הפוליטיקה של הזיהום: מעדיפים לא לדעת

לאחרונה פתחה בפנינו הוועדה המחוזית דרום צוהר נוסף אל הפוליטיקה של הזיהום בישראל.

חברת ICL רותם כורה פוספט. תיכף נדבר על הפוספט, מה זה בכלל ולמה אנחנו לא יודעים עליו דבר מה חשוב מאוד, אך קודם נדבר דווקא על פוספוגבס. זהו הכינוי לתוצר לוואי של תהליכי כריית הפוספט, שנאגר בבריכות שפכים עד לייבוש. הוא מכיל מזהמים רבים, וביניהם חומצה זרחתית ומתכות כבדות ורעילות כגון ארסן וכרום.

המשרד להגנת הסביבה וארגוני הסביבה דרשו כי החבר תבנה בריכת שפכים חדשה ובטוחה, משום שהשימוש בבריכות הישנות גורם לזיהום מתמשך של הקרקע ושל מי התהום. הוועדה החליטה דווקא להיעתר לבקשתה של החברה המזהמת, בשליטתו של הטייקון הישראלי לשעבר עידן עופר, ולאשר לה להשתמש בשתי בריכות שפכים הקיימות ש"שודרגו".

בריכת שפכים אחרת של החברה הפכה מפורסמת, אחרי שגרמה לאחד האסונות האקולוגיים הגדולים בתולדות המדינה כשקרסה לפני כמה שנים. ברקע מתנהל גם הליך גישור בתביעה שהוגשה נגד החברה בגין זיהום מתמשך שיצרו בריכות שפכים אחרות, בעין צין ובעין עקרבים. גם "הר הפוספוגבס" במישור רותם הוא מפגע סביבתי שלא מטופל כנדרש.

אבל הוועדה המחוזית דרום לא מודאגת. לא רק שאישרה ל-ICL להמשיך להשתמש בבריכות השפכים הישנות, היא גם מחקה לבקשתה את ההוראה המחייבת את החברה לטפל בזיהום הצפוי כתוצאה מהפעילות בבריכות, מעבר לזמן בו הברכה תשמש בפועל לתהליך התעשייתי. זאת למרות שברור שהזיהום ימשיך לחלחל דרך שכבות הקרקע אל מי התהום.

גם החלטה זו התקבלה בניגוד לעמדת רשות המים, המשרד להגנת הסביבה וארגוני הסביבה, שדרשו כי החברה תיקח אחריות על הזיהום שנים קדימה. וכמובן, בניגוד להגיון הבריא על פיו המזהם חייב לטפל בזיהום עד תום.

השורה התחתונה היא שהוועדה המחוזית הצביעה ברוב גדול של נציגי רשויות מקומיות ומשרדי ממשלה בעד אישור התוכנית והתיקון שביקשו ב-ICL, למרות כל מרכיביה המזהמים, כשנציג ארגוני הסביבה ונציגי המשרד להגנת הסביבה מתנגדים.

הסיבה המרכזית לכך היא הטיעון החוזר של ICL, שללא פתיחה של מכרה חדש בשדה בריר, סמוך לערים כסיפה וערד ולישובים בדואיים נוספים, עתודות הפוספט באזור יספיקו רק לשנים ספורות ולא יצדיקו השקעות גדולות.

הטיעון הזה, ולצידו האיום לסגור את המפעל ולפטר עובדים, מלווים שנים ארוכות את הניסיונות של ICL לקדם את הכרייה באתר החדש – מול קרב הבלימה של עיריית ערד ופעילי הסביבה בעיר, המתנגדים לפתיחת המכרה בשדה בריר מחשש לזיהום אוויר כבד ופגיעה בבריאות הציבור.

אבל איכשהו, בזמן שהחברה טוענת כל פעם שהעתודות נגמרות, בבקשה החדשה מתברר שכמו בנס פח השמן יש עדיין עתודות פוספט למספר שנים. לכן נשאלת השאלה: כמה פוספט עוד יש בישראל ואיפה? ובעיקר: איך זה שהחברה יודעת את הנתונים, אבל המדינה והציבור לא.

זרחן הוא אחד מהמרכיבים החיוניים לחיים, והמקור העיקרי שלו בטבע הוא יון הזרחה (בלעז פוספט). גידול האוכלוסין והצורך להרבות גידולים ולספק ביטחון מזון, הובילו במהלך השנים לתעשייה משגשגת של הפקת דשנים המכילים זרחן, שתחילתה בכרייה של סלעי פוספט והמשכה בעיבוד שלהם, עד הפקת חומצה זרחתית ומלחי זרחן שונים, המשמשים, כאמור, בדשנים, אך גם במגוון מוצרים אחרים, ממשקאות מוגזים וממותקים ועד לסוללות.

עתודות הפוספט בעולם מוגבלות, ונמצאות בידי מספר מצומצם של מדינות. לכן חשוב לדעת כמה עתודות ישנן בישראל, ובעיקר להחליט כמה מהן יש למצות עתה לטובת ייצור מוצרים שרובם מיוצאים, וכמה יש לשמור לשימוש עצמי גם לדורות הבאים.

בתוך כך חשוב גם לבחון אפשרויות להשבת פוספט מפסולות ושפכים, כפי שנעשה במדינות שונות בעולם. כלומר להכין תוכנית אמיתית ומקיפה למשק הפוספט בישראל.

אבל הדיון בוועדה המחוזית דרום וההחלטות שהתקבלו בו מראים שוב שהמדינה מעדיפה את טובתם של בעלי ההון ונותנת להם רישיון לזהם. וחס וחלילה לא מפריעה להם בשאלות פשוטות שיכולות לנפץ את בועת קמפיין ההפחדה.

עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספרים "צריך לקיים" ו"המשבר הגדול"