ערכת שאלות לפוליטיקאים
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
בתוך כחודש הונחו על שולחן הכנסת שתי הצעות חוק סותרות, המעידות על שני כיוונים הפוכים שבאחד מהם תצעד לבסוף ישראל.
ב-19 בינואר הניחה על שולחן הכנסת ח"כ מירב בן ארי (יש-עתיד) את הצעת חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם (תיקון – סמכויות ועדת האתיקה בשל הפרעה בבית משפט וסמכויות בית משפט ביחס לחבר הכנסת)".
ההצעה האחרת, הצעת חוק בתי המשפט (תיקון – סייגים לעניין חברי הכנסת), הונחה על שולחן הכנסת ב-29 בדצמבר 2025 על ידי ח"כ טלי גוטליב (הליכוד).
שתי הצעות החוק מעוניינות לתקן את גבולות החסינות הפרלמנטרית של חברי הכנסת בין כותלי בית המשפט, ועוסקות במידת סמכותו של בית המשפט לשמור על הסדר, השוויון וההליך התקין גם בהתנהלותם של נבחרי הציבור.
אולם בעוד הצעת החוק של בן ארי מעוניינת לעגן בחקיקה את המצב הקיים, במסגרתו השופטים מוסמכים להשליט סדר בבית המשפט בדיונים שהם מנהלים, הצעת החוק של גוטליב מעוניינת להפקיע סמכות זאת מידיהם, ולהעניק היתר לחברי כנסת לסכל דיונים בבתי-משפט.
בעוד חברת הכנסת, המשמשת גם כמרכזת האופוזיציה, מעוניינת לחדד את מוסכמות היסוד לפיהם נבחרי ציבור הם שליחי ציבור ולא מורמים מעם, וישראל היא מדינת חוק בה כולם שווים בפני החוק; חברת הכנסת ממפלגת השלטון מעוניינת להנחיל מוסכמות יסוד חדשות, לפיהם נבחרי הציבור אינם ראשונים בין שווים אלא בעלי זכויות יתר, וישראל היא מדינה בה יש דין אחד לציבור ודין אחר לבעלי השלטון.
הצעת החוק של גוטליב מבקשת לשנות את חוק בתי המשפט כך שסעיפים מרכזיים בו – "פומביות הדיון", "איסור הפרעה" ו"כפיית ציות ועונש בשל אי ציות" – לא יחולו כלל על חברי הכנסת. בדברי ההסבר נטען כי בתי המשפט אינם מבינים מהי חסינות פרלמנטרית, וכי שופטים רמסו את חוק החסינות כשהורו להוציא חברת כנסת (נחשו מי) מאולם בית המשפט.
הניסוח אינו תיאורטי. גוטליב מתייחסת במפורש לשני אירועים שבהם הוצאה בכוח מדיונים – האחד בבית המשפט העליון (8.4.2025), והשני בבית המשפט המחוזי מרכז (19.8.2025). באותם מקרים, כך לפי תיאורה, פעלה "במסגרת תפקידה", בעוד שבית המשפט – לטענתה – חרג מסמכותו.
חברת הכנסת גוטליב משקרת.
ההוצאה מהדיונים לא נבעה מתוכן של עמדה פרלמנטרית כזו או אחרת שהיגה, אלא מהפרעות חוזרות, קריאות ביניים והתנהלות בריונית ואלימה. גוטליב כלל לא היתה צד בדיונים, לא היתה לה זכות עמידה או זכות דיבור, והיא נכחה באולם לא כדי לצפות אלא כדי לפוצץ – כפי שעשתה בדיונים אחרים, בהם השופטים לא העזו להעמידה על מקומה.
כך שהצעת החוק אינה רק הבעת עמדה עקרונית בנוגע לגבולות החסינות ומתן "רשיון לכאוס", אלא ניסיון לשכתב בדיעבד אירועים קונקרטיים שבהם מערכת המשפט הפעילה באופן חריג כלים בסיסיים לשמירת הסדר באירוע קיצון שנכפה על שופט.
הצעת החוק של מירב בן ארי נכתבה כמעין הצעת-נגד ישירה לזו של גוטליב. היא אינה מבקשת לצמצם את החסינות הפרלמנטרית בכללותה, אלא להבהיר בחקיקה נקודה ממוקדת: חסינות אינה רישיון להפריע לדיון שיפוטי ולטרפד את קיומו.
ההצעה קובעת במפורש כי סמכויות בית המשפט לפי סעיפים 68 ו-72 לחוק בתי המשפט חלות גם על חברי הכנסת, ומוסיפה נדבך פרלמנטרי-אתי: חבר כנסת שיפריע לדיון יהיה כפוף לסנקציות של ועדת האתיקה של הכנסת, שתחויב להטיל עליו קנס של 5,000 שקלים לפחות, בנוסף לעיצומים אחרים.
בדברי ההסבר מודגש כי לאורך השנים נוצרה "פרקטיקה זהירה" מצד בתי המשפט, שלעתים נמנעו מהפעלת סמכויות כלפי חברי כנסת – דווקא מתוך חשש לפגיעה בחסינות. הצעת החוק מבקשת לחדד כי זהו חשש שגוי, וכי חסינות נועדה להגן על פעילות פרלמנטרית – לא לערער את תקינות ההליך השיפוטי ולא להציב נבחרי ציבור מעל הדין.
העימות בין שתי ההצעות משקף מאבק רחב יותר המאפיין את הכנסת הנוכחית: ניסיון מתמשך להרחיב חסינויות של עבריינים, הרחבת חריגות ופטורים לנבחרי ציבור – לעיתים תוך חקיקה פרסונלית כמעט מוצהרת – מול ניסיונות בודדים לבלום את המגמה בשם עקרון השוויון בפני החוק, ובמקרה זה גם עקרון הפרדת הרשויות.
אחרי הכל, בראש הממשלה עומד פוליטיקאי הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. גם יו"ר ועדת הכלכלה נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ובעבירות נוספות. בראש ועדת הכספים מכהן חשוד באונס. אחד מראשי הקואליציה הוא אסיר משוחרר והורשע פעמיים בעבירות שחיתות וכספים. לפחות שני חברי ממשלה נוספים נמצאים תחת חקירה משטרתית בחשד לעבירות פליליות.
אך הבעיה נמצאת עוד לפני הרף הפלילי: הן במליאת הכנסת והן בוועדות השונות אנו עדים להחרפה, הולכת וגוברת, של רמיסת האופוזיציה והפעלת שיטות של בריונות והשתקה ע"י חברי הכנסת מהקואליציה. התנהלות מהסוג שגוטליב מיישמת, כאמור, לא רק בין כותלי הכנסת אלא גם באולמות בתי-המשפט.
במקרה של גוטליב, הזיקה בין ההתנהלות האישית שלה כסוכנת כאוס לבין החקיקה המוצעת בולטת במיוחד. הצעת החוק לא נולדה בדרך המלך, על-מנת לטפל בבעיה מערכתית רחבה, אלא כתוצאה מחוויות אישיות של גוטליב שנתקלה במחסום חוקי שלא איפשר לה להתפרע.
החקיקה שהיא מציעה מבקשת להפוך את היכולת לזרוע כאוס לחוקית – ובכך לאפשר לחברי כנסת להשתולל באולמות בתי משפט, בכל דיון שיחפצו לסכל, מבלי שלשופט יהיה כל יכולת לפעול בנוגע לכך.
בן ארי, מנגד, מבקשת לקבע את העיקרון ההפוך: הכנסת וחברי הכנסת אינם מעל בתי המשפט, וחבר כנסת אינו אזרח-על שחסינותו נועדה להעניק לו זכות לעשות ככל העולה על רוחו.
בדיוק ההכרעה שאזרחי ישראל נדרשים לה בצומת ההיסטורית שכופה עליהם ממשלת נתניהו השישית.
ב"יום שאחרי" אנחנו אלה שנשאר. כי עיתונות בבעלות הציבור אי אפשר להשתיק
