ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
בבוקר אחד בחודש מרץ, כשכטב"מים וטילים איראניים מילאו את שמי המפרץ, התברר שגם הענן נמצא בחזית המלחמה. לפי דיווחים בתקשורת הבינלאומית, נפגעו שלושה מתקני ענן של אמזון (AWS) באיחוד האמירויות ובבחריין: באמירויות נפגעו שני מתקנים ישירות, ובבחריין תועדה פגיעה סמוכה שהובילה לנזק ולשיבושים. לפתע "אזור זמינות" כבר לא היה מונח סטרילי של מהנדסי תוכנה, אלא תשתית פיזית אסטרטגית ופגיעה.
ישראל חייבת להפנים את זה דווקא עכשיו. הממשלה מקדמת הקמת חוות שרתים בקצב שאין לה שום יכולת תשתיתית, סביבתית או ביטחונית ברורה לתמוך בו. חוות שרתים הן לא מחסן תעשייתי נידח. הן בולעות חשמל, קרקע ומים בהיקפים עצומים; תלויות ברשת הולכת חשמל שגם כך נמצאת תחת עומס ואתגרי שדרוג; ומוסיפות גנרטורים, קירור, רעש וזיהום בדיוק במקום שבו נפגשים שיקולי ביטחון, בטיחות, תכנון, אנרגיה וסביבה.
אך בישראל כמו בישראל, במקום דיון זהיר ומסודר, מקבלים מהלך בזק. דו"ח הביניים של הצוות הבין-משרדי בנושא אנרגיה לחוות שרתים פורסם ב-19 בפברואר 2026 וכלל, כצפוי, המלצות ביניים בלבד. שלושה ימים בלבד לאחר מכן כבר אושרה החלטת ממשלה 3907, שמכוונת להאצת הקמת חוות שרתים ולקידום שינויי חקיקה ותכנון.
זהו אינו תהליך שמאפיין גיבוש מדיניות בשלה. זו עבודת מטה בהולה, לא סדורה ולא מתואמת באופן מספק. משיחות שקיימתי עם חלק מחברי הצוות הבין-משרדי עולה שנותרו שאלות פתוחות רבות. המדינה רצה ריצת אמוק, ועלולה לשלם על כך ביוקר.
הדברים מתחדדים כשמסתכלים על מה שמסתתר בנוסח תיקון חוק התכנון והבנייה. הטיוטה שהגיש משרד ראש הממשלה, ושכבר עברה דיון ראשון בוועדת הפנים והגנת הסביבה, התייחסה תחילה לעד 10 חוות שרתים בשנה, כל אחת בהיקף של לפחות 50 מגה-ואט. בחשבון פשוט, מדובר בתוספת ביקוש פוטנציאלית של לפחות 500 מגה-ואט בשנה – כלומר תוספת השקולה לתחנת כוח גדולה בכל שנה, בעוד תכנון והקמה של תחנה כזו אורכים עשתור ויותר.
גם אחרי שהנוסח רוכך לקראת הדיון הבא ל-5 חוות בשנה, עדיין מדובר בצורך נוסף השקול לתחנת כוח גדולה אחת לשנתיים. כדי לסבר את האוזן, בעשור הנוכחי אמורות לקום בפועל 4-5 תחנות כוח גדולות חדשות, ובעשור הבא 6-7 נוספות – אף שמתוכנן מספר כפול מכך. וכל זה עוד לפני גל חוות השרתים.
עכשיו דמיינו שמוסיפים מעל זה קצב של תחנה או שתיים גדולות בשנה – קצב שמשק החשמל הישראלי לא הוכיח עד כה שהוא מסוגל להכיל. בלי השקעות עתק בייצור ובהולכה, וללא התגברות על חסמים תכנוניים רבים, התוצאה תהיה יותר הפסקות חשמל, יותר סכנת החשכה, יותר פרויקטים תקועים ויותר נזקי מיליארדים למשק הישראלי.
החלטה כזו תחייב לא רק הקמת עוד תחנות כוח, אלא גם השקעות נוספות ברשת החשמל, עוד פליטות, ועוד עומס על משק המים הישראלי, שגם כך מתוח עד הקצה.
צריך לומר כבר עכשיו את הברור מאליו: ישראל זקוקה לתשתיות מחשוב כדי ליישר קו עם העולם המפותח בתחום הבינה המלאכותית, להתמודד על עמדת הובלה, ולתת מענה לצרכים ביטחוניים, למחקר אקדמי ולהתפתחות תעשיית ההיי-טק המקומית. אין על כך עוררין. השאלה היא מהן מגבלות הקליטה של תשתיות המדינה הקיימות, ומה נדרש לעשות כדי להתאים בין הצרכים ליכולות.
יש גם היבט נוסף, שרבים מעדיפים לא לדבר עליו. חוות שרתים שמשרתות בעיקר חברות רב-לאומיות ומשתמשים זרים משולות למדינה שמייצאת גז בעל כורחה: ישראל משלמת בקרקע, בחשמל, בקירור, בתשתיות ובתחלואה מזיהום מקומי, בזמן שחלק ניכר מהתועלת זורם החוצה. אם נתונים הם הנפט החדש, חוות שרתים לייצוא נתונים הן מתקן לייצוא אנרגיה וזיהום במסווה דיגיטלי. זה לא אומר שאין להן מקום. זה כן אומר שחובה להגביל, למתן ולתעדף אותן.
שיקולי הסביבה בהקשר של חוות שרתים הם מרכזיים. מסמכי תכנון של חוות ענק בישראל שהגיעו לידיי מזכירים PUE – מקדם יעילות שימוש בחשמל (Power Usage Effectiveness) – סביב 1.3, ולעיתים גם בטווח 1.5-1.7. בפשטות: מקדם של 1.7 אומר שעל כל יחידת חשמל שמגיעה לשרתים, נדרשים עוד 70% כדי להפעיל את מעטפת המתקן – קירור, משאבות, תאורה וכדומה. כלומר, עשרות אחוזים מהחשמל בכלל לא מגיעים לצורכי עיבוד נתונים.
אצל שחקני הענק בתחום האחסון – גוגל, אמזון ומיקרוסופט, המכונים hyperscalers – נרשמו בשנים האחרונות ממוצעים סביב 1.1 ומטה. זה הבדל שמתורגם לפחות תחנות כוח, פחות פליטות ופחות עומס על התשתיות. לשם עלינו לחתור.
גם צריכת המים משמעותית. ברוב חוות השרתים הגדולות משתמשים במגדלי קירור לאידוי: החום יוצא מהמערכת באמצעות אידוי מים. זו הדרך הזולה והנפוצה ביותר, אבל היא צורכת מים בקנה מידה עצום. עד 80% מהמים שנכנסים למערכת עלולים להתאדות.
במדינה שבה חלק גדול מהמים מיוצר בהתפלה, המבוססת בעצמה על אנרגיה שמקורה בתחנות כוח גזיות, וכל זאת כאשר משק המים נמצא במצוקה מתמשכת, כל מגדל קירור כזה הוא לא רק בזבוז מים. הוא גם עוד שכבה של צריכת חשמל ופליטות.
לכל זה מצטרפת גם שאלת הריבונות הדיגיטלית. בספטמבר 2025 דיווחה מיקרוסופט כי היא משעה חלק משירותי הענן שלה (Azure) ושירותי הבינה המלאכותית שנעשה בהם שימוש על ידי יחידה 8200 של אמ"ן, בעקבות לחץ ציבורי ובדיקה פנימית. נוכחנו כי די במהלך חד-צדדי של תאגיד זר כדי לנתק חלקים ממערך המחשוב הביטחוני של ישראל.
לכן ישראל חייבת לבנות לעצמה יכולת אחסון, עיבוד וגיבוי פנימית – לצרכים ביטחוניים, למו"פ, למדע מתקדם ואולי גם למחשוב קוונטי בעתיד. אבל דווקא משום שהצורך הזה אמיתי, חובה לתעדף חוות שרתים חדשות לצרכים האלה, ולא לאפשר כל שימוש מסחרי מזדמן. לצרכים מסחריים שאינם אסטרטגיים נוכל אולי להיעזר בשכנינו, שישמחו להתקדם לעידן חדש, כפי שאפרט בהמשך.
הליכי האישור של הממשלה מעוררים תהיות גם בהקשרים אחרים. לא מדובר רק באישור בזק של החלטה על סמך דו"ח ביניים של צוות שטרם סיים את עבודתו. הממשלה גם דוחפת חוות שרתים גדולות למסלול אישור בוועדה לתשתיות לאומיות (ות"ל).
מדובר בגוף ריכוזי ודורסני, שהחלטותיו ותוכניותיו גוברות על תוכניות מתאר ארציות, מחוזיות ומקומיות. הוות"ל רשאי להיעזר ביועץ סביבתי פרטי, חרף הייעוץ מטעם המשרד להגנת הסביבה. זהו למעשה מסלול עוקף הליכי תכנון קונבנציונליים. אפשר לקרוא לזה יעילות. אפשר גם לקרוא לזה שתלטנות תכנונית. בדיוק בנתיב שבו היה צריך להאט, לבדוק חלופות ולתת לציבור להשמיע את דברו, עוברים לאוטוסטרדה.
ראשית, יש להציב סדר עדיפויות. חוות שרתים לצרכים ביטחוניים, ממשלתיים, בריאותיים ומדעיים צריכות לקבל קדימות. רק לאחר מכן, ובהתאם ליכולת התשתיתית של המשק, יש לשקול שימושים מסחריים לייצוא נתונים. לשם כך יש להקים צוות קבוע שיבחן את הצרכים באופן שוטף ויחלק היתרים במשורה, בהתאם ליכולת התשתיתית, האנרגטית והסביבתית.
שנית, יש להטיל אחריות אנרגטית מלאה על המפעילים. כל חווה חדשה, בכל גודל, צריכה לדאוג לייצור עצמי של רוב החשמל שתצרוך, ורובו מאנרגיה מתחדשת ואגירה, במקום להעמיס עוד על משק החשמל הארצי. יש לתעדף הקמה באזורים שבהם רשת החשמל מסוגלת לקלוט צרכן כבד נוסף, על פי הנחיות חברת ניהול מערכת החשמל, נגה.
שלישית, על המדינה להגדיר יעדי ביצוע ולא טכנולוגיה. יש לקבוע מדדי ביצוע ברורים לצריכת חשמל ומים, פליטות פחמן, רעש ויעילות אנרגטית, ולהשאיר למפעילים את הבחירה אם להגיע אליהם באמצעות קירור נוזלי (Direct Liquid Cooling), ניהול אוטומטי, בינה מלאכותית או כל פתרון קיים או עתידי אחר.
רביעית, יש לחייב שקיפות וסנקציות. כל חווה צריכה לפרסם דו"ח שנתי פומבי עם נתוני צריכה וביצועים. מפעילים שלא יעמדו ביעדים צריכים לשאת בסנקציות – מקנסות משמעותיים ועד הגבלת פעילות או שלילת היתרים במקרים חמורים.
חמישית, יש להגן על המרחב והקהילות. אין למקם חוות שרתים באזור בעל רגישות אקולוגית או נופית. יש לחייב מפעילים לבחון הטמנה חלקית או מלאה של מתקנים, מטעמי ביטחון, אקוסטיקה, נוף ושיקולי יעילות תרמית. יש להעדיף אזורי תעשייה, שימוש במבנים קיימים, ובחינה של שימוש נוסף בחום השיורי לטובת מפעלים, בתי חולים או בתי מלון סמוכים.
הדיון לא מסתכם בגבולותיה של ישראל. מעל הדברים מרחפת שכבה גיאופוליטית שקשורה גם לשיקולי ביטחון. המסדרון הכלכלי IMEC – India-Middle East-Europe Economic Corridor – מתוכנן לחבר את הודו, מדינות המפרץ, ירדן, ישראל ואירופה באמצעות נמלים, מסילות, כבישים, אנרגיה ולוגיסטיקה.
אבל IMEC אינו מסתכם במכולות וצינורות. הוא צפוי ויכול להיות גם מסדרון דיגיטלי: סיבים אופטיים, חוות שרתים, שירותי ענן ותשתיות תקשורת מתקדמות. במאה הנוכחית, מי ששולט בנתיב הנתונים שולט גם בנתיב הכסף, המודיעין והמסחר.
אם ישראל רוצה להפוך לצומת משמעותי במסדרון הדיגיטלי שיחבר את הודו לאירופה, היא לא יכולה להתעלם מהמשאב שהמזרח התיכון מתקשה בו יותר מכל: מים. ירדן ומדינות נוספות באזור חיות כבר היום על סף משבר מים כרוני, וחוות שרתים שמבזבזות כמויות מים עצומות הן בעייתיות במיוחד באזורנו.
חווה טיפוסית של גוגל עלולה לצרוך עד 1.7 מיליון ליטר מים ביום לקירור – נתון השקול לצריכה של עיירה קטנה. בארצות הברית הנושא הזה כבר הצית מאבקי תושבים נגד הקמת חוות שרתים בקרבתם. ישראל יכולה וצריכה להציע פתרונות חסכניים במים כדי לגבש מסדרון דיגיטלי משותף במזרח התיכון, בדגש על ציר מדינות השלום. מסדרון דיגיטלי כזה יכול לפזר סיכונים, להפחית עומסים ולחזק יחסים מדיניים.
באזור שבו כטב"ם יודע לפגוע בענן, ובו IMEC עשוי להתפתח למסדרון הדיגיטלי המרכזי בין הודו, המפרץ ואירופה, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מדיניות של "חטוף כפי יכולתך". היא חייבת לגבש מדיניות של תיעדוף, שקיפות, ביצועים וסייגים.
אם המדינה לא תציב עכשיו גבולות ברורים, השוק יעשה זאת במקומה משיקולי רווח. והציבור ישלם את החשבון – בחשמל, במים, בזיהום, בנוף ובריבונות הדיגיטלית שלו.
יוני ספיר הוא מנכ”ל חברת Future לחדשנות אקלימית, יו”ר עמותת “שומרי הבית” ועמית מדיניות במכון מיתווים
שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.
