ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
כשאנחנו שומעים את המושג "משבר האקלים", הראש שלנו טס בדרך כלל לוועידות בינלאומיות מעונבות באירופה, להסכמים בין מדינות או להצהרות ממשלתיות גרנדיוזיות. אבל בפועל, המשבר הזה פוגש אותנו הרבה יותר קרוב לבית: ברחוב ללא צל, בתחנת אוטובוס לוהטת, בחוף שהולך ומצטמצם, ובתקציב העירוני שמחליט מה יקרה לכל אחד מהמקומות האלה.
כסגנית ראש עיריית בת-ים ומחזיקת תיק הגנת הסביבה, אני רואה את זה בכל בוקר מחדש. העירייה היא כבר מזמן לא רק הגוף שמפנה אשפה, גוזם עצים ומתקן מדרכות. היא אחת הזירות המרכזיות שבהן נקבעים איכות החיים, הבריאות, הביטחון והעתיד של התושבים. המאבק על האוויר שלנו, על הרחובות שלנו ועל החיים של הילדים שלנו מוכרע לא רק בהחלטות ממשלה, אלא גם בתוך תקציבי הפיתוח העירוניים – בשורות הקטנות שמחליטות לאן הולך כל שקל.
בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי במפת המאבק הסביבתי בישראל. הציבור, ובעקבותיו גם ארגוני סביבה ויוזמות אזרחיות, מפנים יותר ויותר תשומת לב אל השלטון המקומי. יוזמות כמו "אקלימא" לפתרונות אקלים מקומיים, תנועת "העירה" ופרויקט "דרך צל" לא קמו בחלל ריק. הן נולדו מתוך ההבנה שהעבודה מול השלטון המרכזי הפכה לא פעם לאיטית, מסורבלת ותלויה בשיקולים פוליטיים – אבל גם מתוך ההכרה שלרשויות המקומיות יש כוח ממשי לשנות את חיי היומיום.
המיקוד עבר לעיר מפני שאיכות החיים העירונית תלויה לחלוטין באיכות הסביבה שבתוכה. כמעט כל רכיב בחיים עירוניים טובים – בריאות, תחבורה, ביטחון אישי, נגישות, כלכלה מקומית, חינוך ופנאי – מחייב היום חשיבה סביבתית והשקעה ירוקה. זו כבר לא "עוד מחלקה" בעירייה. זה חלק מהותי מניהול תקין.
החזון הסביבתי החדש לא מחלק את העולם למגירות. הוא לא רואה בנפרד בריאות, תחבורה, כלכלה, ביטחון וחינוך. הוא מבין שהכול מחובר: עץ ברחוב הוא לא רק עץ; הוא צל, הוא בריאות, הוא הורדת טמפרטורה, הוא אפשרות ללכת ברגל, הוא חיסכון בכסף, והוא גם שוויון בנגישות למרחב הציבורי.
קודם כל, סביבה היא בריאות – פיזית ונפשית. מחקרים מתקופת הקורונה המחישו בצורה חד-משמעית את מה שרבים מאיתנו הרגישו בגוף עוד קודם: קרבה למרחבים ירוקים, לשטחים פתוחים בקרבת הבית ולאפשרויות בילוי בסביבה טבעית משפרת את איכות החיים ואת החוסן הנפשי של תושבים. פארק קרוב לבית, שדרה מוצלת או גינה ציבורית מתוחזקת הם לא מותרות. הם תשתית בריאותית וחברתית.
במקביל, אי אפשר להתעלם מהמחיר הכבד של זיהום האוויר. בכל שנה מתים בישראל כ-5,500 בני אדם כתוצאה מחשיפה לזיהום אוויר, שמקורו בין היתר בשריפת דלקים פוסיליים, לצד תחלואה שמעמיסה עוד יותר על מערכת בריאות שגם כך נמצאת תחת לחץ.
לכן מאבק בזיהום, בצמצום השימוש ברכב פרטי מזהם, בהרחבת תחבורה ציבורית ובמעבר לאנרגיה נקייה הוא לא רק מאבק סביבתי. הוא מדיניות בריאות ציבורית.
המאבק הזה הוא גם מנוע כלכלי. כשעירייה נוטעת ומטפחת רשת צפופה של עצים מצלים ברחובות, במרחבים ציבוריים, בגני שעשועים ובגני ילדים, היא לא רק מתמודדת עם גלי חום ומורידה את הטמפרטורה בכמה מעלות. היא יוצרת רחובות שנעים ובטוח ללכת בהם. רחובות כאלה מפחיתים תלות ברכב פרטי, מחזקים עסקים קטנים, מחזירים חיים למרכזים עירוניים וחוסכים לתושבים כסף על דלק, חניה ותחזוקת רכב.
הליכתיות עירונית היא לא סיסמה תכנונית. היא חבל הצלה לכלכלה המקומית ולמרקם החברתי. כשאנשים הולכים ברחוב, נכנסים לחנות, פוגשים שכנים, יושבים בגינה או מגיעים ברגל לשירותים עירוניים – העיר מתחזקת. המרחב הציבורי הופך שוב למקום מפגש, לא רק לציר מעבר בין רכב לרכב.
הדיון על חוסן סביבתי מגיע לשיאו גם בנושא הבוער ביותר במציאות שלנו: ביטחון ועצמאות אנרגטית. ב-7 באוקטובר, כשיישובים בעוטף נותקו מחשמל בעקבות המתקפה, התברר עד כמה רשת חשמל מרכזית ופגיעה עלולה להפוך לנקודת תורפה. גם יישובי הצפון וקריית שמונה חוו ניתוקי חשמל חוזרים תחת אש.
לצד זאת, עליית מחירי האנרגיה בעקבות המשבר במיצרי הורמוז והמערכה מול איראן ממחישה עד כמה התלות במקורות אנרגיה חיצוניים ופגיעים היא סיכון כלכלי וביטחוני. במציאות כזו, אנרגיה מתחדשת מקומית ומבוזרת היא לא רק עניין ירוק. היא צורך בטחוני.
הרשויות המקומיות חייבות להפוך גגות של מוסדות ציבור, מגרשי חניה ושטחים מבונים נוספים למוקדים קטנים של ייצור אנרגיה סולארית נקייה, בשילוב מערכות אגירה מתקדמות. זהו פתרון שמחזק רציפות תפקודית בחירום, מפחית תלות בתשתיות מרכזיות, חוסך כסף לרשות המקומית ויכול להחזיר ערך ישיר גם לתושבים.
את הפוטנציאל הזה זיהו לאחרונה רשויות מקומיות בחברה הערבית, שמקדמות בשנים האחרונות פרויקטים סולאריים כמקור להכנסה עצמית, לחיזוק העצמאות הכלכלית ולשיפור יציבות האספקה.
אבל הטרנספורמציה הזו לא מתחילה ונגמרת בתשתיות. היא עוברת גם דרך חינוך סביבתי בבתי הספר, שמגדל דור שמבין את ההשלכות של משבר האקלים ויודע לפעול לצמצום הנזקים. היא ממשיכה ברחובות שמתוכננים קודם כל לאנשים: מדרכות רחבות, צל, תחבורה ציבורית מתקדמת ושבילי אופניים בטוחים.
תפיסה סביבתית עירונית אמיתית היא הוליסטית וחומלת. היא רואה את הקשישה שמחכה לאוטובוס, את האדם עם המוגבלות שחייב מדרכה נגישה, את הנערה שחוזרת הביתה ברגל, את ההורה עם העגלה ואת האישה ההרה. היא שואלת בשביל מי העיר בנויה – ולא רק כמה מכוניות אפשר להעביר בה.
והתפיסה הזו לא נעצרת בבני אדם. החוסן המוסרי והסביבתי של קהילה נמדד גם ביחס שלה לבעלי החיים החיים בתוכה. תקציבים מוסדרים לטיפול, הגנה ורווחה של בעלי חיים הם חלק מתפיסת אחריות עירונית רחבה, שרואה את הקהילה כולה ולא רק את מי שיש לו קול פוליטי.
מבחן מיוחד של המדיניות הזאת נמצא במקום שבו הים פוגש את היבשה. רצועת החוף של בת-ים היא הלב הפועם של העיר, ולכן חובתנו להתייצב מול יוזמות הרסניות כמו בנייה על קו המים, מרינות או איים מלאכותיים. ההתנגדות לכך אינה נוסטלגיה ואינה מונעת מרגש בלבד. היא מבוססת על הבנה סביבתית פשוטה: החוף הוא מערכת חיה, וכל התערבות כבדה בו משנה את האיזון.
החול בחופי ישראל נע לאורך קו החוף במסלול טבעי. כאשר מקימים מבנים גדולים בתוך הים – כמו מרינה או אי מלאכותי – הם עלולים לחסום את תנועת החול, לצבור אותו בצד אחד ולגרום למחסור ולסחיפה בצד אחר. התוצאה עלולה להיות הרסנית: חופי רחצה ציבוריים מצטמצמים, זרמי המים משתנים, ובתי גידול ימיים נפגעים. הפיכת החוף לנדל"ן לעשירים היא גם טעות אקולוגית קשה וגם עוול חברתי. החוף שייך לכולם, לא למעטים.
במציאות הישראלית הנוכחית, הזירה המקומית היא לא רק זרוע ביצוע. היא המבוגר האחראי. רשות מקומית חפצת חיים לא יכולה לשבת ולחכות לתקציבים ממשלתיים שמשתנים לפי גחמות פוליטיות, אינטרסים קואליציוניים או חילופי שרים. היא חייבת להשקיע משאבים עצמאיים, לייצר מקורות תקציביים יציבים ולפעול עכשיו כדי להגן על התושבים שלה מהשלכות משבר האקלים.
ועדיין, הרשויות המקומיות לא יכולות ולא צריכות לשאת את הנטל לבדן. חובה על השלטון המרכזי לתקצב כראוי את ההתמודדות המקומית עם משבר האקלים, להסיר חסמים, להתאים רגולציה ולתת לרשויות כלים אמיתיים לביצוע. בלי שיתוף פעולה כזה, גם העיריות הנחושות ביותר ייתקלו שוב ושוב בתקרת זכוכית תקציבית ותכנונית.
לכן, אחד המהלכים החשובים ביותר בשנים הקרובות הוא יצירת גשר חכם וחזק בין השלטון המקומי לשלטון המרכזי. כאן נכנסת החשיבות של שדולה עירונית-סביבתית חזקה. שדולה כזו אינה עוד גוף בירוקרטי, אלא כוח מניע שמאפשר לרשויות המקומיות לדבר בקול אחד מול משרדי הממשלה, לדרוש תקציבים מדינתיים כזכות ולא כחסד, לקדם שינויי חקיקה שנותנים מקום לפתרונות מקומיים ומבוזרים, ולהבטיח שהאינטרס הסביבתי של התושבים לא יידחק מפני הפוליטיקה הקטנה של ירושלים.
רק מנהיגות מקומית אמיצה, שפועלת באופן עצמאי אבל יודעת גם להפעיל לחץ ברמה הארצית, תוכל להוביל את הערים שלנו לעתיד ירוק, בטוח ובר-קיימא. כי בסופו של דבר, כשאנחנו מדברים על סביבה, אנחנו לא מדברים על נושא צדדי. אנחנו מדברים על הדברים שהכי חשובים לציבור הישראלי: הביטחון שלנו, הבריאות שלנו, הכלכלה שלנו ואיכות החיים של כולנו.
הכותבת היא סגנית ראש עיריית בת-ים, מחזיקת תיק הגנת הסביבה ומועמדת בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
