תגובת המשרד להגנת הסביבה למבקר היא מופת של זריקת אחריות והקטנת ראש

שעות ספורות לפני פרסום דוח מבקר המדינה על הרשויות המקומיות, שיגרה דוברות המשרד להגנת הסביבה תגובה לעיתונות, למי שחפץ בכך, שעוסקת בפרק אחד בלבד מהדוח: זנים מתפרצים. 

בדרך כלל אין חובה עיתונאית לפנות לתגובה מהגופים המבוקרים, כי מבקר המדינה עושה זאת בעצמו. לאורך שבועות ארוכים מתנהלת תכתובת, שיחות ופגישות בין הגופים השונים לבין האגף הרלוונטי במשרד מבקר המדינה, במטרה למצות את הבדיקה. יתרה מזו, ערב פרסום הדוח, מנכ"ל הרשות הרלוונטית מקבל טיוטה של הדוח וטבלה מסודרת עם ליקויים שעליו לתקן. 

התוצרים של אותה תכתובת מגולמים בטקסט, ובדרך כלל מלמדים על האופן שבו פועלים משרדי הממשלה והרשויות השונות. מדובר במנעד לא רחב במיוחד של אופי מענים, בדרך כלל נקודתיים שכוללים הבהרות, יש גם הסכמות לצד פירוט הפעולות שכן נעשות, לא מעט בירוקרטיה משפטית וגם קצת גלגולי אחריות, הרי איש אינו אוהב ביקורת. אלא שלפעמים יש גם מי שבוחר להתנער לחלוטין. להתכחש באופן מוחלט לתפקידיו, לא לדון על נקודה כזו או אחרת, אלא לפסול את המהות. תגובה לעיתונות יכולה פעמים רבות ללמד עוד נדבך ולספק עוד רובד במנגנון הממשלתי ובעיקר – לאפשר תיקון פומבי. זה לא קרה הפעם, באופן מהדהד.

סוגיית המינים המתפרצים, כלומר חיות בר ובראשם תנים זהובים וחזירים, נידונה בהרחבה בפרק מתוך הדוח. פתרונות אפשריים, מחקר, והיבטים שונים לסוגיה. הרשויות המקומיות הרלוונטיות פירטו מה הן עשו, המבקר ציין מה אפשר היה עוד לעשות, והגיש עבודה מנומקת שיכולה לשרת את מי שיחפוץ בכך, תוך שהוא מחפש את המבוגר האחראי. הכתובת הטבעית היא במשרד שאמון לשמור על הסביבה, תחת לשכת השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן. אלא ששם, הכחישו כל קשר לסיפור, ובתגובה לתקשורת אף חזרו על הדברים. יש לציין כי תגובות המשרד אינן נשלפות כלאחר יד. באופן היסטורי במשרד להגנת הסביבה מתנהלת שרשרת ארוכה מאוד של אישורים עד לשחרור התגובה הסופית, כשבראש השרשרת, השר הממונה, במקרה זה, עידית סילמן. 

"הסמכויות הביצועיות לפי החוק להגנת חיית הבר נתונות באופן בלעדי לרשות, והמשרד אינו ממונה על הרשות או על ביצוע החוק", שלחו מדוברות המשרד להגנת הסביבה ולמי שמתעניין, התגובה המלאה בסוף הטור. "לאור זאת, המלצת המבקר לפיה על המשרד 'לפעול כרגולטור על פי החוק ולהתערב בטיפול בחיות בר' אינה תואמת את המצב החוקי ואינה רלוונטית". 

בחודש נובמבר לפני כמעט שלושים שנה, הסמכויות והחובות של שר החקלאות בחוק להגנת חיות הבר הועברו לשר להגנת הסביבה. לא מדובר בגורם האחראי היחיד, כי במקביל, פקודת הרשויות המקומיות מטילה אחריות גם עליהן, בשמירה ביטחון ובריאותם התושבים "למנוע מהם מטרדים שעלולים לגרום לנזקים לסביבה ולאדם". גם רשות הטבע והגנים אחראית על זוויות מסוימות אולם התפתחויות החוק השונות מובילות למקום אחד: למשרד להגנת הסביבה. 

ומה המשרד ענה למבקר? התשובה מדהימה – התנערות מוחלטת, הטלת אשמה והתחמקויות, אלא שזה לא תמיד היה ככה, עוד נגיע לשם. 

הציטוטים הבאים מאפשרים הצצה לאופן ולאופי שבו מנוהל המשרד בשלוש השנים האחרונות, הנה חלק מהם: "הטיפול בחזירי בר ותנים בתחום שיפוטן של הרשויות המקומיות – אינו רלוונטי", הבהירו במשרד, וגלגלו אחריות לרשות הטבע והגנים, רשות ממשלתית תחת השר הממונה, כלומר סילמן. במשרד להגנת הסביבה אף ציינו כי קיים מסמך מדיניות לטבע עירוני משנת 2017 שמכיל מידע מקצועי וכלים מעשיים לתכנון ולניהול שוטף של השטחים הפתוחים והמגוון הביולוגי במרחב העירוני. אלא שהמבקר קבע כי המסמך הזה, כמה מפתיע, אינו מחייב: "מדובר בהמלצות כלליות בלבד ולא בהמלצות פרטניות בהתייחס לסוגיה כזו או אחרת", השיבו. 

המבקר חזר והדגיש כי המשרד להגנת הסביבה הוא הממונה על ביצוע הוראות החוק להגנת חיית הבר וחוק גנים לאומיים, ומומלץ כי יפעל להסדרה בהתאם למסמך המדיניות "ומכאן שהוא הרגולטור האמון על הסדרת אופן הטיפול בחיות הבר ובמינים מתפרצים", טענו. אלא שבמשרד להגנת הסביבה בראשות סילמן המשיכו להתעלם: "המשרד להגנת הסביבה מסר בתשובתו כי הוא אינו הגורם המאסדר לפי חוק הגנת חיית הבר", כתב המבקר. עוד ציין כי המשרד הכיר בכך שהשר להגנת הסביבה הוא השר הממונה על החוק להגנת חיית הבר, ויש לו סמכות לשנות את החוק ולקבוע תקנות, אולם חיפשו פרצה משפטית: "אך זו סמכות מיניסטריאלית ולא סמכות ביצועית של השר או של המשרד". 

זוהי רק חלק מהתכתובת שהשורה התחתונה שלה מדאיגה, לא רק ביחס לחיות הבר, אלא ביחס לאופן שבו השרה סילמן תופסת את תפקידה. סירוב עקבי לקחת אחריות, תוך הישענות על טיעונים משפטיים ולא מהותיים. במקום להגיד אני אנהיג, אני אקח אחריות – הם השתמטו. במקום לאמץ – הם דחו. במקום לזהות את הסוגיה שפוגעת במערכות האקולוגיות, בבני האדם ובסביבה, ובמקום לגלות חמלה, הוגנות ומידת רחמים – ברחו. אותו הדפוס, אותם הכלים, רק הקורבנות מתחלפים. 

אפשר גם אחרת

זה לא תמיד היה ככה, בעבר הדברים נראו לפעמים אחרת. לפני עשור המשרד להגנת הסביבה החליט להאבק במינים פולשים. אלון זס"ק, אז סמנכ"ל בכיר למשאבי טבע במשרד להגנת הסביבה, היום מנכ"ל המכון לחקר ימים ואגמים לישראל, הסביר בריאיון לאתר וואלה כי הטיפול בצמחים פולשים דורש התערבות אגרסיבית והמשרד בשעתו נערך לשינויי חקיקה בתחום: "כיום האיסור על יבוא מיני צמחים קשור בפגיעה בחקלאות ולא בסכנות שאורבות למערכת האקולוגית", הוא תיאר את האבסורד הרגולטורי משנת 2015. למעשה, הסמכויות לאסור על ייבוא מין כזה או אחר נמצאות בידי משרד החקלאות, מתוך חשיבה ישנה שאלו עשויים לפגוע רק בשטחים החקלאיים. "המטרה שלנו לייצר מערכת חוקתית מתאימה שתאפשר מניעה הפצה וטיפול בכלל המינים המזיקים", הצהיר.

הריאיון הזה, שעבר דרך דוברות המשרד להגנת הסביבה ובשיתוף מלא עימו, לא רק מלמד על היחס למינים פולשים, אלא על הפנמה של אחריות השר והמשרד שעליו הוא ממונה. במשרד הבינו בשעתו את גודל האירוע והתגייסו – לפחות באופן הצהרתי – להתמודד עימו. השר אז היה אבי גבאי שהחליף חודשים ספורים לפני כן שר אחר, ממלא מקום, בנימין נתניהו. 

אז אמנם אנחנו עדיין מתמודדים עם מינים פולשים, ובכלל, הממשלה הזו התחלפה די מהר, וגם זו שאחריה. אבל ניכר שיש עוד דרך חוץ מהתנערות, גלגול אחריות, פלפולים משפטיים, תגובות מהונדסות וסטורי באינסטגרם. אפשר פשוט לעשות, הטכנולוגיה קיימת ואפילו אנשי מקצוע מוצלחים. 

התגובה המלאה של המשרד להגנת הסביבה בראשות עידית סילמן: "המשרד להגנת הסביבה רואה חשיבות בקידום הנושא של מינים מתפרצים. המשרד מבקש להבהיר כי בניגוד לנכתב בדוח אין כל חוסר בהירות ביחס לחלוקת הסמכויות בנושא חוק להגנת חיית הבר. רשות הטבע והגנים היא תאגיד סטטוטורי ועצמאי, הנפרד מהמשרד להגנת הסביבה. הסמכויות הביצועיות לפי החוק להגנת חיית הבר נתונות באופן בלעדי לרשות, והמשרד אינו ממונה על הרשות או על ביצוע החוק. לאור זאת, המלצת המבקר לפיה על המשרד 'לפעול כרגולטור על פי החוק ולהתערב בטיפול בחיות בר' אינה תואמת את המצב החוקי ואינה רלוונטית".