עיתונאי אמיתי הוא כמו צייד אוצרות. הוא תר בכל כוחו אחר המידע הנסתר – היהלום הנוצץ שמסתתר במעמקי האדמה. חשיפה בלעדית, "סקופ", היא הגביע הקדוש שמקנה לכתב שם, כבוד ותהילה. סקופים מובילים לסקופים נוספים, כמו אפקט דומינו, מחזקים את מעמדו מול העורכת וגורמים לכלי התקשורת האחרים לצטט אותו. בדרך כלל, כולם מרוויחים. העיתונאים מפרסמים סיפורים טובים, והציבור מקבל מידע חשוב.
אבל יש מי שמנצל את הצמא של העיתונאים להישג בצורה מתוחכמת – יועצי תקשורת, יח"צנים, ובעיקר – פוליטיקאים. הם מחזיקים במפתחות ליהלומים: מסמכים סודיים, תוכניות מדיניות, לכלוכים מביכים. חלקם יודעים לרקוד טנגו עם העיתונאיות והעיתונאים, וליצור יחסי קרבה מועילים לשני הצדדים. בכל חשיפה, העיתונאי זוכה בפרסום ובכבוד, והפוליטיקאי מוציא לאור, דרך גורם שלישי, מידע שעוזר לו, ועל הדרך מנסה לקנות לעצמו חסינות מפני ביקורת עתידית: אותו עיתונאי יחשוב פעמיים לפני שינשוך את היד שמאכילה אותו.
התקשורת מכורה ובן גביר הוא דילר
עיתונאי ביקורתי יידע לשמור מרחק בריא, כך שריקודי הטנגו האלה יישארו בלתי מזיקים. אבל יש פוליטיקאים שמנצלים את המערכת בצורה צינית ומתוחכמת. כפי שנחשף בשני פרקי תחקיר "המקור" של רביב דרוקר, אחד המצטיינים שבהם הוא כנראה איתמר בן גביר. מלבד העיסוק האובססיבי בתדמיתו, בתחקיר רואים כיצד השר לביטחון פנים שוב ושוב מעניק לעיתונאים גישה בלעדית למידע מסוים, כל פעם לאחד אחר.
מהתחקיר, שחושף התכתבויות מקבוצת וואטסאפ פנימית של השר, ניתן ללמוד היטב על בלוף ה"פרסום הראשון". מדובר במידע שלא נעשה שום מאמץ להשיגו, ללא שום עבודה עתונאית, שעוד מעט ממילא יתפרסם בכל האתרים: זה יכול להיות חשיפת שם של מינוי מסוים שכבר הוחלט, מיזם שהשר מתכנן ויתפרסם בקרוב לציבור, או כוונתו לבקר במקום כלשהו. בעידן בו התחרות היא על מהירות ובלעדיות, שבאתרים מיתרגמת לקליקים וכסף ובמהדורות לקרב על הצופים (גם כאן, כסף מפרסומות) – הפרסום הראשון הפך להישג. העיתונאי, תלוי ב"מקור" לפרסום הראשון הבא – הופך לבובה על חוט. וכשאוכלים מידו של השר – מי יתאמץ לחשוף עליו פרשיות שחיתות או מידע מפליל?
"אם העיתונאים הם הנרקומנים, בן גביר הוא הדילר", סיפר כתב המשטרה של "הארץ" ג'וש בריינר. "גם אני אכלתי מהיד שלו שנים רבות. אני לוקח על זה את מלוא האחריות, כי גם לי יש איזה חלק במותג הזה שנקרא בן גביר", אמר בכנות והבהיר: "99.99% מהעיתונאים אוכלים מהיד של בן גביר. ולכן אנחנו כמעט לא רואים עיתונאים שתוקפים אותו ישירות". ולא חסר על מה לתקוף: הפשיעה בישראל בנסיקה, הביטחון האישי בקנטים, ואת הנתונים על הפשע המשתולל – בן גביר והמשטרה מנסים להסתיר.
ואכן, חיפוש בגוגל של המונח "פרסום ראשון" בהקשר של בן גביר מעלה אינספור תוצאות. כשקוראים אותן בצורה ביקורתית, רואים כיצד נארז וממוסגר המידע ה"בלעדי" אותו מחלק בן גביר עצמו. הנה כמה דוגמאות:
- קחו למשל "פרסום ראשון" ב"קשת 12" בינואר 24' לתוכניתו המפורטת של בן גביר להקמת המשמר הלאומי. ישנם פרטים בלעדיים, אך אין מילת ביקורת, עמדת מומחים או אופוזיציה, השוואה לדמוקרטיות אחרות או התייחסות לסיכונים הכרוכים בהקמת מיליציה פוליטית.
- באותו חודש, פורסמה "חשיפת" ערוץ 14 על יוזמת השר למאבק בפשיעת הנגב. חרף האלימות המשתוללת, הכתב מקריא תחת הכותרת "צעדים דרמטיים" שורת מהלכים צפויים לגמרי שמתכנן השר, מבלי להביא ביקורת. שוב – לא חשיפה, אלא בישול של השר.
- "פרסום ראשון" בחדשות 13 מאותו חודש, מגלה לנו על הנחיה חדשה של בן גביר למשטרה להסרת דגלי פלסטין. הכתבה מבליטה את דבריו של בן גביר ואף הוסיפה ברכה על המהלך מטעם "אם תרצו", מבלי להתייחס להשלכות על חופש הביטוי, למשל, או ליחסים עם האוכלוסייה הערבית.
צו השעה: להחרים את בן גביר, עכשיו
הפתרון למצב שבו בן גביר משתמש בעיתונאים כדי לפגוע בעצמאות המשטרה, ובכך לפגוע בדמוקרטיה, הוא לכאורה פשוט: על כתבי המשטרה להפסיק לשתף עימו פעולה. פשוט לתלוש, כמו פלסטר. התחקיר הראה בבירור שכוחו האמיתי של בן גביר נובע מהיכולת שלו להשליך להם "סקופים" – ולא ממספר העוקבים שלו בטיקטוק. זה לכאורה השוחד שלו, הדרך שלו להשתיק ביקורת.
אנחנו במצב חירום – כתבים חייבים להבין שהם משרתים את הציבור, לא את בן גביר. במקום לפרסם כל פירור שהוא מעניק להם, עליהם לחשוף את מה שהוא מנסה להסתיר, כמו הנתונים על העלייה בפשיעה או ניסיונות להשתיק ביקורת פנימית במשטרה. אלו נושאים שנוגעים לכל אזרחי ישראל, ואין להם קשר לימין ושמאל. אם הכתבים ייקחו מבן גביר את הכוח לחלק "פרסומים ראשונים", הוא יאבד את רוב השפעתו, והעיתונאים יהיו חופשיים לעשות את עבודתם.
ומה אנו, האזרחים, אמורים לעשות עד שזה יקרה? להתחיל לצרוך חדשות בביקורתיות – וללמד גם אחרים, בראשם בני הנוער, לעשות זאת. לאחרונה פרסמתי יחד עם "שקוף" ספרון קצר, מדריך קריאה ביקורתית שיעזור לכם לעלות לבד על השטיקים מאחורי הקלעים, האינטרסים מאחורי הפרסומים ואפילו לזהות פייק ניוז ולהימנע מהפצתו.
הנה מדריך קצר לזיהוי תעמולה פוליטית במסווה של עיתונות:
- אל תתלהבו מ"סקופים" על מדיניות: חשיפות על מדיניות של שר מסוים הן לרוב בעלות ערך מוגבל, כיוון שיפורסמו ממילא. הן ה"חטיפים" שפוליטיקאים זורקים לכתבים כדי להפוך אותם לצייתנים.
- חפשו דפוסים: כשעיתונאי מפרסם ידיעה בלעדית על תוכניותיו של פוליטיקאי, שימו לב האם הוא מותח עליו ביקורת בהזדמנויות אחרות?
- גוונו מקורות: השוו סוגיות שחשובות לכם בכלי תקשורת שונים, וחפשו עליהם דעות מגוונות. אם זיהיתם שלפוליטיקאי יש חסינות ושריון מאחד הכתבים, התעדכנו על התחום הזה בכלי תקשורת אחרים.
- לעוד המלצות – קראו את המדריך לקריאה ביקורתית והתגברות על פייק ניוז.
