מה נעשה ביום שאחרי החזרת החטופים? תשובה לח"כ הסקרן מהליכוד

ביום שבו מצאו את הגופה של כרמל גת, בת הדודה שלי שנחטפה לעזה, אחותי שי קיבלה שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה חבר הכנסת רביבו. היא לא ידעה עדיין שמצאו גופות בכלל. אפילו שמועה לא הגיעה אליה. אבל חבר הכנסת רביבו כנראה כבר שמע והחליט להתקשר. ובזמן שהיא עוד לא יודעת שכרמל כבר לא בחיים, הוא התעקש במשך תשע דקות להסביר לה למה הוא החליט להשאיר אותה בשבי. 

שי לא הבינה מאיפה השיחה הזאת הגיעה. אחר כך הבנו – בטלגרם פורסמה רשימה של שמות הנרצחים שגופותיהם חולצו מרפיח. השם של כרמל היה ביניהם. ואליהו רביבו, שרק כמה שבועות לפני כן צעק על שי הבוכה ש"על חשבון כמה חטופים אתם מוותרים על חיי השאר", לא התקשר להתנצל. גם לא להבטיח שהוא מודע לגל השמועות ומטפל בזה. הוא רק וידא שהיא יודעת למה הוא בחר להתנגד לעסקה. בלי שום קונטקסט. זה היה עבור שי הסימן הראשון שמשהו חריג קורה. מה פתאום הוא מתקשר?

‎"אני סקרן לדעת: מה תעשו ביום יום שלכם אחרי שכולם יושבו?" שאל היום רביבו בכנסת סרקזם. אחר כך הוא אמר שהוא התכוון ל"אנשים אחרים" שמנצלים את הכאב של משפחות החטופים. אפילו שאת הדברים הוא הטיח במשפחות, ולא באף אחד אחר. הוא אמר שדבריו הוצאו מההקשר. אבל אני יודע בדיוק מה ההקשר: ההקשר הוא רביבו. אותו רביבו שצעק לפני כמה חודשים על אביו של החייל החטוף נמרוד כהן "תמשיך ככה ואתה מכניס את הבן שלך לעוד שנים במרתפי החמאס". זה אלי רביבו שממקום מושבו כחבר עלום בכנסת, שרוב קוראי המילים האלה בטח לא שמעו עליו לפני שדיבר כך, מצטרף אל גלי השנאה וההכפשה כפי שהצטרף אל גל השמועות. 

‎אופיר אנגרסט, אחיו הקטן של מתן החטוף בעזה, כבר אמר שסלח לך, חבר הכנסת רביבו. שלא הבינו אותך נכון, ושהדבר המשמעותי עבורו הוא האמירה שלך שצריך לסיים את המלחמה ולהחזיר את כל החטופים, ושאתה מוכן גם לאבד את הכסא שלך בשביל זה. אופיר הוא נשמה אצילית. נער שחווה כל כך הרבה בגיל כל כך צעיר. אופיר מוכן לעשות הכל כדי לראות את אח שלו בבית, ואם זה מה שיעזור כדי להחזיר את מתן והאחרים – גם אני הייתי מוכן לסלוח לך. רק שלצערי, שמעתי מה אמרת. ביקשת מאיתנו, ממשפחות החטופים, שאם יש לנו רעיון למשהו שתוכל לעשות כדי להחזיר את כל החטופים – נגיד לך, ושאתה מוכן אפילו להתפטר מהכנסת.

‎זאת, חבר הכנסת רביבו, הדוגמה המושלמת והנוראה להתנערות מהאחריות ולניתוק מהמציאות. אנחנו צריכים להגיד לך מה לעשות? אנחנו צריכים ללמד אותך איך לחתום על עסקאות ולהחזיר חטופים אחרי 613 ימים? זה עלינו לתת לך "רעיונות"? ואתה עוד מתגאה, שאתה מוכן לשלם את המחיר הכבד ביותר עבור החזרת החטופים – הכסא שלך? אז איך אתה מסביר את זה שעם כל ההקרבה הזאת, יצא שלמרות שאתה מוכן לוותר על הכסא כדי שיחזרו החטופים, במציאות קרה ההפך – אתה נשארת על הכסא שלך, ולא חזרו החטופים?

‎אולי זה ההבדל בינינו, חבר הכנסת רביבו: עבורך המחיר היקר ביותר הוא הכסא שלך בכנסת. לכן אתה תוהה מה אנחנו נעשה כשכבר לא תהיה לנו סיבה לבוא לשם. רק שעבורנו, להפסיק להגיע לכנסת זאת משאת נפש. בשבילך זה סיוט? בשבילנו זה חלום! אנחנו מפנטזים על היום שבו החטופים כבר יהיו כאן ולא נצטרך יותר להגיע למקום המטורלל שאתה עובד בו. 

אין לי שום מושג מה תעשה אתה, רביבו, ביום שבו כבר לא תהיה חבר כנסת. אם תצטרף למערך הטיפול בשבים, או שתתנדב לסייע למשפחות החללים. אולי תשוב לאנונימיות שלך, לחיי המשפחה שלך, כמו שההורים, האחים, הסבתות ובני הדודים של החטופים כל כך חולמים שיקרה להם. אבל אני יודע שאנחנו נחיה את החיים שלנו. נחזור לעבודות שלנו, למשפחה שלנו, לשיקום של השבים או לתחושות האבל על מי שאיבדנו ביום שבו אתה והחברים שלך הפקרתם אותנו. רק שיגיע כבר היום הזה. ועד אז, אם אפשר, אולי תנסה לעצום עיניים לפני שאתה מדבר, ולדמיין את הבלתי מתקבל על הדעת: שאתה סתם אזרח בעם הזה. כבר לא אדם שנהנה ממנעמי שלטון ומהכוח ללבות גלי שמועות או להפיץ שטנה כלפי אחרים. סתם אזרח. לא היית חולם שהסיוט הזה ייגמר?