ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
מה הקשר בין דת, מדינה וסביבה? בישראל, הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב.
הקשר ההדוק בין דת למדינה משפיע כמעט על כל תחומי החיים: על הפרט והמשפחה, על הרשויות המקומיות, על העסקים והכלכלה וגם על מדיניות הפנים והחוץ. הסביבה אינה יוצאת מן הכלל. החלטות שמתקבלות לכאורה בשם הדת, המסורת או הסטטוס קוו מעצבות גם את הדרך שבה אנחנו נוסעים, צורכים אנרגיה, משתמשים בקרקע, קוברים את מתינו ומנהלים את חיי היום-יום.
הדוגמה המוכרת ביותר היא התחבורה הציבורית. היעדרה בשבתות ובחגים מאלץ משפחות רבות להחזיק רכב פרטי גם אם הן אינן זקוקות לו במשך רוב השבוע. לכך יש השלכות ברורות: יותר מכוניות, יותר כבישים וחניות, יותר פקקים ויותר זיהום.
דוגמה מוכרת אחרת היא השימוש החריג בישראל בכלים חד-פעמיים. גם כאן, הרגלי חיים ועמדות פוליטיות ודתיות השתלבו במשך השנים במאבק נגד צעדים שנועדו לצמצם את השימוש במוצרים מזהמים.
אבל יש גם השפעות פחות מדוברות.
בחלק מהשכונות החרדיות נעשה בשבת שימוש בגנרטורים פרטיים המופעלים בדיזל, בשל התנגדות של קבוצות מסוימות לצריכת חשמל מהרשת הארצית. התוצאה היא מפגעי רעש וזיהום, ולעיתים גם סיכונים בטיחותיים.
הוויכוח אינו צריך להיות בין אמונה לבין סביבה. המדינה יכולה לקדם חלופות נקיות ובטוחות יותר, ובהן מערכות אנרגיה מקומיות המבוססות על אנרגיה סולארית ואגירה. היא גם יכולה לקבוע כללים סביבתיים ובטיחותיים ברורים להפעלת מערכות חשמל פרטיות. רגולציה כזאת עשויה לעודד מעבר לפתרונות נקיים יותר, ואולי גם לחזק גישות הלכתיות מקילות שכבר קיימות, מכיוון שלא כל החרדים מקבלים את הפרשנות המחמירה בנוגע לאספקת חשמל בשבת.
גם מדיניות התכנון מושפעת מן הממשק בין דת למדינה.
מצד אחד, ערים ושכונות חרדיות סובלות לא פעם מצפיפות גבוהה שאינה מלווה בתשתיות, בשטחים פתוחים ובתחבורה המתאימים להיקף האוכלוסייה. מצד אחר, ההתנחלויות המפוזרות ביהודה ושומרון דורשות עוד כבישים, תשתיות מים וביוב ודרכי גישה, ופוגעות בשטחים פתוחים ובנוף.
שני הדגמים שונים מאוד זה מזה, אבל בשניהם ניכרת אותה בעיה: מדיניות ציבורית שאינה מעניקה משקל מספיק לעלות הסביבתית.
תכנון עירוני טוב יכול לצמצם את הפגיעה הזאת. עיר צפופה ומתוכננת היטב מאפשרת לאחד תשתיות ושימושים, לחסוך באנרגיה ובקרקע ולקדם הליכה, רכיבה על אופניים ותחבורה ציבורית. לעומת זאת, צפיפות לא מתוכננת מצד אחד והתיישבות מפוזרת מצד אחר מייצרות שתיהן בזבוז משאבים ופגיעה סביבתית.
גם מדיניות הקבורה בישראל היא סוגיה סביבתית.
קרקע היא משאב מוגבל, במיוחד במדינה קטנה וצפופה. ובכל זאת, במשך עשרות שנים נשענה מדיניות הקבורה בישראל בעיקר על קבורה בקרקע. ההלכה עצמה מכירה גם בפתרונות אחרים, ובהם קבורה רוויה ושיטות שאפשרו בעבר שימוש יעיל יותר בשטח.
למרות זאת, אפשרויות הקבורה בישראל עדיין מצומצמות. גם מי שמבקש להיקבר שלא לפי המסלול הדתי המקובל נתקל לעיתים במחסור בחלופות נגישות. קבורה אזרחית קיימת, אך אינה זמינה במידה שווה בכל הארץ, ופתרונות אחרים אינם מוסדרים באופן מערכתי או שהם יקרים ואינם נגישים לרוב הציבור.
גם כאן, השאלה אינה אם לכבד את הדת, אלא אם המדינה מאפשרת מגוון של אפשרויות – דתיות, אזרחיות וסביבתיות – ומאפשרת לאזרחים לבחור ביניהן.
אפשר למצוא היבטים סביבתיים גם בפרקטיקות יומיומיות אחרות: מעליות שבת, גניזה, מערכי כשרות הדורשים לעיתים כפילות בציוד או מובילים להשמדת מזון, וריבוי מבני ציבור שאינם תמיד מנוצלים ביעילות. כל אחת מהדוגמאות האלה דורשת דיון נפרד וזהיר, אבל יחד הן מזכירות אמת פשוטה: לכל הסדר חברתי יש גם מחיר במשאבים, באנרגיה ובקרקע.
אי אפשר לדבר ברצינות על מדיניות סביבתית בישראל בלי לדבר גם על גידול האוכלוסייה.
מדינה שבה האוכלוסייה גדלה במהירות זקוקה ליותר דירות, יותר כבישים, יותר מים, יותר אנרגיה, יותר מזון ויותר תשתיות. היא מייצרת יותר פסולת ותופסת יותר שטחים פתוחים. זה נכון בלי קשר לזהותם של האזרחים ולמניעים שמאחורי החלטותיהם המשפחתיות.
מדיניות ציבורית שמעודדת ילודה ואינה מביאה בחשבון את העלויות ארוכות הטווח שלה היא אפוא גם מדיניות סביבתית. אין פירוש הדבר שהמדינה צריכה להתערב בהחלטות פרטיות של משפחות. אבל היא כן צריכה לשאול אם מערכת התמריצים, התקציבים והתכנון שלה מתמודדת ביושר עם המשמעות של גידול אוכלוסייה מהיר.
הקשר בין דת לסביבה אינו שלילי בלבד. להפך.
הגנת הסביבה מעוגנת גם במקורות היהודיים. בספר דברים נכתב: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר… לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן". אפילו בזמן מלחמה, כשהרס הוא חלק בלתי נמנע מן המציאות, מופיעה הדרישה שלא להשחית ללא צורך.
מן העיקרון הזה התפתחו פרשנויות והלכות רבות שעוסקות במניעת השחתה ובשימוש אחראי במשאבים. השמירה על הבריאה, במובן הרחב ביותר, יכולה וצריכה להיות גם ערך יהודי מרכזי.
יש גם מה ללמוד מאורחות החיים של החברה החרדית. צרכנות מצומצמת יחסית, העברת בגדים ורהיטים בין משפחות ושימוש חוזר במוצרים הם דפוסים סביבתיים שראוי לעודד גם בחברה הכללית. המדינה והרשויות המקומיות יכולות, למשל, להקים מרכזי יד שנייה ותיקון נגישים ומכובדים ברחבי הארץ ולהפוך שימוש חוזר לחלק משגרת החיים.
בחלק מהנושאים אפשר להגיע להסכמות רחבות כבר עכשיו.
אפשר להקים מרכזי שימוש חוזר ומיחזור נגישים בכל הארץ. אפשר לקדם תחבורה ציבורית בשבתות ובחגים במקומות שבהם קיים לכך ביקוש, תוך התאמה לאופי הקהילות. אפשר להרחיב את הקבורה האזרחית, לתמוך בפתרונות אנרגיה מקומיים ונקיים ולהשקיע בקמפיינים ובמבצעי ניקיון.
בהמשך אפשר להתמודד גם עם הסוגיות המורכבות יותר: לפתוח את תחום הכשרות לתחרות ולבחירה, לעודד מודלים דתיים וקהילתיים מגוונים יותר, ולבחון מחדש את סדרי העדיפויות התקציביים שמעצבים את דפוסי המגורים, התחבורה והצריכה בישראל.
מדיניות סביבתית רצינית מחייבת אותנו לבחון גם את התמיכות בהתיישבות מפוזרת ובתשתיות יקרות שמשרתות אוכלוסייה קטנה, וגם את המדיניות כלפי מגזרים שבהם גידול האוכלוסייה המהיר אינו מלווה בתכנון ובתשתיות מתאימים.
המטרה אינה להעניש ציבור כזה או אחר. המטרה היא להפסיק להתייחס למדיניות דת, תכנון ותקצוב כאילו אין לה מחיר סביבתי.
הסביבה שלנו אינה מתעניינת במחלוקות הפוליטיות והדתיות שלנו. הטבע אינו מבדיל בין חילונים לחרדים, בין ימין לשמאל ובין דתיים למסורתיים. הוא מושפע מכמות הקרקע שאנחנו צורכים, מהאנרגיה שאנחנו שורפים, מהכבישים שאנחנו סוללים ומהפסולת שאנחנו מייצרים.
השמירה על הטבע היא חלק ממערכת הערכים היהודית כפי שהיא חלק ממערכת הערכים האוניברסלית. ובכל זאת, בחברה מדממת ומשוסעת היא נדחקת שוב ושוב לתחתית סדר העדיפויות.
אולי דווקא הפרויקטים הסביבתיים יכולים להפוך למקום של שיתוף פעולה: לא משום שאין בינינו מחלוקות, אלא משום שהאוויר, המים, הקרקע והמרחב הציבורי משותפים לכולנו.
ומתוך הפעולה המשותפת הזאת, אולי נוכל לקדם את מדינת ישראל גם במישורים אחרים.
יאיר רובינשטיין הוא מתמודד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים, מנהל מטה דת ומדינה של המפלגה ובעל 25 שנות ניסיון הנדסי וניהולי בתחום האנרגיה.
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
