כנפיים ברוטב פלסטיק: כך הפך ביטול מס החד פעמי למכת מדינה

ישראל היא אחת המדינות היקרות בעולם המפותח. לפי נתוני ה-OECD, רמת המחירים בישראל גבוהה בכ-30%-40% מממוצע המדינות המפותחות. משפחות מתקשות לרכוש דירה, מחירי המזון מהגבוהים בעולם המערבי, והוצאות המחיה שוחקות את מעמד הביניים.

אבל מוצר אחד כנראה לא קיבל את המזכר: הכלים החד-פעמיים.

ישראל הייתה שיאנית עולמית בצריכת כלים חד-פעמיים. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, בשנת 2020 צרכו הישראלים כ-11 מיליארד פריטים של כלים חד-פעמיים מפלסטיק בשוק הביתי – כ-7.5 ק"ג לנפש בשנה, פי חמישה מהממוצע האירופי. משקי הבית בישראל ייצרו מדי שנה כ-70 אלף טונות פסולת של כלים חד-פעמיים.

מס הקנייה על כלים חד-פעמיים מפלסטיק, שקידמה ממשלת השינוי, נכנס לתוקף בנובמבר 2021. בתוך חודשים נרשמה ירידה חדה בצריכת הכלים החד-פעמיים. במילים אחרות, המדיניות עבדה: הציבור קנה פחות, נוצר פחות זבל, ופחות פלסטיק הגיע לפחים, לשטחים הפתוחים ולחופים.

אבל ב-1 בינואר 2023, ביום הראשון שלו בתפקיד שר האוצר, ובניגוד לעמדת הדרגים המקצועיים, הנחה בצלאל סמוטריץ' להכין במהירות צווים לביטול המס על הכלים החד-פעמיים. בסוף אותו חודש אישרה הממשלה את הביטול.

סמוטריץ' הכריז אז: "הבטחנו וקיימנו". ובאמת קיימו.

הממשלה החדשה לא שאלה קודם כול אם המדיניות עובדת. היא שאלה למי היא מפריעה – ואז ביטלה אותה. זה כמובן לא הסיפור היחיד של ממשלת נתניהו, אבל הוא סמלי במיוחד: אחד המהלכים הראשונים שלה היה ביטול מס סביבתי על מוצר מזהם, דווקא אחרי שהתברר שהוא משנה התנהגות ומפחית צריכה.

כך נוצר מצב אבסורדי. במדינה שבה כמעט כל מוצר יקר משמעותית ממדינות אירופה, דווקא החד-פעמי נותר זול ונגיש. בזמן שמדינות רבות באירופה מטילות מגבלות, מיסוי ואיסורים על מוצרי פלסטיק חד-פעמיים, בישראל נבחר הכיוון ההפוך.

ואז הגיעו התנים

לכאורה זו שאלה של פסולת. בפועל, זו גם שאלה של אקולוגיה.

כבר לפני יותר מעשור הצביעו מחקרים בישראל על הקשר בין פסולת אנושית לבין גידול באוכלוסיות תנים. מחקרי תזונה שנערכו בארץ הראו שחלק משמעותי ממקורות המזון של התנים מגיעים מהפסולת שלנו: שאריות מזון ומקורות מזון אנושיים אחרים. החוקרים הזהירו שכאשר אנחנו מספקים מזון באופן קבוע, אוכלוסיות התנים גדלות, מתרגלות לנוכחות אדם ומאבדות את החשש הטבעי ממנו.

כלומר, המדינה ידעה. המדע ידע. רשות הטבע והגנים ידעה. המידע לא הוסתר באיזו מגירה. הוא היה שם.

בינתיים הפחים הלכו והתמלאו. מי שמבלה בחופי הכנרת בשנים האחרונות אינו זקוק לדוח ממשלתי כדי להבין את היקף הבעיה. מספיק להסתובב בין הפחים אחרי סוף שבוע עמוס. איגוד ערים כינרת משקיע משאבים גדולים בניקיון ובפינוי אשפה, ובכל זאת מתקשה לעמוד בכמויות הפסולת שמייצרים הנופשים. את זה אפשר לראות בעיניים. בחגים ובחופשות, חלק מחופי הכנרת הופכים לפסטיבל פלסטיק. ומי שהגיעו לחגוג יחד איתנו היו גם התנים.

חשוב להדגיש: התנים אינם באים לפלסטיק. הפלסטיק "רק" מייצר נפח זבל בלתי אפשרי לטיפול, גודש את הפחים, קורע שקיות, מפזר אשפה – ובתוך כל זה נמצאות גם שאריות אוכל. הרבה שאריות אוכל. הרבה בשר.

התנים, בניגוד לפוליטיקאים, לא מתרשמים מסיסמאות. הם פשוט הולכים בעקבות האוכל. כשאנחנו מספקים להם מזנון פתוח של שאריות מנגל, שקיות אשפה וערימות חד-פעמי, הם מגיעים וחוגגים על כנפיים ברוטב פלסטיק. בהתחלה הם מגיעים לפחים. אחר כך לחניונים. אחר כך לחופים. ובסוף גם לאוהלים.

אירועי נשיכות התנים בכנרת בקיץ 2026 לא נולדו בחלל ריק – או באגם ריק. אי אפשר לייחס אותם למס אחד, וגם לא לביטולו בלבד. אבל הם כן תמרור אזהרה בוהק: למדיניות אנטי-סביבתית יש השלכות בעולם האמיתי. כשהמדינה מעודדת צריכה של מוצרים חד-פעמיים במקום לצמצם אותה, כשהפחים קורסים תחת עומס הפלסטיק, וכששאריות המזון נשארות בשטח – הטבע מגיב.

במדינה שבה הכול יקר, הממשלה החליטה להוזיל דווקא את הזבל. והטבע, כהרגלו, הגיב בהתאם. כי בסוף, גם לחשבון שמגיש הטבע יש דרך להגיע. לפעמים הוא מגיע על ארבע.

בכנסת הבאה הטיפול בנושא צריך להיראות אחרת. צמצום השימוש בחד-פעמי דורש ראייה מתכללת: מיסוי חכם, תמריצים לחלופות רב-פעמיות, השקעה בתשתיות איסוף וניקיון, וחיזוק האכיפה במרחבים רגישים. לצד החזרת המס על הכלים החד-פעמיים, אפשר וצריך לקדם גם כלים מקומיים – למשל חוקי עזר ותקנות שיאסרו הכנסת כלים חד-פעמיים לחופי הכנרת.

ענבל וורטמן שהם היא מנכ"לית עמותת אבני דרך לחיים, תושבת כחל, ומתמודדת ברשימת הדמוקרטים לפריימריז.