קרקס האקלים הישראלי: מופע בלי חבל הצלה

עצמו עיניים, תרגיל קצר בדמיון מודרך: אתם על אונייה מפוארת, השמש זורחת, אתם משתזפים על הסיפון העליון. פתאום – בום! חור בתחתית הספינה, מים מתחילים להציף את הסיפון. הקברניט קולט את הבלאגן, מחייך ואומר: "חברים, אין לחץ – דאגתי לדלי קטן, נתחיל לשאוב!" הדלי, כמובן, קטן מדי, המים עולים, אבל הקברניט בשלו: "העיקר שיש לנו תוכנית!" עכשיו אתם יכולים לפקוח עיניים.התרגיל בדמיון מודרך נגמר.

הממשלה, לעומת זאת, היא ממשיכה לעצום עיניים. ולא משנה כמה נצעק – היא לא מתכוונת להתעורר.

כי משל האוניה והחור זה בדיוק מה שקרה לחוק האקלים הישראלי, שעבר בקריאה ראשונה בכנסת באפריל 2024. חוק שאמור היה להיות מהפכני ולהציל אותנו מהצפה, אבל בפועל – הפך להצגה חלולה. היעדים אמנם ברורים – הפחתת גזי חממה ב-30% עד 2030 ואיפוס נטו עד 2050 – אבל בלי תקציב, בלי אכיפה, ועם סעיף שמאפשר לממשלה פשוט לשנות יעדים "בהתאם לנסיבות". חוק בעיפרון מחיק.

בתחקיר של יעל געתון נחשף איך עידו מור ואגף התקציבים מתנהלים כאילו הם אדוני המדינה. צרחות, השתקות ואיומים – הכול כדי לסרס חוק שאמור להגן על העתיד של כולנו. אבל האמת? ההתנהגות של פקידי אגף תקציבים היא רק סימפטום קטן של מחלה גדולה יותר: הפוליטיקה הישראלית, שנראה שמעדיפה כסף ואינטרסים קצרי-טווח על פני הבריאות של האזרחים והדורות הבאים. חוק אוויר נקי מ-2008 לפחות דרש היתרי פליטה, שקיפות וניטור. החוק הנוכחי, לעומתו, יגרום לנו להרגיש עם למרות שאנחנו ממש בלי, בלי סנקציות ובלי חובה אמיתית לתקצוב.

ההיסטוריה חוזרת, ההיסטריה נשכחת

ההיסטוריה צועקת לנו שחוק האקלים מודל 25 הוא דה ז'ה וו לעשרות תופעות דומות מהעבר הכואב. קחו את בני המאיה הקדומים. כשהבצורת הכתה בהם, במקום לשנות דרכי חקלאות ולחפש פתרונות מים, השליטים החליטו להקריב קורבנות לאלים כאילו זה יפתור את הבעיה. לא פתר? הכפילו את מספר הקורבנות. התוצאה? התרבות נמחקה מהמפה. נשמע קיצוני? אז תחשבו על הוויקינגים בגרינלנד שסירבו להסתגל לשינוי האקלים באזורם, או צרפת ערב המהפכה, כשמנהיגיה התעקשו שהכול בסדר רגע לפני שהעם יצא עם לפידים לרחובות. הלקח זהה: תרבויות שלא מסתגלות – נעלמות

אז למה החוק הזה נראה ככה? כי ממשלת ישראל לא באמת מתעניינת במשבר האקלים. למה לה להשקיע מיליונים באכיפה, ניטור ורגולציה, כשזה לא יביא לה אפילו חצי מנדט? היא יודעת שהציבור טרוד במלחמות, במשבר הדיור וביטחון. חוק אקלים הוא רק משהו שנחמד להתהדר בו, במיוחד כשהוא לא עולה כסף אמיתי ולא פוגע בשותפות קואליציוניות. וככה הפכנו להיות כמו המאיה: רוקדים, מוחאים כפיים ומסתכלים למעלה – כשבינתיים מתחת לרגליים שלנו הקרקע כבר מתחילה לבעור.

בפעם הבא שתשמעו את אחד משרי הממשלה אומר שהיא "מחויבת לאקלים", זכרו דבר אחד: היא מחויבת בדיוק עד הרגע שבו אגף התקציבים צועק שהכסף נגמר, או שהקואליציה צריכה תקציבים לדברים אחרים. ואם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שתרבויות שלא מסתגלות – נעלמות.

השאלה היחידה היא כמה זמן ייקח עד שגם אנחנו נגלה, כמו בני המאיה, שלאלים לא אכפת מההצהרות שלנו – רק מהמעשים.