ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
"יושב ראש הכנסת, כנסת נכבדה, אני נרגש וגאה לעמוד כאן היום ולהישבע אמונים לכנסת ישראל כחבר סיעת מרצ", כך אמר עוזי אבן בעת השבעתו ההיסטורית ב-4 בנובמבר 2002, כשהפך לחבר הכנסת הלהט"בי המוצהר הראשון בישראל.
חודשיים לאחר מכן פרסמה המועצה לזכויות הלהט"ב את דו"ח "כרטיס ורוד", שעליו חתומים עמית שאנן ועבדכם הנאמן. כבר אז דרשנו מהמפלגות להבטיח מקום ריאלי לנציג או לנציגה מהקהילה. "במפלגת מרצ קיים שריון לנשים, ערבים, נציג חברתי, נציג רוסים… אולם הנהלת מרצ לא מצאה לנכון לשריין מקום ריאלי לנציג/ת הקהילה", כתבנו אז, והערכנו שהקהילה מעניקה למפלגה כוח אלקטורלי השקול ל-1-3 חברי כנסת.
כמעט 24 שנים חלפו. למרצ ולעבודה יש כעת שם חדש – הדמוקרטים – אבל בכל הנוגע לייצוג להט"ב, ההתנהלות נשארה כשהייתה.
מפלגה ליברלית יכולה להתנגד לפוליטיקת זהויות ולפתוח את ההתמודדות לכולם ללא שריונים. היא יכולה גם לתמוך בהבטחות ייצוג, כל עוד הן מבוססות על כללים הוגנים ועקביים.
הבעיה מתחילה כשמנהלים פוליטיקת זהויות סלקטיבית: קובעים ריצ'רץ' מגדרי, מבטיחים מקומות למרחב הכפרי ולחברה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית – ובאותה נשימה אומרים למועמדים להט"בים שיתמודדו בתחרות חופשית.
זה בדיוק מה שעושות העבודה ומרצ מאז 1999. החריג הבולט היה ניצן הורוביץ, ששובץ במקום השלישי ברשימת מרצ לקראת הבחירות לכנסת ה-18, בין היתר על רקע היותו מועמד הומו מוצהר.
תוצאות הפריימריז האחרונות בדמוקרטים ממחישות את הבעיה. גם הפעם לא שוריינו מקומות ריאליים לנציגי להט"ב.
אם התוצאה לא תתוקן, הדמוקרטים עלולים להשלים שמונה שנים ללא חבר כנסת להט"בי מטעמם. המפלגות שהכניסו לכנסת את חבר הכנסת ההומו המוצהר הראשון ואת יושב ראש המפלגה ההומו המוצהר הראשון איבדו את ההובלה במאבק.
באותן שנים היו מרצ והעבודה הכתובת הפוליטית המרכזית של הקהילה. מאז עבר מרכז הכובד למפלגות אחרות: במיוחד ליש עתיד ואפילו לכחול לבן שהעניקו בשנים האחרונות ייצוג ישיר לקהילה באמצעות חברי הכנסת יוראי להב-הרצנו ואיתן גינזבורג. יאיר לפיד גם הקפיד לאורך השנים לשבץ מועמדים להט"בים במקומות ריאליים.
לפי סקר איפסוס מ-2023, שנערך בקרב 22,514 בוגרים ב-30 מדינות, 9% מהמשיבים בממוצע הזדהו כלהט"ב. ישראל לא נכללה בסקר, ולכן אין לראות בנתון אומדן מדויק של גודל הקהילה בישראל – אלא נקודת ייחוס עולמית.
לקראת הבחירות לכנסת ה-25 נערך סקר בקרב 1,273 להט"בים בעלי זכות הצבעה, שמתוכם נכללו 1,080 במדגם הסופי. לפי הנתונים, בקרב המשיבים היהודים אמרו 22% שיצביעו למרצ ו-21% לעבודה. כלומר, 43% מהמשיבים התכוונו להצביע לאחת משתי המפלגות.
בבחירות עצמן קיבלו העבודה ומרצ יחד כ-6.9% מהקולות. שיעור התמיכה בהן בקרב משתתפי הסקר היה אפוא גבוה ביותר מפי שישה משיעור התמיכה בהן בכלל הציבור.
לסקר יש מגבלות ברורות: הוא לא התבסס על מדגם מייצג, השתתפו בו משיבים שהתנדבו לענות עליו, והחוקרים עצמם הצביעו על תת-ייצוג של להט"ב דתיים. לכן אי אפשר לקבוע באמצעותו בדיוק כמה קולות או מנדטים מעניקה הקהילה לעבודה ולמרצ.
עם זאת, החיבור בין הנתונים מספק בסיס לאומדן. אם משתמשים ב-9% כנקודת ייחוס ומניחים ששיעור ההצבעה בקהילה דומה לזה שבכלל הציבור, מתקבל אומדן תיאורטי של כמעט 4% מהקולות. גם לאחר הפחתה משמעותית בשל מגבלות שני הסקרים, אומדן שמרני של 2%-3% מכלל הקולות – לפחות שני מנדטים – אינו מופרך.
לשם השוואה, לפי חישוב המבוסס על תוצאות הבחירות לכנסת ה-25 לפי יישובים, העבודה ומרצ קיבלו יחד ביישובים הערביים קולות בהיקף של כחצי מנדט, ובקיבוצים פחות ממנדט. למרות זאת, החברה הערבית והמרחב הכפרי זוכים להבטחות ייצוג ברשימת הדמוקרטים במשך עשורים, ואילו הקהילה הגאה אינה זוכה אפילו לאחת.
אין פירוש הדבר שיש לבטל את הבטחות הייצוג לקבוצות האלה. להפך: אם הדמוקרטים מאמינים שייצוג ישיר הוא ערך ליברלי ושקבוצות מסוימות מתקשות לתרגם את כוחן הפוליטי למקום בכנסת, אותו עיקרון צריך לחול גם על הלהט"ב.
אם קולות הקהילה מעניקים לעבודה ולמרצ, לפי אומדן שמרני, לפחות שני מנדטים, הדרישה לשני מועמדים להט"בים במקומות ריאליים אינה מוגזמת. היא המינימום המתבקש.
אחד הטיעונים הקבועים נגד שריון הוא שלא צריך חבר כנסת להט"בי כדי לקדם זכויות להט"ב. הרי גם חברות וחברי כנסת סטרייטים יכולים לפעול למען הקהילה.
אם מקבלים את ההיגיון הזה, אפשר לבטל גם את השריון לנשים, משום שגברים פמיניסטים יכולים לקדם שוויון מגדרי, ואת השריון לערבים, משום שיהודים ליברלים יכולים לייצג את צורכי החברה הערבית.
טיעון אחר הוא שלא כל אדם להט"בי מייצג את ערכי הקהילה. גם זה נכון – ולא רלוונטי. לא כל אישה היא פמיניסטית, לא כל ערבי מחזיק באותה עמדה ולא כל בן קיבוץ פועל למען המרחב הכפרי. אף על פי כן, איש אינו משתמש בכך כדי לבטל את עצם הצורך בייצוגם.
הצדקת השריונים נובעת מההכרה שקבוצות שונות מתקשות לתרגם את כוחן לייצוג פוליטי. נציגות ישירה מביאה לשולחן קבלת ההחלטות ניסיון חיים, נקודת מבט והיכרות שאי אפשר להחליף באמצעות כוונות טובות בלבד.
להט"ב לא צריכים סטרייטים שיהיו להם לפה. הם צריכים את הייצוג הישיר שמגיע להם.
חלק מהמועמדים ברשימת הדמוקרטים תמכו ותומכים בשריון להט"ב. סביר שכמה מהם היו מקבלים מהלך כזה גם אם היה בא על חשבונם. אחרים מתנגדים, שותקים או פשוט נהנים מהמצב הקיים.
זו אינה התחשבנות עם העבר. השאלה החשובה היא מה יקרה עכשיו ובעתיד.
תקנון הבחירות של הדמוקרטים מותיר ליושב ראש המפלגה שני שריונים בכל עשיריית מועמדים. ליאיר גולן יש אפוא אפשרות פוליטית, וחובה מוסרית, לתקן את העיוות ולשבץ מועמד או מועמדת מהקהילה במקום ריאלי. מעבר לתיקון הנקודתי, בהמשך חובה עליו לדאוג להעברת החלטה על הענקת שריון ללהט"ב במקום ריאלי גם ברשימות עתידיות לכנסת.
כן, המהלך יבוא על חשבון מועמד או מועמדת סטרייטים – בדיוק כפי שהשריונים לנשים, למיעוטים ולמרחב הכפרי באים על חשבון מועמדים אחרים. זו משמעותה של הבטחת ייצוג.
לדעתי, הבחירה הנכונה ביותר תהיה לשבץ מועמדת לסבית, מועמדת טרנסית או מועמד טרנס, ובכך לשבור גם את תקרת הזכוכית שמנעה עד היום משתי הקבוצות האלה ייצוג בכנסת.
כבר 27 שנים דורשים במפלגת העבודה ובמרצ מהלהט"ב להמתין בסבלנות, לגייס קולות עבורן ולסמוך על בעלי ברית סטרייטים שמסרבים פעם אחר פעם להעניק להם שריון מתבקש בזכות ולא בחסד. הגיע הזמן להפסיק את פוליטיקת הזהויות הסלקטיבית הזאת.
היי, סטרייטים בדמוקרטים: הגיע הזמן שתזוזו מהכיסאות במליאת הכנסת שאמורים היו לשבת עליהם להט"ב.
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
