ממשלת ישראל מכבה לנו את המזגן

המהפכה התעשייתית, שהחלה לפני כ-250 שנים עם שריפה של פחם להנעת מנועי קיטור, הובילה לשינויים חברתיים, כלכליים וסביבתיים מרחיקי לכת. בין המוני הטכנולוגיות שהתפתחו מאז נמנות גם מערכות קירור ומיזוג תעשייתיות וביתיות, המבוססות על שימוש בגז קירור שסופג חום תוך כדי אידוי ומשחרר חום תוך כדי עיבוי. כן, המזגן, למשל.

אלא שבחלוף הזמן, התברר כי גזי הקירור לא רק עוזרים לקרר, הם גם עוזרים להפוך את כדור הארץ ללא ראוי למגורי אדם. בעשורים האחרונים הגזים הללו עומדים בלב ליבם של מהלכים סביבתיים בינלאומיים מקיפים, שהובילו להחלפה שלהם פעם אחר פעם.

אך בעוד שבימים אלו רוב מדינות העולם כבר נמצאת בתהליך למעבר לגז חדש וידידותי יותר לסביבה – מדינת ישראל מתמהמהת. המשמעות היא שאם לא נבצע את התהליך בהקדם, מחירי הגז הישן יאמירו ובעוד כעשור נהיה במצב שלא נוכל אפילו לרכוש את הגז הישן והמזהם יותר – שלא לדבר על הנזק הכלכלי העצום.

בתחילה, הוחלפו גזי הקירור מאחר שהתגלה כי הם פוגעים בשכבת האוזון, החיונית לקיום האנושי: היא מסננת את הקרינה האולטרה-סגולה (UV) המסוכנת והמסרטנת בדרכה מהשמש לפני כדור הארץ.

הסכם מונטריאול, שנחתם בשנת 1987 על ידי כל המדינות החברות באו"ם, הטיל הגבלות על ייצור וסחר בחומרים שפוגעים באוזון, והיה ההסכם הבינלאומי הסביבתי הראשון, ובבסיסו ההכרה כי פעילות אנושית יומיומית ושימוש בחומרים סינתטיים, שאינם פוגעים ישירות בבריאות הציבור, יכולים לפגוע בסביבה ובהמשך בבריאות של בני האדם.

כתוצאה מההסכם העולם החל לחפש חלופות טובות, זמינות וזולות וגזי הקירור הוחלפו שוב ושוב. לפני כעשור נמצאו גזי קירור שגורמים לפגיעה אפסית באוזון, אולם מהר מאוד התגלה שמדובר בגזי חממה אגרסיביים מאוד: כל מולקולה שלהם שנפלטת לאטמוספירה שוות ערך ל-2,000 מולקולות של פחמן דו-חמצני.

לכן נחתם בשנת 2016 תיקון קיגאלי להסכם מונטריאול, שעל פיו יש להפחית את השימוש בגז הנוכחי (R410A) ולעבור לגז אחר (R32), עם פוטנציאל התחממות גלובלית נמוך יותר. על פי התיקון ההחלפה תחל בשנת 2019 ותושלם עד שנת 2032.

מדינת ישראל, בהובלת המשרד להגנת הסביבה, קידמה חקיקה ליישום התיקון באיחור של שנתיים, לפיה תחילת המעבר מהגז הישן לחדש תיכנס לתוקף רק בשנת 2022 ותגיע ליעד של 85% רק בשנת 2036.

אבל גם המהלך המאוחר הזה לא יצא לפועל. כבר שנתיים שחבר הכנסת ישראל אייכלר מיהדות התורה, המכהן כיו"ר ועדת העבודה של הכנסת, מעכב את חקיקת "החוק לאסדרת העיסוק במערכות קירור ומיזוג אוויר".

מטרת החוק לחייב הכשרה של המתקינים, כיוון שהגז החדש, R32, הוא גז דליק יותר. ולמרות שבכל העולם המהלך מתקדם, ולמרות שהמשרד להגנת הסביבה, משרד הכלכלה ורשות הכבאות וההצלה תומכים במהלך, אייכלר מערים קשיים ודורש עוד ועוד שינויים. בו בזמן, בדיונים בוועדה בנושא התברר שאייכלר בכלל מכחיש את משבר האקלים.

לאחרונה המשרד להגנת הסביבה פרסם דו"ח על פיו עלות המשך העיכוב ביישום התוכנית מוערכת בכ-40 מיליארד שקל במצטבר עד 2040.

"לאי עמידה בדרישות קיגאלי ולהפסקת הסחר בגזי קירור שהשוק תלוי בהם השפעות עצומות", נכתב בדו"ח, "חוסר היכולת לספק צורכי קירור ומיזוג בעקבות הפסקת הסחר בגזי קירור ב-2033 צפוי לגרום למגוון רחב של נזקים ובהם פגיעה ישירה בבריאות באירועי מזג אוויר קיצוני, פגיעה עקיפה בבריאות עקב שיבוש היכולת לאחסן תרופות בתנאים מתאימים, אובדן מזון ופגיעה בביטחון התזונתי, פגיעה בפריון המשק, עלויות גבוהות של החלפת מערכות, סגירת עסקים זמנית בשל הפגיעה במערכת המיזוג או הקירור, שיבושים בתהליכי ייצור הדורשים מיזוג וקירור, סגירת עסקים התלויים באספקת גזים מפוקחים והתפתחות שוק שחור. רבות מההשפעות המתוארות יפגעו באוכלוסיות מוחלשות פגיעה לא מידתית".

כפי שזה נראה עתה, השרה להגנת הסביבה תצטרך לשנות שוב את התקנות ולדחות את מועד היישום של מדרגות ההפחתה למעבר לגז החדש שנקבעו בחוק. אבל אם ח"כ אייכלר לא יניע את התהליך במהרה, הרי שיכול להיות שנמצא את עצמנו בלי יכולת להדליק את המזגן בעתיד הלא רחוק.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספרים "צריך לקיים" ו"המשבר הגדול"