מי רוצה להיות צודק ומי רוצה להיות חכם

"מה שהוא עושה בפריימריז – בשיתוף פעולה של השרים הגרועים והעסקניים ביותר – זו תחתית שאני לא זוכר", אמר השבוע ד"ר רן ברץ, לשעבר ראש מערך ההסברה תחת נתניהו, נגד מי שהיה מעסיקו. זו אינה הפעם הראשונה שבה נתניהו כובש תחתית חדשה, וכנראה גם לא האחרונה: בכמעט 19 שנות שלטונו הוא כבר הוכיח שיש עוד לאן לרדת.

הפעם מדובר בשיטה מוכרת – התקדמות זוחלת, בחסות הסתרה וקביעת עובדות בשטח. בזמן שהוא גרם למרבית הח"כים המכהנים לקדם את תוכניתו לשריין שמונה מועמדים מטעמו ברשימת הליכוד, הוא רקם דיל עם שלושה עסקנים ממולחים – שר הביטחון ישראל כ"ץ, שר החוץ גדעון סער ושר התיירות חיים כץ. כך, בין רגע גדל מספר השריונים שלו מ-8 ל-11. מבחינת חברי הליכוד, המשמעות פשוטה: יותר מקומות ברשימה נקבעים מראש, ופחות מוכרעים בידי המתפקדים בפריימריז.

יש בכך גם צדק פואטי: לא מעט מחברי הכנסת והשרים ששימשו קדנציה שלמה כמשרתיו הנאמנים של נתניהו עלולים לראות את הכנסת הבאה מבחוץ. נתניהו יישאר נתניהו – רק המשרתים מתחלפים. אין סיבה לעלוז ממצוקתם, אבל גם אין סיבה להזיל עליה דמעה. הם הרוויחו את זה ביושר.

ואם לא די בהפיכת רשימת הליכוד למפלגה הפרטית של נתניהו, חברי המפלגה גילו בשבוע שעבר שהוא גם אישר לקצר את תקופת האכשרה של אלמוג כהן – שנבחר לכנסת ה-25 מטעם עוצמה יהודית של איתמר בן גביר – ולאפשר לו להתמודד על אחד המקומות שעוד נותרו פתוחים בפריימריז.

מדובר באותו כהן שבבחירות הקודמות נשאל, בהקלטה שהודלפה לערוץ 13, מדוע מפלגתו מרככת את מסריה הכהניסטיים: "אני אומר דבר פשוט: בתחבולות תעשה לך מלחמה, מי שלא עושה תחבולה מפסיד. תאמין לי שאף אחד פה לא יותר ימני ממני. מילה שלי. גם ברוך מרזל, לידי הוא שמאלן. אתה יודע מה זה סוס טרויאני? הכניסו להם סוס כאילו זה הקורבן, אצלם זה היה אות כבוד, שיברך את המסע שלהם. כל הסוס היה מלא בלוחמים".

בהמשך אותה הקלטה ניסח כהן את ההיגיון הפוליטי שמאחורי השיטה באופן מפורש עוד יותר: "בסוף יש פה שאלה אחת מאוד ברורה ומאוד פשוטה: האם אתה רוצה להיות צודק או להיות חכם? אתה יכול להיות צודק, אחי, הרבה שנים, אתה גם תמות צודק…"

מי שתיאר בעצמו את אסטרטגיית הריכוך של עוצמה יהודית במונחים של "סוס טרויאני", וטען שאפילו ברוך מרזל "שמאלן" לידו, יתמודד כעת על מקום ברשימת הליכוד. עצוב שהמהלך כבר כמעט אינו מפתיע – ומדאיג עוד יותר שיש בליכוד מי שמקבלים אותו בברכה, בתנועה שבמשך שנים התהדרה בזהות לאומית-ליברלית וממלכתית.

מעטים זוכרים בכלל ששנה ועשרה חודשים לפני שנתניהו מינה את בן-גביר לשר לביטחון לאומי, אותו נתניהו התחייב באופן ברור לכך שבן גביר לא ימונה לשר בממשלתו והבהיר שהסיבה לכך היא העובדה ש"עמדותיו של בן גביר הן לא עמדותיי", וזאת בהקשר לגילויי הגזענות נגד ערבים והלהט"בופוביה של בן גביר.

אולם כמות המנדטים שקיבל בן גביר בבחירות והרצון של נתניהו להקים קואליציה שתסייע לו לנסות לחמוק ממשפטו, הובילו אותו להכשיר את הכהניזם לישיבה בממשלה. סיבה נוספת שתרמה להכנסת בן גביר לממשלה הייתה טשטוש אידיאולוגי הולך וגובר בין חברי הכנסת של הליכוד שנבחרו לכנסת ה-25 ובין המפלגה הכהניסטית בראשות בן גביר. בקדנציה הנוכחית היו בסיעת הליכוד חברי כנסת שאימצו רטוריקה ורעיונות המזוהים במובהק עם ממשיכי דרכו של מאיר כהנא.

כך למשל, סגן יו"ר הכנסת ניסים ואטורי עלה בנובמבר האחרון לדוכן הכנסת והצהיר כי "כהנא צדק בהרבה דברים" וכי "היום היה מקבל פרס ישראל" – הצהרה שגררה גינוי זהיר מבכיר לא מזוהה בליכוד. דבריו לא היו חריגים במיוחד על רקע התבטאויותיו ועמדותיו לאורך הקדנציה.

דוגמה נוספת היא השרה מאי גולן, שאמרה ביולי בתוכנית "הפטריוטים" בערוץ 14: "אין הרבה פערי אידיאולוגיה בין עוצמה יהודית לליכוד, בוא נשים את הדגש על הדבר הזה. לא יודעת מה מוכרים לכם, כן? אבל אין באמת הרבה פערים".

רע"ם לקראת מהלך היסטורי

ביום חמישי (13.8) נפגשו יו"ר רע"ם מנסור עבאס ויואב סגלוביץ', שפרש קודם לכן מיש עתיד ומהכנסת, כדי לדון באפשרות שסגלוביץ' יצטרף לרשימת המפלגה. בתום הפגישה, שנמשכה כשעתיים וחצי, הודיעו השניים כי היא התקיימה "ברוח טובה וחיובית" וכי ימשיכו במגעים. אם המהלך ייצא לפועל, רע"ם תהפוך לראשונה בתולדותיה לרשימה ערבית-יהודית, עם מועמד יהודי במקום ריאלי.

פוליטיקאים שהם גם אסטרטגים פוליטיים מוצלחים הם מצרך נדיר. בפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות כמה מהבולטים שבהם נמצאים דווקא בצד הימני של המפה, ובהם בנימין נתניהו ואריה דרעי. המהלך שמוביל כעת מנסור עבאס מלמד שגם הוא מבין את המשחק הקואליציוני טוב יותר מרבים מיריביו.

ההישג הפוליטי הגדול ביותר של עבאס הוא שהצליח להכניס למשחק הקואליציוני קולות שהפוליטיקה הישראלית התייחסה אליהם במשך שנים כפסולים. התהליך החל עוד לפני "ממשלת השינוי": אחרי בחירות אפריל 2019, כשלנתניהו היו 60 ח"כים, עבאס ניהל לדבריו מגעים עם מיקי זוהר, נתן אשל ושר בכיר בליכוד על אפשרות שרע"ם תימנע ותאפשר לנתניהו להקים ממשלה. ב-2020, כשההתקרבות לליכוד כבר הייתה גלויה, הוא ניסח את השיטה במילותיו שלו: "נתניהו מנסה לנצל אותי, אבל גם אני מנסה לנצל אותו".

עבאס זיהה את מצוקתו הפוליטית של נתניהו בתוך המשבר הפוליטי – וידע לנצל אותה. אחרי בחירות 2021, בניסיון למנוע את הקמת "ממשלת השינוי", נתניהו נפגש עמו בבלפור וניסה לשכנעו שלא להצטרף לבנט וללפיד. לפי דיווח נוסף, עבאס אף ביקר במעון כמה פעמים, כשהמגעים עסקו באפשרויות שונות לתמיכת רע"ם בנתניהו.

בסופו של דבר עבאס ניצל את המגעים עם נתניהו כדי לפרוץ את מחסום הלגיטימציה – ואז הלך דווקא עם בנט ולפיד והכניס לראשונה מפלגה ערבית עצמאית לקואליציה. ההישג היה גדול יותר מארבעת המנדטים שהפכו ללשון מאזניים: תחילה הימין, ואחריו גם המרכז והשמאל, נאלצו להתייחס לקול הערבי כאל קול לגיטימי בהרכבת ממשלה.

עבאס עצמו אמר בהמשך שהוא "חייב לבנימין נתניהו את הלגיטימציה הפוליטית" שקיבל, וטען שבנט העז להקים איתו ממשלה רק לאחר שראה שגם נתניהו מוכן לכך.

המהלך מול סגלוביץ' הוא המשך טבעי של התהליך הזה. עבאס שואף להפוך את הלגיטימציה של רע"ם כשותפה במשחק הקואליציוני לעובדה קבועה, ובכך לשנות את החשבון המתמטי של הפוליטיקה הישראלית.

חבל שהסיעות הערביות האחרות טרם אימצו את הלקח שעבאס מנסה ליישם: כוח פוליטי אינו נמדד רק במספר המנדטים או בנאמנות לעמדות אידיאולוגיות, אלא גם ביכולת לתרגם אותם להשפעה. מפלגות מגזריות ואידיאולוגיות בישראל למדו לאורך השנים לבנות לעצמן כוח מיקוח, לנהל משא ומתן עם מחנות שאינם שותפים להשקפת עולמן ולהפוך את התמיכה בהן להישגים עבור ציבור הבוחרים שלהן. עבאס מנסה לעשות את זה גם עם הקול הערבי: להחליף טהרנות אידאולוגית בניצול חכם של המשחק הפוליטי, ולהפוך את כוחם של בוחריו לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו בהרכבת ממשלה.

במובן הזה, המהלך מול סגלוביץ' אינו רק ניסיון להוסיף מועמד יהודי לרשימה. הוא עוד שלב בניסיון של עבאס להפוך את רע"ם ממפלגה שהמערכת הפוליטית יכולה לפסול מראש למפלגה שכל מי שרוצה להקים ממשלה חייב לפחות להביא בחשבון.

הדמוקרטים ממשיכים לדבוק ביצר ההתאבדות

ואם עבאס מנסה להרחיב את גבולות המשחק הפוליטי ואת מעגל השותפים האפשריים שלו, במפלגת הדמוקרטים נדמה שעושים בדיוק את ההפך.

הדמוקרטים נכנסו לקמפיין הבחירות עם שתי נקודות חוזק משמעותיות. הראשונה היא שלושה ח"כים מעולים ממפלגת העבודה, שעשו עבודה נפלאה בקדנציה הנוכחית – נעמה לזימי, גלעד קריב ואפרת רייטן – והאהדה כלפיהם הזרימה אנרגיה חיובית לפריימריז.

המומנטום הזה, בצירוף יאיר גולן בראש המפלגה והצטרפות דמויות חדשות למרוץ, הוביל להישג מרשים: יותר מ-113 אלף מתפקדים למפלגה המאוחדת של העבודה ומרצ – כמעט פי שניים ממספר המתפקדים של שתי המפלגות יחד בבחירות הפנימיות הקודמות (59 אלף).

אלא שהחוזקות פינו במהרה את הבמה לחוליי העבר. בשבוע שעבר החליט גולן שלא להשתמש בשריונים שעמדו לרשותו – ובכך גם לא לממש את הסיכום עם עינב צנגאוקר, ממובילות המאבק לשחרור החטופים, שלטענתה הובטח לה שריון בצמרת הרשימה.

מעבר לבעיה האתית שבהפרת התחייבות כזו, שתלווה את גולן בפעם הבאה שיבקש ממישהו לסמוך על מילה שנתן, מדובר בעוד ביטוי לדפוס פעולה פוליטי שנראה כמעט התאבדותי. בזמן שמפלגות אחרות שוברות את הראש כיצד להגיע לקהלים חדשים, העבודה ומרצ ממשיכות פעמים רבות להסתפק בפנייה לאותה שלולית הולכת ומתייבשת של מצביעי השמאל הוותיקים.

העבודה הייתה במשך עשרות שנים מפלגת השלטון המרכזית בישראל. מרצ זכתה בשיאה ב-12 מנדטים. כיום נדמה ששתיהן איבדו לא רק חלק עצום מקהל הבוחרים שלהן, אלא גם את היכולת – ואולי את הכלים – לבנות מחדש קואליציה רחבה של מצביעים.

בעבר היה הביטחון ציר מרכזי במסר של העבודה, כפי שנדרש ממפלגה ששאפה להנהיג את המדינה. במשך השנים נדחקו הנושאים האלה לטובת סדר יום חברתי ואזרחי, בזמן שמאגר המצביעים הפוטנציאלי של המחנה הצטמצם. אבל אפילו בזירות שבהן הדמוקרטים אמורים ליהנות מיתרון טבעי, הם אינם עושים די כדי לפתוח את השורות לקהלים חדשים.

הם ממשיכים לסרב לשריין נציג או נציגה להט"בים בניסיון להחזיר לידיהם את ההובלה בנושא שבו עקפו אותם יש עתיד ומפלגות אחרות. ובפריימריז האחרונים הם דחו גם הזדמנות להחזיר לעצמם את דגל המאבק בסוגיות דת ומדינה, כשמועמד שהצליח להחזיר את הנושא ללב השיח הציבורי נדחק למקום לא ריאלי.

הפריימריז עצמם הוכיחו שיש סביב הדמוקרטים אנרגיה פוליטית לא מבוטלת. 113 אלף מתפקדים הם בסיס שמפלגות רבות היו שמחות לקבל. השאלה היא מה עושים איתו.

אם גולן והדמוקרטים ימשיכו לדבר בעיקר עם מי שכבר משוכנעים, קשה לראות כיצד העבודה ומרצ ישחזרו אפילו את התוצאה המשותפת שלהן ב-2021 – 13 מנדטים – שלא לדבר על צמיחה מעבר לכך.

כפי שאמר אלמוג כהן, בפוליטיקה יש הבדל בין להיות צודק לבין להיות חכם. חבל שהדמוקרטים עדיין מתעקשים לבחור שוב ושוב רק באפשרות הראשונה.