מסוכן יותר מהטילים הבליסטיים

ממשלות זקוקות לאמון הציבור – תמיד, ובמיוחד בזמן מלחמה. אמון כזה מאפשר להן לקבל החלטות קשות, לגייס תמיכה ציבורית ולשאת בעלויות הכבדות של עימות ממושך. בתקופות משבר אנחנו רואים גם עלייה באמון הציבורי – זהו אפקט "התכנסות סביב הדגל". כך למשל היה בארה"ב אחרי אירועי 11 בספטמבר, האסון הביטחוני הגדול ביותר שפקד את המדינה מאז מלחמת העולם השנייה, אך לא כך קרה בישראל. לא אחרי טבח ה-7 באוקטובר וגם לא כעת אחרי התקיפה הנוספת באיראן.

בסקרים שערכנו במכון לחירות ואחריות במהלך השבועות האחרונים אנו רואים כי כשבוע לאחר פרוץ המלחמה 71 אחוזים מהציבור תמכו בה. שבועיים לאחר מכן התמיכה ירדה ל-65 אחוזים. הירידה כולה נרשמה בקרב הציבור היהודי.

לכאורה, הציבור תומך במלחמה. פחות מאשר בתחילת המלחמה, אך עדיין תומך. ואולם, לצד התמיכה במלחמה, הציבור אינו מאמין במי שמוביל אותה ואינו מאמין שהמלחמה תשיג את יעדיה (ככל שהוגדרו). כך, 54 אחוזים מהציבור סבורים כי ראש הממשלה שקל גם שיקולים אישיים בהחלטתו לצאת למלחמה ורוב הציבור מביע ספקות כבדים ביכולתה של המלחמה להשיג את יעדיה.

רק כ-40 אחוזים מהציבור מאמין שניתן לפגוע ביכולת הגרעינית של איראן, לצמצם את איום הטילים הבליסטיים, או להביא לשינוי השלטון. גם הערכת הביצועים של הממשלה מאוד נמוכה והציבור נותן לה ציון נכשל (4.8 מתוך 10) ורק אחד מכל ארבעה ישראלים נותן אמון בממשלה.

זהו המאפיין המרכזי של המלחמה הזו: תמיכה בפעולה, אך חוסר אמון בתכליתה ובהנהגתה, ולחוסר האמון הזה יש השלכות ישירות בזירה הבינלאומית-ביטחונית ובזירה הפנימית.

בזירה הבינלאומית והביטחונית, כאשר האמון הציבורי נמוך או נשחק, הלחץ הציבורי לסיים את המלחמה גובר. ממשלה שפועלת תחת מגבלות לגיטימציה מתקשה לנהל מערכה ממושכת, ועלולה להידחף לסיומה המוקדם תוך מתן מצג שווא של הישגים (כפי שעשתה ביוני 2025).

אך באותה מידה, דווקא חולשת הלגיטימציה עלולה ליצור פיתוי הפוך להסלמת הלחימה כדי לייצר הישג מהיר שיחלץ את הממשלה מהמבוי הסתום. כך, במקום מדיניות שקולה, עשויה להתקבל דינמיקה של תגובתיות שבמהותה ניסיון נואש להצדיק את המשך הלחימה.

הרחבת הלחימה אל תוך לבנון מעלה חשש שאלו השיקולים. אם נכון, זה הולם מחקרים המראים שמנהיגים נוטים לצאת למלחמה על מנת להימנע מביקורת על נושאי פנים. כאלה, כידוע, לא חסרים: חוק הגיוס, ועדת חקירה ממלכתית, ההפיכה המשטרית, כספים קואליציוניים ועוד.

בזירה הפנימית, ממשלה הפועלת ללא אמון ציבורי נוטה לראות בביקורת איום, ולא חלק לגיטימי מהשיח הדמוקרטי. כאן הסימנים מאוד ברורים: הגבלות על מחאה, אכיפה אגרסיבית, ותיוג ביקורת כבגידה. השיח הציבורי מצטמצם, והמרחב האזרחי נשחק – דווקא ברגע שבו נדרש דיון פתוח על מטרות המלחמה והשלכותיה. גם אם נקבל שהמלחמה צודקת, לא יעלה על הדעת שלא יהיה פיקוח הדוק על פעולת הממשלה.

כשל דמוקרטי

על פי מדדים בינלאומיים, מאז ה-7 באוקטובר ישראל חווה דעיכה דמוקרטית וזו מתבטאת בפגיעה במוסדות השלטון ובחירויות הפרט. בהעדר מוסדות מתפקדים וחופש ביטוי, הביקורת מצטמצמת והדמוקרטיה דועכת.

אך הבעיה אינה רק בפעולות הממשלה וביכולתה לצמצם ביקורת. המערכת הציבורית אינה מצליחה לייצר אלטרנטיבה: האופוזיציה מהוססת ולעיתים אף מתקרנפת (או תומכת), והתקשורת מתמקדת בפרטים טקטיים של חיסולים, מיגון מוגבל וכלכלת יירוטים במקום בשאלות היסוד. ואכן, הציבור נותן ציון נכשל לתקשורת בסיקור הממשלה (4.4 מתוך 10). כך יוצא, שאין פיקוח פוליטי, אין ביקורת תקשורתית, ואת הפיקוח הציבורי משתיקים ככל שניתן.

לאובדן האמון בממשלה בזמן מלחמה יש משמעות ישירה לתחושת הביטחון של הציבור. בסקר ממרץ 2026 מצאנו כי 66 אחוזים מהציבור נותנים אמון מועט ביכולתה של הממשלה לשמור על ביטחונם, ו-60 אחוזים חוששים לביטחונם האישי ולביטחון משפחתם. זה לא מפתיע נוכח הריצות התכופות למרחבים ממוגנים (למי שיש) וחוסר האונים אל מול האתגרים מצפון, ממזרח ומדרום.

עבור הממשלה מדובר בבעיה פוליטית, וכזו שלא נראה שיש לה פתרון. וכאמור, כאשר אין פתרון, הפיתוי להסלמה חיצונית ופנימית גובר ואת המחיר משלם הציבור בזירות הלחימה, בעורף, בכלכלה, ובשחיקה המתמשכת של תחושת הביטחון האישי והקולקטיבי.

מלחמות אמורות לייצר רגעים של בהירות לאומית: הסכמה על מטרות, אמון במנהיגות, ונכונות לשלם מחיר. כאן קורה ההפך: הציבור אינו מאמין במי שמוביל את המלחמה ואינו מזהה לה תכלית ברורה.

זו אינה רק בעיה אסטרטגית, אלא כשל דמוקרטי עמוק. מדינה שנכנסת למלחמה בלי אמון ציבורי אינה מתחזקת אלא נשחקת מבפנים. את השחיקה אנחנו כבר רואים והיא מסוכנת יותר מהטילים הבליסטיים.

אמנון כוורי הוא פרופסור חבר וראש המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן