ערכת שאלות לפוליטיקאים

חיפוש
Close this search box.
חיפוש

המלחמה הקרה של ישראל באנגולה

מסמכים סודיים שנחשפים כעת שופכים אור על סחר הנשק בין מדינת ישראל למדינה האפריקאית. בעיות של שחיתות, זכויות אדם או אידיאולוגיה פוליטית, נמצאו במקום נמוך יותר בסדר העדיפויות
הדפיסו את הכתבה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

רה"מ שמעון פרס (משמאל) לוחץ ידו של שר החוץ מאנגולה ג'ואאו ברנרדו דה מירנדה במשרד ראש הממשלה בירושלים. במרכז: העיתונאית ושגרירת ישראל באנגולה, תמר גולן; 2.5.1996 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

אנגולה, מדינה עשירה במשאבי טבע, ביהלומים ובנפט בדרום מערב אפריקה, היתה במאה ה-20 אחת מזירות המאבק המרכזיות של "המלחמה הקרה" בין ארה"ב וברית המועצות. בין היתר, בשנות ה-70 קובה שלחה למדינה עשרות אלפי חיילים ויועצים. במברק מה-15 באוגוסט 1980 שנשלח משגרירות ישראל בוושינגטון לירושלים, דווח שהאחראי על אנגולה במחלקת המדינה של ארה"ב אמר לנציגי השגרירות ש"מכל הנקודות בעולם בהם מתחרה ארה"ב עם בריה"מ על השפעה, המקום האידיאלי להשיג הישגים של ממש נגד הקומוניסטים הוא אנגולה".

בסקירה מה-14 במאי 1992 שהכין משרד החוץ בישראל, סוכמו בפסקה אחת מאות שנים של היסטוריה עקובה מדם: "אנגולה הייתה מושבה פורטוגלית משנת 1655 ועד 1951. ב-1951 שונה מעמדה לטריטוריה פורטוגלית מעבר לים. ב-1975 קיבלה עצמאות כאשר שלוש תנועות שונות מצויות בזירת הפוליטיקה הפנימית. ה-FNLA (החזית הלאומית לשחרור אנגולה), ה-MPLA (התנועה הפופולרית לשחרור אנגולה) – בעלת זיקה שמאלנית קיצונית שנתמכת על ידי בריה"מ וקובה, וה-UNITA (האיחוד הלאומי לעצמאות מלאה של אנגולה), בראשות ד"ר ז'ונאס סאווימבי שפרש ב-1964 מה-MPLA ונתמך על ידי ארה"ב ודרום אפריקה.

"מלחמת האזרחים שהחלה שם גררה מעורבות בינלאומית מסיבית וה-MPLA ששלטה באזור הבירה לואנדה והוכרה רשמית על ידי האיחוד האפריקאי, הפכה למפלגת השלטון, תוך שהיא מנהלת קרבות עקובים מדם נגד UNITA שהפכה לתנועת מחתרת אנטי-קומוניסטית. מלחמת אזרחים זו שהביאה למאות אלפי הרוגים ופצועים גרמה לכך שבמדינה העשירה באוצרות טבע שררו רעב, חוסר כל והרס התשתית".

מרבית תיקי משרד החוץ בעניין מעורבות ישראל באנגולה עדיין חסויים. בשנתיים האחרונות נפתחו לציבור כמה עשרות תיקים שמאשרים מידע שפרסם בעבר יוסי מלמן ב"הארץ", וגם מוסיפים פרטים על היקף ותוכן המעורבות הישראלית.

מהמברקים עולה שלהבדיל מארה"ב, ישראל גילתה גמישות ולא עניינו אותה המאבק הבין-גושי העולמי או האידיאולוגיה של תנועת שחרור אנגולית ספציפית, אלא בעיקר אם התנועה הייתה מוכנה לבנות יחסים עימה בניגוד לעמדת מדינות ערב. ישראל ניהלה מגעים עם כל תנועות השחרור ובכל פעם בחרה לרכז את תמיכתה בזו מביניהן שזיהתה כבעלת הסיכוי לנצח.

בין השנים 1961-1974 התנהלה באנגולה מלחמת עצמאות רצחנית לשחרור מהמשטר הקולוניאלי של פורטוגל. במברק ששלח ביום 4.5.1961 שגריר ישראל בליאופולדוויל (בירת קונגו) חיים עינור, למשרד החוץ בירושלים, הוא דיווח שנפגש עם "קצינים פורטוגלים גבוהים" שסיפרו לו שהם "מוכנים להשמיד ולרוקן אזורים שלמים מאדם כי פורטוגל ארץ עניה שלא מסוגלת לנהל מלחמה קולוניאלית ממושכת ועליהם לשבור כוחם מהר".

הקצינים העריכו שעד כה נהרגו בין 20 ל-30 אלף אפריקאים. אחד הקצינים אף סיפר שהשתתף בפשיטה על הרובע האפריקאי בבירת אנגולה לואנדה ושם רצחו 33 איש ואישה.

בפרוטוקול דיון בממשלה, מיום 14.8.1960, שרת החוץ גולדה מאיר הסבירה: "מהמעצמות האירופאיות שיש להן שטחים קולוניאליים נשארה כמעט רק פורטוגל ויש לה צרות עם אנגולה […] אין אנו חייבים שום דבר לפורטוגל, עוד יותר – היא מסרבת לקיים איתנו יחסים דיפלומטיים תקינים". בהתאם, במהלך מלחמת העצמאות באנגולה, ישראל תמכה בעיקר בממשלה הגולה (GRAE), שבראשה עמד הולדן רוברטו, ובזרועות הצבאיות שלה ובהן גם ה-FNLA.

במברק מיום 27.1.1965 ששלח העוזר הראשי במחלקת אפריקה, מאיר יופה, למשרד החוץ בירושלים, הוא כתב שרוברטו נחשב ל"בן בית" אצל שגריר ישראל בליאופולדוויל ויש איתו "יחסים אישיים טובים מאוד". בעוד ש"התחמקנו" מבקשותיו ב"שטח הביטחוני (אספקת נשק ואימון קצינים בארץ)", ישראל תמכה באמצעות עזרה אישית לו ולאשתו החולה שנמצאה בטיפול באירופה; בתרומות לפליטים (כסף, שמיכות ותרופות); מימון רכישת מכוניות לשימוש חברי הממשלה הגולה ב"תנועותיהם בין ליאופולדוויל למחנות האימונים"; מימון נסיעות לרוברטו, לחברי הממשלה הגולה וללוחמים פצועים לטיפול בבתי החולים בליאופולדוויל; ועריכת קורס חובשים קרביים בישראל.

"לפי הערכתי אנו תומכים מבחינה כספית בסכום הקרוב ל-30,000 דולר ארה"ב לשנה", סיכם יופה והציע לבנות קשר גם עם תנועת ה-MPLA המתחרה. עשרות מברקים נוספים משנות ה-60 מתארים כיצד ישראל מימנה בנוסף את המשרדים והפעילות של רוברטו בבירות אפריקה וגם עזרה במימון הלימודים והשהות של בני משפחתו באירופה, ברכישת מדים ללוחמיו וברכישת ספרי לימוד וציוד הומניטרי אחר לפליטים האנגוליים.

לפי עשרות מברקים, באותן השנים שגרירויות ישראל ברחבי העולם נפגשו במקביל עם הנהגת התנועה המרכזית המתחרה, ה-MPLA, וגם העבירו לה תרופות ומעט תרומות כספיות, אך הקשרים לא העמיקו מחשש שהדבר יפגע ביחסים הטובים של ישראל עם רוברטו. לא היה מדובר רק במתיחות פוליטית בין תנועות המחתרת: במקביל למלחמה לסיום המשטר הקולוניאליסטי של פורטוגל, הן גם נלחמו אחת בשנייה.

למשל, במברק מיום 19.12.1961 ששלח המזכיר הראשון בשגרירות ישראל בברזוויל (בירת הרפובליקה של קונגו), ראובן הלל, למשרד החוץ בירושלים, הוא דיווח שהגיע לשגרירות אחד מפעילי ה-MPLA שסיפר שהיחסים בין התנועות החריפו בקיצוניות. אנשיו של רוברטו עצרו כ-20 מלוחמי ה-MPLA, "האנשים הוחזקו במעצר ושוביהם חיכו להוראות מטעם רוברטו. זה ציווה להוציא את כולם להורג והם נטבחו".

גם בעיתונות הישראלית דיווחו על האלימות בין התנועות. למשל, בדיווח בעיתון "חירות" מיום 23.3.1962, נכתב "מורדי אנגולה עורכים הרג איש ברעהו". עיתון "למרחב" דיווח ביום 30.3.1962 על "מלחמת אחים באנגולה".

בנוסף, שורה של מברקים משנות ה-60 מתעדת פגישות של שגרירויות ישראל עם נציגי תנועת ה-UNITA, ובפרט בין השגריר בזמביה בן-ציון טחן למנהיג UNITA ד"ר ז'ונאס סאווימבי. השגריר טחן חזר והזכיר לד"ר סאווימבי שישראל תומכת בתנועה של רוברטו. בנוסף, מאחר שהיו אז דיווחים על התבטאויות פרו-ערביות של ד"ר סאווימבי, לפי מברק מיום 23.7.1967 ששלחה סגנית מנהל מחלקת אפריקה לו-לאה קדר לשגרירות בקינשסה (לשעבר ליאופולדוויל), UNITA הוכנסה ל"רשימה השחורה" של ישראל.

נשק ישראלי בידי כל הצדדים

לנוכח התחרות הגוברת בין תנועות השחרור האנגוליות, בשנים הבאות ישראל שינתה דעתה והחליטה לספק אימונים צבאיים ונשק לכוחות של רוברטו. ב-17.5.1966, בתגובה לשאילתא בכנסת אם ישראל מאמנת לוחמים מתנועות המחתרת באנגולה, מנהל מחלקת אפריקה במשרד החוץ, משה לשם, השיב שישראל רק מעניקה סיוע הומניטרי לפליטי אנגולה ולתנועות השחרור ואינה מאמנת לוחמים אנגוליים או לוחמים במושבות פורטוגליות אחרות.

שבוע קודם לכן, ב-10.5, שגריר ישראל בחוף השנהב, איתן רון, דיווח למוסד ולמשרד החוץ בירושלים, שבפגישה שערך עם שליח של רוברטו זה ביקש לאשר "קורס בארץ בנושא ביטחון". בתגובה השגריר הציע כ"פיתרון פשוט יותר" שהאימון ייערך בקונגו "בקורס בבית הספר המקומי אשר ינוהל על ידי מדריכינו".

ההצעה התממשה, ובמברק ששלח ב-17.10.1969 שגריר ישראל בטנזניה, שמעון מורט, הוא דיווח ששגריר קונגו שם אמר לו ששוחח עם רוברטו וזה סיפר לו שאנשיו "משתתפים יחד עם אנשי הצבא הקונגולזי באימונים על ידי מדריכים ישראליים".

במברק מיום 20.3.1969 ששלח השגריר בקינשסה חיים יערי לסמנכ"ל משרד החוץ משה ביתן, הוא דיווח שרוברטו פנה אליו שוב בבקשה לנשק ותחמושת, בנימוק שארגון השחרור המתחרה, ה-MPLA, "שנשען על הארצות הסוציאליסטיות, נהנה מסיוע רציני בנשק ובתחמושת, והוא, הנשען על המערב ועל הארצות המתונות באפריקה, סובל ממחסור".

רוברטו הוסיף שהוא חייב לשלוח בעתיד הקרוב לשטח אנגולה 1,500 לוחמים, "אנשים אלה מאומנים ומוכנים, אך אינם מסוגלים להילחם בידיים ריקות", ולכן הציע שמשלוח הנשק ייעשה באמצעות צד שלישי, "ארץ אפריקאית שאיתה שני הצדדים מקיימים יחסי אמון וידידות".

במברק מיום 27.3 ששלח מנהל מחלקת אפריקה חנן עינור לסמנכ"ל ביתן, הוא המליץ לקבל את הבקשה בתנאי ששליט קונגו מובוטו ססה סקו יסכים להיות הצד השלישי. עינור הסביר, "רוברטו עצמו וארגונו מוכרים לי היטב זה שנים. הוא האיש היחיד במחנה תנועות השחרור הלוחמות, שנמצא איתנו במגע אוהד זה קרוב ל-9 שנים. באמצעותו יש לנו דריסת רגל בוועדת השחרור של הארגון לאחדות אפריקה ולעולם המחתרת האפריקאי".

במברק ששלח ב-11.7 ממלא מקום מנהל מחלקת אפריקה, חיים רפאל, למנהל לשכת מנכ"ל המשרד, הוא כתב שמבוטו נתן את הסכמתו ולכן הוחלט להעביר באמצעותו לרוברטו לצורך "לוחמת הגרילה" 150 תתי-מקלע סטן, 80 רובים אנגליים נוספים ו"20,000 כדור לכל סוג". בשורה של מברקים צוין שהנשק הועבר באוניה ישראלית כמשלוח לצבא קונגו, אך היה עליו שטר מטען נפרד שעותק שלו נמסר על ידי שגרירות ישראל בקינשסה לרוברטו כדי שהוא יאסוף את הנשק בעצמו.

הנשק הישראלי לא הגיע לאנגולה רק במשלוחים אלו. ביולי 1965, השגרירות הישראלית בפאריס והקונסוליה הישראלית בליסבון דיווחו במברקים למשרד החוץ בירושלים שבשידורי הטלוויזיה המקומיים על המלחמה באנגולה הראו צילומים של רובי עוזי "בידי המורדים וגם בידי חיילי צבא פורטוגל".

כיצד העוזים הגיעו לאנגולה? כבר בשנת 1961 ה"אובזרבר" הבריטי דיווח שמערב גרמניה מכרה לפורטוגל כ-10 אלף תתי-מקלע עוזי שרכשה מישראל. ב-4.6.1961, ממשלת ישראל הכחישה את הדיווח ובהודעה שמסרה לתקשורת טענה שמשרד החוץ הגרמני שלל שהעוזים נמכרו לפורטוגל, וכי "ישראל לא תמכור נשק למדינה הנלחמת לקיום שלטונה הקולוניאלי". ב-29.11 באותה השנה, נציג הממשלה גם חזר על כך בכנסת.

אך השימוש בעוזים באנגולה לא רק תועד ופורסם בשידורי הטלוויזיה ובעיתונות באירופה. במברק ששלח ביום 17.10.1966 שגריר ישראל בברזוויל חיים רפאל למשרד החוץ בירושלים, הוא דיווח שמנהיג ה-MPLA, ד"ר אנטוניו אגושטיניו נטו, הזמין למשרדו את המזכיר השני בשגרירות, אשר הקיני, ושם הציג בפניו תת-מקלע עוזי שנתפס מידי חיילים פורטוגלים עם מספר סידורי וסימון שהוכיחו שהוא תוצרת ישראל.

במברק מיום 4.1.1967 ששלח נציג ישראל באו"ם שלמה הלל לסמנכ"ל ביתן, הוא כתב שהוא נפגש באו"ם עם ד"ר נטו ו"העובדה שישנם בידי מורדי אנגולה עוזים שנתפסו כביכול מידי הפורטוגלים מסבכת את העניין ומחייבת אותנו לשקול היטב את צעדינו". הלל הוסיף שד"ר נטו "חזר והדגיש בפניי שהיה מזועזע מהעובדה שאנשיהם תפסו עוזים כאלה" וכי הקצינים הפורטוגלים שנעצרו על ידיהם הודו שהם מקבלים "עוזים ישראלים הנמסרים להם על ידי הגרמנים".

בתגובה, ב-17.2.1967 מנהל מחלקת אפריקה משה לשם כתב לנציג הלל ש"הבירורים שלנו העלו כי ממשלת גרמניה אמנם מכרה עוזים שסופקו על ידינו ב-1960 לפורטוגל […] אין לדעת בבטחה כמה עוזים נמצאים בידי החיילים הפורטוגלים באנגולה". לשם הביע תקווה כי "אנשי ה-MPLA מספיק נבונים כדי להבין שאין המייצר גם המוכר".

הברית עם הקומוניסטים

באפריל 1974 התרחשה "מהפכת הציפורנים" שהדיחה את המשטר הצבאי והדיקטטורי בפורטוגל. אנגולה הצליחה להשתחרר מפורטוגל ותנועת ה-MPLA הפכה למפלגת השלטון, אך אז החלה מלחמת אזרחים רצחנית בין תנועות השחרור האנגוליות.

לפי דו"ח ועדת האמת לדרום אפריקה, משטר האפרטהייד הדרום-אפריקאי, שישראל הייתה ספקית נשק מרכזית שלו, רצה להקים "משטר בובה" באנגולה או לפחות משטר ניטרלי שלא יפגע באינטרסים של דרום אפריקה. בשנת 1975 דרום אפריקה פלשה לאנגולה, והקימה בה מעין "רצועת ביטחון" בעומק כ-18 ק"מ ולאורך 1,000 ק"מ של הגבול בין המדינות דאז. בנוסף, דרום אפריקה כבשה מעת לעת במבצעים צבאיים שונים שטחים נוספים באנגולה.

המלחמות שניהל משטר האפרטהייד באנגולה ובנמיביה היו כרוכות זו בזו – פעילי תנועת השחרור הנמיבית (SWAPO) השתמשו בשטחה של אנגולה כבסיס למלחמת העצמאות שלהם. דרום אפריקה תמכה במלחמה באנגולה בתנועה הרצחנית UNITA, כדי שזו תחליף את שלטון ה-MPLA.

במקביל, כוחות הביטחון של דרום אפריקה נלחמו בעצמם בפעילי תנועת השחרור הנמיבית (SWAPO), חיבלו בתשתיות אזרחיות, החריבו ערים וכפרים שלמים, ועשו כל שביכולתם כדי לפגוע באפשרות של עצמאות ממשית לאנגולה.

בכל השטח באנגולה שהיה בשליטה של דרום אפריקה, התושבים המקומיים סבלו מטרור מתמיד מצד כוחות הביטחון. כוחות הביטחון הדרום אפריקאיים היו פורצים לבתי מגורים, בוזזים את הרכוש, מכים או רוצחים את הגברים ולעיתים אונסים את הנשים. בסקירה שהכין משרד החוץ ב-31.7.1980, נכתב שהפעילות המבצעית בדרום אנגולה של UNITA "נעשית בשיתוף פעולה הדוק עם צבא דרום אפריקה".

בנוסף על כך שמרבית תיקי משרד החוץ בעניין אנגולה עדיין חסויים, בשנת 1969 הוחלט להעביר את האחריות לקשר עם תנועות השחרור באנגולה ממשרד החוץ למוסד. לכן, אין כמעט מידע גלוי בתיקי משרד החוץ על המעורבות הישראלית באנגולה בשנות ה-70 ו-80.

בין החומרים הגלויים היחידים, נמצא תיעוד להודעה של מזכ"ל האו"ם על כך שצבא דרום אפריקה הרג בין מרץ 1976 ליוני 1979 כ-570 חיילים ואזרחים אנגוליים ופצע 694. במברק ששלח א. מילוא משגרירות ישראל בלונדון למחלקת אפריקה ביום 14.2.1979, דיווח מילוא שלשגרירות ישראל פנה נציג UNITA לאירופה בשם אנטוניו פרננדס (Antonio Fernandes) וביקש לשוחח על אפשרויות של רכש ביטחוני ועסקאות אחרות.

במברק מיום 11.6.1986 ששלח היועץ בשגרירות ישראל בפרטוריה (בירת דרום אפריקה) מאיר גונן למשרד החוץ בירושלים, הוא דיווח שסוכנות הידיעות הממשלתית של אנגולה הודיעה שדרום אפריקה עשתה שימוש בספינות קרב מדגם "רשף" ובטילים תוצרת ישראל, כדי להרוס מתקני נפט.

בנוסף על כך שישראל חימשה ואימנה את כוחות הביטחון הדרום-אפריקאיים, כבר במהלך שנות ה-80 הועלו טענות שבחשאי, ובתיאום עם ממשל רייגן, ישראל תמכה גם ישירות ב-UNITA. למשל, במברק מיום 16.6.1987 ששלחה טובה הרצל משגרירות ישראל בוושינגטון למחלקת אפריקה במשרד החוץ בירושלים, היא ביקשה הנחיות כיצד להשיב לפנייה של העוזר של יו"ר הוועדה לענייני אפריקה בבית הנבחרים של ארה"ב, חבר הקונגרס הווארד וולפה, שרצה לברר איתה "האם בתחילת שנות ה-80 פנה ה-CIA לישראל בבקשה שתסייע ל-UNITA" כדי לעקוף את איסור הקונגרס החל משנת 1976 על סיוע אמריקאי ישיר או עקיף למורדים באנגולה.

בעקבות פטירתו של ד"ר נטו בניתוח רפואי ב-1979, מונה לנשיא אנגולה ולמנהיג ה-MPLA ז'וזה אדוארדו דוש סנטוש. החל ממחצית שנות ה-80 הנשיא דוש סנטוש ניהל מגעים חשאיים עם ארה"ב להסדרת היחסים בין שתי המדינות ולסילוק הכוחות הקובנים מאנגולה. במאי 1987 הנשיא דוש סנטוש יצר קשר עם ממשלת ישראל באמצעות איש סודו, שהיה מפקד לשעבר בצבא פורטוגל, וכן בעזרת ישראלי שעסק בייצוא ביטחוני, וביקש לאשר הגעה לישראל של משלחת בראשות מפקד חיל האוויר האנגולי לצורך דיון על רכישת ציוד ביטחוני ממנה.

ב-7.6.1987 התקיימה ישיבה בהשתתפות נציגי המוסד ומשרדי החוץ והביטחון. לפי סיכום הישיבה, חלק מנציגי המוסד ומשרד הביטחון התנגדו להגעת המשלחת האנגולית בשל "מכלול היחסים הסבוכים כיום עם דרום אפריקה" ומאחר ש"יכול מהלך כזה גם לפגוע ביחסינו עם ארה"ב התומכת כידוע באנשי סאווימבי [מנהיג UNITA], מתנגדי המשטר".

ראש אגף תבל במוסד, שהיה אחראי על היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם מדינות שאין לה יחסים רשמיים איתן, טען שהנושא שנוי במחלוקת בממשל האמריקאי בין מחלקת המדינה לבית הבית הלבן, ו"אל לנו להיכנס בין רגלי האמריקאים". ב-9.9.1987 הוחלט במשרד החוץ לדחות את הגעת המשלחת אך כן להיפגש עם איש הסוד הפורטוגלי.

ב-11.10.1987 התקיימה פגישה בין שר החוץ שמעון פרס לבין הפורטוגלי, בהשתתפות הישראלי מהחברה לייצוא ביטחוני. הפורטוגלי מסר הודעה מהנשיא דוש סנטוש, שבמקביל ליצירת קשרים עם ארה"ב, עלתה האפשרות של הכללת ישראל בתהליך, מתוך הצורך בהצטיידות צבאית ובמטרה להתנתק מהתלות הבלעדית בבריה"מ, כדי שאנגולה תוכל להתמודד באופן עצמאי עם כוחות ה-UNITA.

לדברי אותו פורטוגלי, אנגולה כבר צמצמה את הנוכחות הקובנית ולגבי הרוסים "יש להם נוכחות טכנית-מקצועית והם גזעניים יותר מהדרום אפריקאיים". לשאלת השר פרס אם אנגולה מוכנה לסלק את כל הקובנים אם ארה"ב תיתן ערבויות שדרום אפריקה לא תנצל את ההזדמנות להשתלט על המדינה, המתווך השיב "בוודאי". בתגובה השר פרס אמר, "אני לא מאמין שדרום אפריקה תפלוש. לא חסרה לה טריטוריה. בעיני ראשי השלטון שם חסרים להם אנשים לבנים ולא אדמה שחורה. על כן אני חושב איך ניתן להגיע לדבר כזה אשר ישחרר את הארץ לפיתוח אדיר. להחליף קובנים ביהלומים".

המתווך הבהיר שאנגולה רוצה שישראל תשקול למכור לה ציוד צבאי שאסור על פי האמברגו האמריקאי. בסיום הפגישה השר פרס אמר "נחשוב ונשיב. אם תהיה הזדמנות – נשוחח עם שולץ [מזכיר המדינה של ארה"ב] אך בלי להתחייב. יש לנו סדר יום עמוס".

קובנים במקום יהלומים

לפי סקירה של משרד החוץ מיום 14.5.1992, רק בשנת 1990 המגעים בין ישראל לאנגולה התקדמו. זאת לאחר שורה של פגישות בין נציגי שתי המדינות. בין היתר – משלחת ישראלית לאנגולה (אוקטובר 1991) שכללה נציגי חברות ביטחוניות ונפגשה עם הנשיא דוש סנטוש, ומשלחת אנגולית לישראל (דצמבר 1991), שכללה את סגן שר הפנים ומפכ"ל משטרת אנגולה.

אנגולה ביקשה סיוע צבאי וארגון מחדש של המשטרה המקומית, והציעה בתמורה למכור לישראל נפט. ב-16.4.1992 נחתם בניו-יורק הסכם על כינון יחסים בין המדינות. העיתונאית תמר גולן מונתה לשגרירת ישראל הראשונה בלואנדה.

בסקירה נפרדת של משרד החוץ שהכין אורי סביר, גם היא מיום 14.5.1992, לגבי העסקאות החדשות עם אנגולה, פורטו עסקאות בשווי כולל של עשרות מיליוני דולרים: הסבה מקצועית למשוחררי הצבא, תחמושת לנשק קל, ציוד אישי וציוד לפיזור הפגנות למשטרה, ורכבים לשיטור שהיו נחוצים "להבטחת הסדר בבחירות הקרובות".

מאז, לפי יוסי מלמן, ישראל הפכה לספקית נשק מרכזית של אנגולה ובתמורה רכשה ממנה נפט ויהלומים. הנשיא דוש סנטוש הפך לרודן וכיהן ברצף עד שהחליט לא להתמודד בבחירות שנערכו באוגוסט 2017 (הוא נפטר חודש לאחר מכן). המלחמה עם UNITA הסתיימה בשנת 2002, אך במקום "להחליף קובנים ביהלומים", כדברי השר פרס, המדינה העשירה במשאבי טבע הפכה לאחת המושחתות בעולם, כאשר כ-40 אחוזים מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני.

איזבל סנטוש, ביתו של הנשיא, הייתה לפי מגזין "פורבס" למיליארדרית עם הון בסך 3 מיליארד דולר. לאחר פטירת אביה חלק מהונה הוקפא ונפתחו נגדה חקירות בינלאומיות. אחיה למחצה, חוזה פילומנו, שעמד בראש "קרן העושר" בשווי 5 מיליארד דולר מרווחי הנפט, הורשע בגניבה של 500 מיליון דולר.

למרות החריקות מעת לעת ביחסים בין המדינות, כולל "סנקציות" זניחות שהטיל ראש הממשלה נתניהו על אנגולה בעקבות הצבעתה במועצת הביטחון בדצמבר 2016 בעד החלטה המגנה את ההתנחלויות – עסקי הנשק, היהלומים והנפט נמשכו כרגיל.

כפי שמראים מסמכי משרד החוץ מאז שנות ה-60, המדיניות של מדינת ישראל באנגולה היא לקדם אינטרסים ישראלים. בעיות של שחיתות, זכויות אדם או אידיאולוגיה פוליטית, נמצאות במקום נמוך יותר בסדר העדיפויות, אם בכלל.

יש לכם הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכירים מידע או סיפור שאנחנו לא?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שקוף הוא כלי התקשורת העצמאי הגדול בישראל. פה תקראו עיתונות חוקרת, מעמיקה וביקורתית, בתחומי הון-שלטון-עיתון, עבודת הכנסת, משבר האקלים ועוד.

"עצמאי" אומר שכל המימון שלנו, מהשקל הראשון ועד האחרון, מגיע רק מ- 8,879 איש ואישה בדיוק כמוך. אנחנו לא לוקחים אגורה מבעלי הון או קרנות, אין פרסומות ואנחנו משוחררים משיקולי רייטינג. זו מהפכה: אנחנו היחידים בישראל שפועלים במודל הזה, באופן שמבטיח שנעשה עיתונות נקייה מאינטרסים ומלחצים פוליטיים, כזו שנכנסת לעובי הקורה ולא פוחדת לומר את האמת. כל תמיכה, בכל סכום, מאפשרת לנו להמשיך ולשנות את המציאות הישראלית, למען כולנו.
אנחנו נלחמים על האמת שאחרים מנסים להסתיר.
בשקוף אין פרסומות.
אנחנו עושים עיתונות שנלחמת על האמת שאחרים מנסים להסתיר.

מול הכוחות הגדולים שמנסים להשתיק אותנו, היום יותר מתמיד אנחנו צריכים אותך איתנו!