ערכת שאלות לפוליטיקאים
תפריט
תפריט
תפריט
תפריט
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
סאגות ארגנטינה והאירוויזיון חשובות – הן מראות לעם ישראל את המחיר שאנחנו נאלצים לשלם בגלל מנהיגות רדודה. אלא שממש באותו זמן מקדמת הקואליציה מהלכים יקרים להחריד שאף אחד כמעט לא מדבר עליהם. מהלכים מסואבים שעוברים מתחת לרדאר משום שהם פחות "סקסיים".
כך למשל, באותם ימים בהם דיברנו על לחיצת הידיים בה מעוניינת רגב, מיקי זוהר עיבה את הפנסיה של היועץ המשפטי של הכנסת במיליוני שקלים. כן, איל ינון, שומר הסף של הח"כים, קיבל במסלול אקספרס צ'ופר מהאנשים עליהם הוא אמור לפקח. הפנסיה שלו תעלה מ-37 אלף ל-47 אלף שקל – מדי חודש, עד מותו. 37 אלף שקל לא מספיקים לו בשעה שכל כך הרבה אנשים לא סוגרים את החודש? כנראה שלא.
במפלגות הבית היהודי ויהדות התורה פועלים ברגעים אלו יד ביד לקדם חוק שיאפשר לקבל מימון כפול של ישיבות וגרעינים תורניים. כלומר ששני משרדי ממשלה יוכלו לתקצב פעמיים את אותה משימה באותו גוף. זה נקרא "כפל תמיכות" וכיום זה לא חוקי. בצלאל סמוטריץ' ומשה גפני פועלים כדי שזה יהיה חוקי אף שזה עלול להוביל לבזבוז כספי הציבור. למה הם עושים זאת? למה שלא יעשו זאת? אבל בואו נמשיך לשחק את המשחק של רגב.
בש"ס דואגים כרגע להעביר מיליונים בתעלות תת קרקעיות לאתרי דת. בשבוע שעבר השר לשירותי דת דוד אזולאי החליט לעביר 15 מיליון שקל ללא שום דיון ציבורי (דרך אתר המעטפה שהיה סודי לגמרי עד שהצלחנו להפכו לפומבי) לשיפוץ מערת אליהו הנביא וקבר הרמב"ם. אין שום בעיה עם שיפוץ האתרים. אני בעד. אך האם הסכום הגיוני? לא ברור. ברור שחסר כסף בלא מעט מקומות אחרים, ולכל הפחות צריך להיות דיון סביב סכום כה משמעותי, אלא שהכספים אושרו על ידי שרים במנגנון מטורלל לפיו אם אף שר אחר לא נכנס, קורא, ומסתייג – הבקשה תאושר אוטומטית. הח"כים שאמורים לפקח על הממשלה? הם שומעים על זה כאן לראשונה. אבל בואו נמשיך לשחק את המשחק של רגב.
בימים אלו "קרן מעגלים" – עמותה שאמורה לסייע לעובדים מבוגרים שחוקים – החליטה במקום לעזור להם להעביר את מאות מיליוני השקלים שלנו לתעשיינים ולהסתדרות. לדיון חשוב על הנושא הזה – שנוגע בכל כך הרבה אזרחים – לא הגיעה כמעט תקשורת. שלי יחימוביץ' שניהלה אותו מצאה את עצמה נלחמת בחברי הכנסת מיקי זוהר ויוליה מלינובסקי שבחרו משום מה להגן על בזבוז הכספים ולטרפד את השאלות שהציב פקיד ממשרד הרווחה (שאלנו את זוהר האם מישהו תדרך אותם טרם הישיבה. זוהר מסר: "קיבלתי אינפורמציה שהפקיד פועל ממניעים נקמניים ואישיים. לכן העליתי את הטענה שלצערי לא ממש הופרכה על ידו". כשהתעקשנו ושאלנו אם אפשר לדעת ממי קיבל את האינפורמציה ענה זוהר: "לצערי לא").
הח"כים התעסקו בהוספת יועץ רביעי לחלקם, והשרים בהוספת סמנכ"ל בלי מכרז במשרדי הממשלה, מתן בונוס אישי לראש הממשלה, ובהפיכת כל החברות הממשלתיות לפוליטיות (שהשרים ימנו בהן את מקורביהם ושרים לשעבר במקום רק את מי שמוכשר וראוי) – אבל בואו נמשיך לשחק במשחק של רגב.
חשוב לי להדגיש: רוב הח"כים מצוינים. אל תגידו לעולם שכולם מושחתים – זה רק עוזר למושחתים. הבעיה היא לא האנשים, אלא השיטה. כיום הכי קל למקבלי ההחלטות לדחוף את היד לכיס האמורפי הגדול של כולנו ופשוט להוציא משם כסף ולחלק אותו למחוברים בלי דין וחשבון. זה אפילו יותר קל מלהאשים את ארגנטינה ואת מארגני האירוויזיון באנטישמיות. מאידך, כל מה שקצת קשה, ונדרש לו עמוד שדרה – משתלם יותר להשליכו לבוידם.
דוגמאות? הקואליציה הפילה בשבוע שעבר חוק בהוראת הממשלה להגבלת קדנציות של ראשי ערים, וגם תוקעת חוקים לטוהר מידות ברשויות המקומיות – כאילו אין ראיות לשחיתות חדשה בהן מדי בוקר. למה? כי לראשי הערים יש כוח פוליטי. כי זה לא קל כמו לדחוף יד לכיס של כולנו.
אותו דבר עם הרפורמה שמקודמת כיום בחברת החשמל על ידי "כולנו", לא נוגעת בסחטנות, ותפגע בכל אחד ואחת מאיתנו. במקום לעודד תחרות ולהיפטר מהשומן, הממשלה – שבעיקר חזקה כאמור מול מסי ואויבים מדומיינים – מבועתת מההסתדרות והעבירה מיליארדים שלנו לעובדים מסודרים. חשוב להדגיש – מי שאשם פה הם השרים שנכנעים להסתדרות, ולא ההסתדרות – גוף שבדיוק כמו כל חברה פועל למקסום רווחיו. אבל בואו נדבר על מסי.
השנה 2018 והקואליציה שמנהלת את המדינה מומחית בלקבל החלטות שאף אחד לא נפגע מהן חוץ מהציבור הרחב. וזה מטריף.
לראות בשבוע שעבר את מיקי זוהר צורח "לא אכפת לי מאף אחד", ומקדם החלטה שתעלה לכולנו מיליוני שקלים למען אדם אחד (שבמקרה הוא שומר הסף שלו), מבלי לחשוף שום נתון (המספרים נחשפו בעל כורחו) וניסיון לקבל החלטה "על עיוור" – גורם להבין כמה הדרדרנו.
המשילות היום כל כך גדולה. המפקחים כל כך מפוחדים – שכל החלטה מטופשת וחסרת הגיון יכולה לעבור בכלום זמן ולהיכנס לספר החוקים הקדוש של מדינת ישראל. וכן, גם ההחלטות של רגב שמעמידות עצמה במרכז (והיא גם לא מתביישת להופיע בעצמה בקמפיינים על חשבוננו) פופוליסטיות וראויות לכל גנאי.
בקדנציה הקודמת וזו שלפניה היה דיון לרוב מעמיק. הח"כים היו מתייחסים יותר לאנשי האוצר ולחוות הדעת של היועצים המשפטיים. היום? בליכוד ששולט ברוב הוועדות – פועלים דווקא. כמו תינוקות. האנשים שבשלטון כיום מקדמים דווקא את ההחלטות שמושכות הכי הרבה אש (והן מושכות אש כי הן גרועות). למה? בשביל להצטייר כלוחמים בפקידות "המרושעת" ובשמאלנים "הבוגדים" (שזה כל מי שלא מסכים איתם. וכדי שאף אחד לא יסכים איתך אתה פשוט צריך לקדם החלטה רעה).
בדקנו לאחרונה את כל הדיונים שקידם דודי אמסלם בוועדת הפנים והגנת הסביבה. פנים? סביבה? כמעט כל המושב האחרון הוא השתמש בוועדה שלו (שלנו למעשה) כדי להתנגח במשטרה ולהכשיר חוקים למען ח"כים ולמען השחיתות. איזה עונש הוא קיבל על כך שלא עסק בזיהום אוויר או בשחיתות מוניציפלית? קידום ליו"ר הקואליציה. רק תדמיינו מה הוא יעשה כדי להתקדם להיות שר.
אני מודע. אני יודע שאפילו הטקסט הזה עלול רק לעזור להם. כשסימסתי בשבוע שעבר למיקי זוהר שאני מסכים איתו על משהו, הוא ענה לי שזה מדאיג אותו ואולי צריך לעשות משהו אחרת.
אז למה אני (תומר אביטל) כותב? כדי לפרוק. כדי שתעזרו לנו להתניע את כלי התקשורת "שקוף" שיעשה מהפכה גם בשלטון וגם בתקשורת. ובעיקר כדי לצרוח על חברי הקואליציה (למעט כמה ח"כים מ"כולנו" ויהודה גליק): איבדתם כל רסן מוסרי, אנושי ומקצועי.
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
