אם אלו המנהיגים שאמורים לשמור על הסביבה, התקווה היא הדבר האחרון שהציבור יכול להיאחז בו

גילי סופר הוא איש תיירות ותיק מערד. הקול שלו חרוך מסיגריות וקפה שחור שמתקרר על גבעה בודדת, התשוקה שלו מדביקה באהבת הטבע גם עירוני שלא יצא מגבולות בתי קפה מימיו ועל לוח הלב שלו צרוב מידע עשיר על בעלי חיים, שכבות קרקע גיאולוגיות ופשעי סביבה איומים של תעשיית הענק כיל. 

"הפקרות", הוא אמר בכעס מול המצלמה של אורן אהרוני בכאן 11, "זה מקומם". בלב התחקיר אהרוני פרט שלב אחרי שלב, כיצד התאגיד של עידן עופר מצליח בכל פעם מחדש להערים על המדינה ולסובב את המציאות, ההסכמים וההחלטות – לטובתו. 

הפעם, מדובר בבריכות כימיקלים מיושנות של מפעל רותם אמפרט שבבעלות כיל, שאמורות היו לשמש באופן זמני את המפעל עד להקמת בריכה חדשה. ברקע, המשטרה הירוקה עדיין חוקרת את האסון האקולוגי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל. בחודש יוני 2017 קרס קיר של בריכת כימיקלים בגובה של 60 מטר ושחרר כמיליון ליטר של חומר רעיל לתוך נחל אשלים, תוך זיהום מי תהום, פגיעה בבעלי חיים, והשמדת צמחייה וטבע. כעת, לבקשת כיל, המדינה מתכננת לפטור את התאגיד מהקמה של בריכה מחודשת, מודרנית ובטיחותית, ולאפשר לה להמשיך להשתמש בבריכות המיושנות שמסכנות את הסביבה. 

סופר דיבר בכעס, כואב את האסון האקולוגי הבא שברור לו ולכל מי שגר שם, שיקרה: "אנשים פה נותנים את הנשמה בשביל המדינה בשנה האחרונה, נותנים את החיים. מגיע לנו מדינה יותר טובה מזה", אמר לאט. "הפקידים, פוליטיקאים אחד אחד, הם יושבים בוועדות, שמור לי ואשמור לך. 'טוב, אז אם אני אשנה את המילה הזו, תצביע בעד ואם אני לא אשנה תצביע נגד', הכל בשביל לשמור על התחת, בשביל כלום, לא מעניין אותם כלום חוץ מעצמם, כלום". בסיום דבריו, הדמעות חנקו את איש המאבקים מהמדבר, והוא סובב את גבו למצלמה. 

לרגע השתרר שקט טלווזיוני. בשניות האלה אהרוני הצליח להמחיש את הטרגדיה שמתפספסת כשמדברים ומסקרים סביבה: כיל לא רק פוגעת בשטחים אמורפיים שכמעט איש מהצופים בכתבה לא ביקר בהם מאז הטיול השנתי בכיתה ח', כיל לא רק משמידה חלק מאוכלוסיית היעלים שמרבית התושבים בישראל לא יודעת על קיומה, או מבחינה בינה לבין הצבי הארצישראלי, כיל לא רק מזהמת את מי התהום כשחלק גדול מהאזרחים לא מבינים את משמעותם ובטוחים שמים מגיעים מתמי 4. אלא התאגיד של עידן עופר פוגע בשיטתיות בבית של סופר, בנשמה שלו, במרחב שהוא גר ומטייל בו, בסביבה שהוא ביקש להקים בה את ביתו אחרי שנים ארוכות במרכז, בשכנים ובחברים שלו, בנשים, בגברים ובמשפחות רבות שקבעו את מקום מגוריהם שם.  

סופר, הפך לפעיל סביבה כמעט בעל כורחו. הוא איש ימין ירוק שאף התמודד בבחירות האחרונות בפריימריז בליכוד, ובסך הכל מבקש להגן על השטחים שהתעשייה עדיין לא החריבה, להגן על בעלי העסקים שמתפרנסים מהליכה במדבר ומקפה שחור שמתקרר ברוח, להגן על הנופים הצהובים שהמפעלים עדיין לא פצעו. בימים שבהם מסלולי טיול פופולרים נכבשו לטובת מלחמות, הוא מנסה לגאול אותנו מעצמנו ומנזק נוסף שנצטער עליו לנצח כנראה. 

ואיזה סיכוי יש לו, לגילי סופר מערד ולשכמותו, ולשכמותנו, כשהשבוע נשיא ארצות הברית הנבחר, חביב הימין המקומי, דונלד טראמפ, מינה את לי זלדין לנהל את הסוכנות להגנת הסביבה במדינה (EPA). "זלדין, בתפקידו, דווקא שואף לקדם צעדים שיאפשרו למזהמים לזהם יותר, מבלי לשאת באחריות לכך", הסבירה שני אשכנזי בכלכליסט. 

"נחזיר את דומיננטיות האנרגיה של ארה"ב, נחייה מחדש את תעשיית הרכב שלנו כדי להחזיר משרות אמריקאיות, ונהפוך את ארה"ב למובילה העולמית של בינה מלאכותית", פרסמה מתוך הדברים שכתב ברשתות. "זלדין אף הצביע נגד חוק הפחתת האינפלציה, חוק האקלים של ביידן, שהזרים מאז נחקק בשנת 2022 לפחות 370 מיליארד דולר לאנרגיה נקייה ולרכבים חשמליים", הזכירה. 

אלא שזה לא רק זלדין, זה האישרור שטראמפ משדר לעולם, לשרים להגנת הסביבה במדינות השונות, לרגולטרורים שמסתובבים בין שכנות שזורם בהן אוויר עכור, שהנה, האיש החזק בארצות הברית מחליק את הזיהום, מגחך על משבר האקלים, מקדם את התעשיות הגדולות וממנה לאחד מהתפקידים הרגישים בהגנה על הבריאות שלנו אדם שמצהיר: "נבטל תקנות שגרמו לעסקים האמריקאיים להיאבק". 

ויחד עם מינוי זלדין, בעיתוי מכמיר לב ובאותו היום ממש, סילמן חידדה כוונות. בציוץ אומלל אחד היא הבהירה לכולם מה באמת חשוב לה. "שמחה ומברכת על מינויי הנשיא טראמפ", פתחה וסיפרה על מרקו רוביו ומייק וולץ שקיבלו תפקיד בממשל טראמפ. אך היא לא הסתפקה בזה, המשיכה וכתבה בחוסר מודעות מבהיל: "אני קוראת גם לשמאל הישראלי לקום מאבלו על ניצחון טראמפ, ולברך על המינויים המצויינים הללו". כשעיתונאים שאלו אותה למי התכוונה בציוץ, והאם היא מברכת על מינויו של זלדין, היא סירבה לענות. 

והרי הסיפור הוא לא זלדין, ולא הציוצים של סילמן או מי מטעמה שמפעיל את החשבון הזה שלא עוסק בסביבה. הסיפור בסופו של דבר זו ההתנהלות של המשרד להגנת הסביבה תחת כהונתה, הרגולציה שמתרופפת, החוקים שמתחוררים והציבור, שלא נותר לו אלא לבכות מול המצלמה ולקוות שלמישהו עוד אכפת.