשויות מקומיות.
שר הפנים ממנה את חברי הוועדות, קובע את הנושאים שיועברו לבחינתן, ומחזיק בסמכות לקבל החלטות בעקבות המלצותיהן. אלא שבפועל, בדו"ח שפרסם מבקר המדינה ביוני 2026 נמצא כי ב-39 מקרים הגישו הוועדות הגיאוגרפיות את המלצותיהן, אך החלטת שר הפנים בעניינן טרם התקבלה.
החלטה המעבירה מיליוני שקלים מרשות אחת לאחרת היא "תפוח אדמה פוליטי לוהט", וכך מסתבר שבמקרים רבים יותר נוח להימנע מהכרעה. אגב, בעניין המועצה האזורית תמר, שרת הפנים איילת שקד היא שקיבלה ב-2021 את ההחלטה ההיסטורית על חלוקת הכנסות הארנונה.
תחום מוכר נוסף בסמכות משרד הפנים הוא הארנונה. רוב התושבים מניחים שמדובר במס עירוני שנקבע באופן כמעט בלעדי על ידי ראש העיר וחברי המועצה. בפועל המצב מורכב יותר, ולראשי הערים ולמועצות יש שיקול דעת מוגבל יחסית, בעיקר בכל הנוגע לשינויים.
תעריפי הארנונה כפופים להסדרים שנקבעים ברמה הארצית, ושינויים חריגים בתעריפים ובסיווגים מחייבים את אישור שרי הפנים והאוצר. לכן, גם כשמועצת העיר מבקשת להעלות או להפחית תעריף מסוים, היא לא תמיד רשאית לעשות זאת באופן עצמאי.
החלטות על תעריפים וסיווגים יכולות להשפיע על הכנסות העירייה, על פעילותם של עסקים ועל היכולת לממן שירותים עירוניים. "המופע השנתי" בו מועלית הארנונה במליאת המועצה המקומית הופך בדרך כלל למופע ניגוח של קואליציה-אופוזיציה, והוביל לא מעט ראשי ערים לאורך השנים לבקש שהארנונה (באמצעות מנגנון "הטייס האוטומטי") לא תצטרך אישור נפרד במליאת המועצה.
בעולם אידיאלי, אגב, לרשות מקומית צריכים להיות מקורות הכנסה עצמאיים, שיאפשרו לה לספק שירותים לתושביה בלי להידרש בכל פעם לסיוע ממשלתי. אלא שבישראל, הפערים בין הרשויות ומבנה הארנונה מקשים מאוד על השגת עצמאות תקציבית שכזאת.
אף שראש העיר וחברי המועצה נבחרים בבחירות דמוקרטיות, הם לא פועלים באופן עצמאי לחלוטין. משרד הפנים הוא הגוף הממשלתי המרכזי שאחראי לפיקוח ולבקרה על הרשויות המקומיות: מפקח על תקציבי הרשויות, עורך ביקורות, בוחן את התנהלותן הכספית, ובמקרים המתאימים יכול להתערב בניהולן, בין היתר באמצעות מינוי חשב מלווה או הפעלת סמכויות אחרות הקבועות בחוק.
התערבות של השלטון המרכזי כלפי ראש עיר שזכה לאמון התושבים היא דבר חריג, אך צריך לזכור שלראשי הרשויות בישראל יש כוח רב מאוד – בעוד שלחברי המועצה, ובפרט לחברי האופוזיציה, יש לעיתים כלים מוגבלים לפיקוח אפקטיבי על התנהלותם. פרשות השחיתות הרבות ברחבי הארץ מחדדות את הצורך דווקא במנגנוני ביקורת, אכיפה וסנקציות משמעותיות יותר, שאינן כפופות למשרד הפנים, כמו מוסד מבקר המדינה.
לסיכום, תקציבו של משרד הפנים עצמו אינו גבוה במיוחד, אך כוחו טמון בכלים שמאפשרים להשפיע על חלוקת מיליארדי שקלים, על גבולות מוניציפאליים, על גופי תכנון ורגולציה, על מינהל תקין ועוד. אז בפעם הבאה שתשמעו על המשא ומתן הקואליציוני ועל (אי) המאבק לקבלת תיק הפנים, כדאי לזכור שלא מדובר רק בתפקיד מיניסטריאלי, אלא באחד ממוקדי הכוח הפוליטיים המשמעותיים ביותר בעיצוב השלטון המקומי בישראל.
הכתבה פורסמה ב"בוקר טוב" – רשת העיתונות המקומית של העיתונות העצמאית, אשר מוקמת בימים אלו בחיפה ובחולון. להצטרפות: https://boker-tov.co.il
עו"ד אבי בלדי כיהן כיו"ר ועדת הביקורת והיה חבר המועצה המקומית גבעת זאב
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
