בעידן מכונת הרעל, הניצחון של גוטליב מול יאיר גולן הוא תקדים מסוכן

באופן מקרי (או שאולי בעצם לא), נתבקשתי לכתוב פרשנות משפטית זו, על פסק דין שסילק על הסף תביעת לשון הרע של יאיר גולן נגד ח"כ טלי גוטליב (ליכוד), בבוקר בו שוב כיכבה במופע מביש והזוי שבמסגרתו היא נכנסה לדיון משפטי, הפריעה ולא איפשרה את ניהול הדיון, וכשהתבקשה לצאת – צרחה (כהרגלה) כי יש לה חסינות.

לגברת גוטליב ישנה תפיסה מוזרה (נטולת כל ביסוס משפטי) ביחס למהות החסינות לחברי הכנסת. לגישתה המופרכת, משמעות חסינותה היא שכלל חוקי מדינת ישראל לא חלים עליה, בכל פעם שהיא – לגישתה שלה – עושה פעולה "במסגרת תפקידה כחברת כנסת". וכמובן מבחינת גוטליב, להפריע להליך משפטי זה חלק מ"תפקידה כחברת כנסת".

דעה מופרכת זו של גוטליב מתיישבת היטב לא רק עם הבוז שלה לכל מוסד במדינה, אלא גם עם ההבנה המשפטית המזערית שלה, על אף שבעברה הייתה עורכת דין, כושלת למדי, שאף נכשלה בקורס הכנה לשיפוט.

חשוב לציין כבר כעת: עוד בשנות ה-70 של המאה הקודמת כתב נשיא בית המשפט העליון השופט לנדוי כי חסינות חברי הכנסת בישראל היא רחבה יותר מרוב המדינות המערביות ולכן יש לפרש אותה בצמצום.

אולם, כאשר שופטת של בית משפט שלום בישראל מבינה אף היא את חוק החסינות באופן הקרוב יותר להבנתה של גוטליב – הדבר מטריד ומדאיג.

חסינות לשקרים

בפסק הדין המדובר תבע יאיר גולן את גוטליב בתביעת לשון הרע בגין חמישה פרסומים שונים שהיא פרסמה, בחלקם בעל פה וחלקם בכתב, ובהם היא קשרה את יאיר גולן להאשמות על ריגול. הלכה למעשה היא האשימה אותו בריגול, ביחד עם עוד שלל האשמות שקר בזויות הבוקעות מפיה המשתלח.

והנה גוטליב טענה בבית המשפט כי יש למחוק את התביעה נגדה נוכח החסינות המוקנית לה. חשוב לשים לב: היא לא ביקשה לטעון כי דבריה אמת, אלא אומרת בעצם לבית המשפט – אני משקרת ויש לי חסינות מפני הפצת שקרים.

שופטת השלום עדנה יוסף-קוזין ניתחה באופן נכון את הפסיקה העקרונית הדנה בחסינות חברי הכנסת, אך שגתה באופן מובהק ביישום שלה על המקרה שבפניה.

החסינות המוענקת לחברי הכנסת, במקרה זה כאמור מפני תביעות לשון הרע, באה לשרת את היכולת שלהם למלא את תפקידם ללא חשש מתביעה אזרחית (או גם פלילית). על כן נקבע בפסיקה מבחן לשאלה מתי עומדת לחבר הכנסת חסינות מפני תביעת לשון הרע. המבחן נקרא מבחן "הסיכון הטבעי", והוא מבקש להגדיר את קו הגבול בין אמירה שאף שהיא מהווה לשון הרע הח"כ יהיה חסין מפני תביעה בגינה, ובין אמירה שלא.

מבחן הסיכון הטבעי קובע כי אם במהלך דברים שאומר ח"כ (בין במליאת הכנסת ובין במקום אחר) הוא אומר דברים שהם חלק ממהות תפקידו, כלומר אמירות פוליטיות הקשורות לתפקידו, למשל נאום במליאה או באסיפת בחירות, אך במהלך אותם דברים הוא "גולש" לאמירות שלא נבדקו על ידו, ואשר מהוות לשון הרע, מדובר בסיכון טבעי שיש למי שנושא נאומים רבים ולכן יהיה חסין.

הפסיקה שקבעה מבחן זה הדגישה במפורש כי מבחן הסיכון הטבעי אינו מהווה עידוד להשמעת לשון הרע, ואינו פותר את הח"כ מבדיקת עובדות לפני שהוא מצהיר עליהן, אלא שאם הוא "גלש" באופן מקרי לאמירת לשון הרע, תעמוד לו החסינות שכן אחרת יהיה בכך סיכון גדול מדי לחשש של הח"כ לומר כל דבר אם יהיה צפוי לתביעות לשון הרע.

בין זה ובין המקרה שלפנינו המרחק רב. גוטליב לא "גלשה" אגב דיבור בנושא פוליטי לאמירות של לשון הרע נגד יאיר גולן, אלא מדובר באמירות חוזרות ונשנות, מתוכננות במפורש וחלקן כאמור אף בכתב.

השופטת יוסף קוזין טעתה לטעמי טעות קשה כשקבעה שהאמירות של גוטליב שלפיהן יאיר גולן קשור למעשי ריגול, חוסות תחת החסינות שלה. ההנמקה של השופטת התבססה למעשה על שתי רגליים, ששתיהן לא רק רעועות, אלא גם מובילות להמשך ההידרדרות של הפוליטיקה בישראל, לרמה הנמוכה המיוצגת על ידי גוטליב. 

אומרת השופטת כי מכיוון שגוטליב וגולן הם יריבים פוליטיים ומכיוון שמדובר באמירות פוליטיות על מנת לנגח יריב פוליטי ובנושא בעל חשיבות ציבורית – אירועי 7 באוקטובר, אזי מדובר באמירות שיש להעניק לה חסינות בגינן. היא מוסיפה ואומרת כי קביעתה באה לתת את המשקל הראוי לחופש הביטוי, בעיקר של הביטוי הפוליטי. 

משתי נקודות מבט אלו השופטת טועה. לא כל אמירה של אדם פוליטי נגד יריבו יכולה וראוי לה כי תיכלל תחת ההגדרה של אמירה פוליטית שיש להגן עליה. ואם מחר, למשל, תגיד גוטליב, במסגרת המאבק שלה נגד מערכת המשפט (עניין שבמחלוקת ציבורית) כי שופט מסוים רוצח קטינים ואוכל את בשרם, האם זו אמירה פוליטית הזכאית להגנה של חסינות מפני תביעת לשון הרע, רק בגלל שיש לחברי כנסת מסוימים ביקורת על מערכת המשפט, וההקשר שבו הדברים נאמרו הוא של ביקורת זו, למרות שמדובר בשקר גס? השופטת טעתה בעניין זה כשלא התייחסה לשקרים הבוטים בדבריה של גוטליב, שאינם יכולים להיות מוצדקים כגלישה לסיכון הטבעי, אלא רק הניחה כהנחה שביקורת של איש פוליטי על איש פוליטי אחר אמורה להיות מוגנת ללא קשר לתוכן הדברים.

גם בשיקול השני טעתה השופטת וגישתה, אם תאומץ, תפגע באופן אנוש ביכולת לנהל דיון פוליטי ענייני. השופטת שמה לנגד עיניה את סוגיית חופש הביטוי הפוליטי. ואולם דווקא מנקודת המבט של חופש הביטוי יש להחמיר במקרים של הפצת תיאוריות קונספירציה לא מבוססות עד כדי הזויות.

בפסק הדין המכונן של חופש הביטוי בישראל, פסק דין קול העם, נאמר כי חופש הביטוי מהותי לדמוקרטיה שכן הוא מאפשר, לכלל הגורמים הפוליטיים, להיאבק על דעתם ב"שוק החופשי של הרעיונות". השוק החופשי של הרעיונות יכול להתקיים אך ורק כאשר העובדות שעליהן מדברים הן נכונות או לכל הפחות בעלות ביסוס מסוים. אם השוק החופשי של הדעות מבוסס על שקרים בוטים, הזויים, המצוצים מהאצבע, של אחת כמו גוטליב, או הדומים לה, אזי לא שוק חופשי יש לנו אלא שוק שבו מי שמצליח לרכוש יותר קונים לשקרים שלו הוא המנצח.

פסק הדין של השופטת יוסף קוזין יעודד בדיוק שוק פסול כזה – של מי שמשקר יותר וחזק יותר הוא המרוויח. בכך גם יפגע אנושות לא רק השוק החופשי של הרעיונות אלא היכולת של אזרחי המדינה להבחין בין טוב לרע. במדינה שבה פסק הדין של השופטת יוסף קוזין יישאר על כנו ולא יבוטל בערעור, אנו נקבל הרבה יותר גוטליבים, במקום אנשים ונשים הראויים לתפקידם הפוליטי.