שלום בין אנשים, מים ואנרגיה

בכל בוקר אני מוריד את הילדים שלי בגן יער ביקנעם. הם לומדים להכיר את האדמה, להרגיש את חילופי העונות ולהבין את הסביבה שבה הם חיים. כשאני מסתכל עליהם מתרוצצים בין העצים, אני חושב על העתיד שאנחנו משאירים להם.

אני עצמי גדלתי בירושלים, עיר שבה חומות וגבולות פוליטיים הם חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. אבל השנים שעברו, האבהות והשירות כקצין במילואים שינו את הדרך שבה אני מבין ביטחון. מעמדות התצפית על הגבולות הבנתי שהאתגר הגדול ביותר עוד נמצא לפנינו.

את האיום הזה גבול לא יעצור

במשך עשורים התרגלנו לחשוב על ביטחון במושגים ישנים של קווי גבול, חומות, טילים ומערכות יירוט. אבל אי אפשר להגן על מדינה כאשר מסביבה מתחולל משבר משאבים עמוק. אין מערכת יירוט שיכולה לעצור בצורת, ואין חומת בטון שעוצרת גל חום או סופת אבק. פגעי האקלים אינם נעצרים במסוף הגבול.

כשהטמפרטורות עולות, מקורות המים מידלדלים, שטחים חקלאיים נפגעים וביטחון המזון מתערער – גובר גם הסיכון לחוסר יציבות חברתית ופוליטית. כאשר משברים כאלה מעמיקים בירדן, בסוריה או במצרים, ההשלכות שלהם מגיעות במהירות גם אלינו.

ביטחון אמיתי מתחיל ביכולת לקיים תשתיות חיים בסיסיות באזור כולו. מים, מזון ואנרגיה אינם סוגיות סביבתיות צדדיות. הם נמצאים בליבת הביטחון הלאומי של ישראל.

שלום שמחובר לצינורות מים

אני לא מדבר על פתרון תיאורטי. כבר ראינו אותו קורם עור וגידים.

בשנת 2022, בתקופת ממשלת השינוי, חתמו ישראל, ירדן ואיחוד האמירויות בוועידת האקלים בשארם א־שייח׳ על מזכר הבנות לקידום מיזם שכונה „מים תמורת חשמל”. המשוואה הייתה פשוטה והגיונית: ירדן תנצל את שטחי המדבר הפתוחים שלה לייצור חשמל סולארי בשביל ישראל, בסיוע השקעה אמירתית, ובתמורה ישראל תספק לירדן מים מותפלים שהיא זקוקה להם נואשות.

זהו שלום שאינו מסתכם בטקסים ובנאומים. זהו שלום המחובר לצינורות מים, לרשתות חשמל ולאינטרסים משותפים. הוא יוצר תלות הדדית חיובית ומעניק לשני הצדדים סיבה מעשית לשמור על היציבות ועל שיתוף הפעולה.

אבל הממשלה הנוכחית בחרה להפקיר את הדרך הזאת. עוד לפני ה־7 באוקטובר, המדיניות שהובילה והרטוריקה הקיצונית של שריה גרמו לירדנים לקחת צעד אחורה ולהקפיא את ההתקדמות. מאז, במקום לשקם את היחסים, הממשלה רק העמיקה את הקרע. בגלל פוליטיקה קטנה, איבדנו ערוץ קשר מעשי שיכול היה למנוע קריסה אזורית.

ההנהגה הבאה תצטרך להשיב את היחסים עם ירדן למסלול ולפעול לחידוש הסכמי המים והאנרגיה. לא מדובר במחווה דיפלומטית לשכנים, אלא באינטרס ביטחוני ישראלי מובהק.

לא עוד כיבוי שריפות

הסכם המים והאנרגיה הוא רק דוגמה אחת לשינוי התפיסתי הדרוש. אקלים, חוסן חברתי וביטחון לאומי קשורים זה בזה, ואי אפשר להמשיך לנהל אותם ממשבר למשבר. ישראל זקוקה לתכנון אסטרטגי שמסתכל עשרים ושלושים שנה קדימה.

התכנון הזה צריך להתבסס על צעדים מעשיים שכבר מונחים על השולחן: חקיקת חוק אקלים מחייב עם מנגנוני ביצוע, תקצוב ופיקוח; עמידה ביעד הקיים של ייצור 30% מהחשמל מאנרגיות מתחדשות עד שנת 2030 והצבת יעדים שאפתניים יותר לשנים שלאחר מכן; וחידוש שיתופי הפעולה האזוריים בתחום המים והאנרגיה.

אלה אינם נושאים נפרדים. הם חלק מאותה תפיסת ביטחון: מדינה שמפחיתה את תלותה בדלקים מזהמים, מחזקת את התשתיות שלה ובונה מערכות יחסים יציבות עם שכנותיה.

מהאזור אל הרחוב

לצד ההסכמים האזוריים, אנחנו זקוקים גם להסדרים חדשים בתוך ישראל. מדיניות אקלים אינה יכולה להישאר בדיונים בין ממשלות. היא צריכה להשפיע על הדרך שבה אנחנו נעים, עובדים וחיים.

צעד מרכזי הוא השקעה מסיבית בתחבורה ציבורית אמינה, יעילה ונגישה, שפועלת בכל ימות השבוע – כן, גם בשבת. דווקא כאדם דתי, ברור לי שהורדת כלי רכב פרטיים מהכביש, סלילת שבילי אופניים, הקמת נתיבי תחבורה ציבורית והענקת חופש תנועה ל־80% מהציבור הן הכרח סביבתי וחברתי.

תחבורה ציבורית בשבת אינה מאבק נגד היהדות. היא חלק מסטטוס קוו חדש שצריך להתבסס על התחשבות הדדית, צדק חברתי וראייה מפוכחת של העתיד.

את התפיסה הכוללת הזאת – המחברת בין ביטחון, אקלים, שלום וצדק חברתי – צריך להכניס לחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות. אסור לאפשר לאינטרסים פוליטיים צרים להמשיך לעצב לבדם את המציאות ואת העתיד שלנו.

המטרה היא להחזיר את השליטה על החיים שלנו לידי האזרחים – בשביל הבנים שלי בגן היער, ובשביל העתיד של כולנו כאן.

רס״ן במיל׳ יאיא פינק הוא מייסד לובי 99, דמוקרטTV ועלון השבת הליברלי, ממובילי המאבק נגד ההפיכה המשטרית וחוקי ההשתמטות, ומועמד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים.